כתבה: ד"ר רותי קלמן
שכנתם של אלישה וגבריאל ברנסון שמעה יריות. היא התקשרה מיד למשטרה, שהגיעה לבית ברנסון תוך פחות משלוש דקות. הבית היה חשוך. לאור הפנסים התגלתה אלישה עומדת ליד האח. שמלתה הלבנה הבהיקה כמו רוח רפאים לאור הפנסים. היא לא הגיבה לנוכחות השוטרים, ועל פניה נחה הבעה מפוחדת מוזרה. על הרצפה היה רובה, וגבריאל, בעלה היה קשור לכיסא, ללא רוח חיים, כשחוט מתכת מלופף סביב קרסוליו ושורשי כפות ידיו. פניו רוסקו לחלוטין. חתכים טריים ומדממים מאד, נראו גם על מפרקי ידיה של אלישה. שנאבקה בשוטרים, שניסו להצילה. היא לא ענתה לשאלותיהם. היא לא ענתה לחוקרים. והיא לא פתחה את פיה גם בשנים הבאות.
על פי המימצאים, וטביעות אצבעותיה על הרובה, לא היה ספק לאיש, שאלישה היא הרוצחת של בעלה. היא לא הכחישה, ולא בכתה. אבל כבר בבית החולים היא ציירה ציור, שבו היא עומדת במרכזו, מול כן ציור וקנווס, ומחזיקה מכחול. גופה העירום מוצג ללא רחמים. צלקות טריות נראות על ידיה, ומהמכחול שבין אצבעותיה מטפטף צבע אדום. היא מביטה היישר אל הצופה. פיה פתוח, השפתיים פשוקות. אילמות. "בפינה השמאלית התחתונה של הקנווס, באותיות יווניות בצבע תכלת, היא העניקה לו כותרת. מילה אחת: אַלְקֶסְטִיס".
בשל התחושה שהיא אינה שפויה, היא מועברת לגרוב. מחלקה פלילית סגורה בצפון לונדון. המספר הוא תיאו, פסיכולוג משפטי, שמתעניין במקרה של אלישה בנסון, וכשנקרית לפניו ההזדמנות להתקבל כפסיכולוג לגרוב, הוא עט עליה. אחד הדברים שהוא עושה לאחר שהוא רואה את הציור שציירה אלישה, זה לקרוא במיתולוגיה את סיפורה של אַלְקֶסְטִיס.
"אַלְקֶסְטִיס היא גיבורה מהמיתולוגיה היוונית. סיפור אהבה מן הסוג העצוב ביותר. אַלְקֶסְטִיס מקריבה את חייה ברצון למען בעלה, אדמטוס, ומתה במקומו לאחר שאף אחד אחר לא הסכים. מיתוס מזעזע על הקרבה עצמית, לא היה ברור כיצד הוא קשור למצבה של אלישה. המשמעות האמיתית של האלוזיה לא היתה ברורה לי במשך זמן-מה, עד שיום אחד האמת יצאה לאור... אבל אני מתקדם מהר מדי. מקדים את עצמי. אני חייב להתחיל מההתחלה ולהניח לעובדות לדבר בעד עצמן..."
בניסיונו לגלות מדוע ירתה אלישה בבעל שכה אהבה, פונה תיאו אל האנשים מעברה. מקס בנסון, אחיו של גבריאל, שהוא גם עורך הדין של המשפחה; לידיה, הדודה שגידלה את אלישה, לאחר שאמה נהרגה ברכב כשנכנסה לקיר אבנים, בעוד אלישה התינוקת חגורה מאחור; פול, בן דודתה של אלישה שגדל עימה, וז'אן-פליקס מרטין, שניהל גלריה קטנה בסוהו, שייצגה את ציוריה של אלישה. מסתבר שלכל אחד מהם, היו סיבות לפגוע בגבריאל, כולל אחד מהפסיכולוגים הנוספים שנמצא בגרוב ותיאו חושד גם בו בקשר לאלישה.
המטופלת השקטה, תצליח בכל זאת, לעזור לפענח את הסיפור כולו, ואת הסיבה להקבלה לאַלְקֶסְטִיס. אבל הדרך לשם רצופה הפתעות, בעיקר בסוף. אם כי בדיעבד, אנו מבינים שהרמזים נזרעו מלכתחילה. הוול סטריט ג'ורנל כותב: רומן מרשים... עם סיום שאינו נופל מאלה של אגתה כריסטי." לי צ'יילד כותב "סיפור חכם, מתוחכם ומותח באמת. רומן מצויין." ודיוויד באלדאצ'י מהלל אף הוא "...אלכס מיכאלידס יצר מותחן פסיכולוגי מקורי לחלוטין ומרתק, כל כך משונה, כל כך ייחודי, עד שהוא יוצר ז'אנר משל עצמו. קראתי אותו בשני ערבים והתענגתי על כל מילה חושנית, כל מפגש קודר, כל תפנית מפתיעה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה