כתבה: ד"ר רותי קלמן
הספר 'הליכה על החוף' הוא רומנטיקה במיטבה. אהבה בין אחיות ואח, והתמודדות עם מחלת הסרטן; התמודדות משפחתית בעקבות מות האם; התמודדויות כלכליות, ואהבה גדולה שצריכה להתגבר על כל המהמורות.
הכתיבה זורמת ומושכת, והיו גם קטעים שבהם, אני מודה, שהדמעות חנקו את גרוני, ואף זלגו על פניי. בהחלט תחושת קתרזיס, שהתחלפה מפעם לפעם בחיוכים, ובשמחה שבלב.
וילה לייקי היא האחות האמצעית של המשפחה. כשהאם נפטרה – והאב האלמן, מיאן להתגבר על מותה של אשתו, ומצא מפלט באלכוהול – נוטלת וילה את האחריות לבית ולמשפחה. היא עובדת במקומות שונים מגיל צעיר, עד שהיא מצליחה לפתוח בית קפה קטן ליד הים. הקשרים בינה לבין אחיה הגדול לוקאס, ואחותה הקטנה, הארפר, חזקים וחמים. יחד, הם מנסים גם לדאוג לאב, שאיבד את דרכו.
לאחר מספר שנים – שבהן התמודדה המשפחה גם עם סכנה נוספת בדמות מחלת הסרטן של הארפר – מתאוששת הארפר, וחוזרת לתפקד ולהיות תוססת ומלאת חיים. היא מנסה למצות כל רגע בחייה, עם חברים, בשיעורי יוגה ובטיפוס על הרים. בין השאר, היא מנסה לשדך בין אחותה וילה לשון, הלקוח שהחל לפקוד בקביעות יומיומית את בית הקפה.
"הוא חמוד," לחשה אחותי הארפר כשהצטרפתי אל השולחן שבו ישבה ב"על קפה", בית הקפה הקטן שלי באושנסייד שעל קו החוף של וושינגטון. ידעתי בדיוק על מי היא מדברת, אבל סירבתי בתוקף להביט לעברו. באמת שאני לא צריכה להתייחס אליו בכלל... "מי?" שאלתי בניסיון להסוות את העניין שלי בו... "אל תשחקי אותה תמימה, וילה. את יודעת בדיוק למי אני מתכוונת. הבחור הזה פשוט מהמם. תודי בזה." משכתי בכתפי והעמדתי פנים אדישות. "אם את אומרת."
הארפר לא מרפה. היא שולחת אליו חיוך קורן וכובש ומציעה לו להצטרף אל שתיהן לקפה. וילה נבוכה, וגם שון שהצטרף אליהם נבוך. אבל בהמשך הם ימצאו נושאים משותפים רבים ואהבה גדולה, שתצטרך לעמוד במספר מבחנים. כמו המרחק, שנוצר ביניהם בכל פעם שהוא נוסע במסגרת עבודתו כצלם מקצועי.
שון מנסה לדחות את ההודעה על נסיעה ארוכה שצפויה לו, אך יודע שאין לו ברירה, אלא לספר לה: "יצא לי לספר לך שיש סיכוי שאני אקבל פרויקט צילום גדול של החיים הימיים בכמה איים בפיליפינים?" ידיה של וילה קפאו. "יכול להיות." "אני מחכה כבר חודשים לשמוע אם הצילומים קיבלו אור ירוק ואם ייתנו לי לצלם את הפרויקט הזה." "ו...?" "וקיבלתי תשובה אתמול בלילה. זה קורה ואני בפנים. זה היה מטורף. זכיתי במכרז וניצחתי עשרות צלמים אחרים שרבים מהם מנוסים יותר ממני..." הדם געש לי בוורידים בכל פעם שהתחלתי להרהר במשמעות המקצועית של הפרויקט הזה. וילה עמדה דוממת מאוד בזמן שחיכיתי שהיא תברך אותי בהתרגשות. כשדיברה לבסוף, קולה היה שקט וקטן. "אתה נוסע שוב? "כן. זה מה שאני עושה, וילה. את יודעת את זה." שון נקרע בין חלום חייו שיכול להתגשם בפרויקט הצפוי, לעומת הרצון להישאר ליד וילה. היא מתחילה להבין, שאם תישאר לצידו – כך ייראו חייהם המשותפים.
כשהוא נוסע לשבועות רבים, אפילו מעבר למה שהיה צפוי, הוא לא יימצא לצדה, כשתתחולל דרמה גדולה במשפחתה; כשהיעדרה הממושך בבית הקפה יעמיד בסכנה את המשך קיומו של בית הקפה שלה; ואת יכולתה לשלם את שכר הדירה שבה התגוררה ביחד עם אחותה.
כששון יחזור, הוא ימצא אותה אחרת, ויצטרך לעבוד קשה כדי לחזור ולמצוא את הדרך לליבה. רומנטיקה במיטבה. כבר אמרתי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה