'צל ידו' מאת חיים באר ד"ר רותי קלמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"במטוס, בדרך לווינה, חזר אבי ונגלה אליי פעם ועוד פעם. פעמים נראה כבשעה שהמתין לקונים בפתח סניף תנובה שלו... ופעמים כבלכתו בערב שבת לבית הכנסת "בת ציון", שהקים לזכר אשת נעוריו... ופעמים התלכדו כל המראות למראה פיו הפעור... האפוף ריחות כיליון, בבית החולים רמב"ם בחיפה, והוא מרים קלות את ידו השמאלית, הלא משותקת, ומנסה לומר דבר־מה לבנו יחידו העומד לידו ומלטף את פניו באצבעות רועדות. אך הבשר התם לגווע וצל ידו המורמת של האב הרתיעו עד כדי כך שנס כל עוד נפשו בו מן החדר, שרישומו של אור היום עדיין ניכר בו למרות הווילון הפרוש על פני החלון הרחב ומחשיכו..."

ועם הסצנה הלא פשוטה הזו, שפותחת את עלילת הספר 'צל ידו', ואשר נצרבה בזיכרונו של הסופר המספר, תנוע העלילה שישים שנה קדימה, ותוסיף להתרחש בין הצללים לאור, ובין המרחב הפתוח לווילון המסתיר.

הטיסה המוזכרת של הסופר, מגיעה בעקבות הזמנה לא שיגרתית, אך מושכת, להגיע לטירה מסתורית דמיונית באוסטריה, למשך מספר חודשים, ולהוביל פרוייקט כתיבה מיוחד, שייאפשר לשמר את זיכרון היהודים מהעיירה הקטנה אוברוץ' שבאוקראינה. אוברוץ', שבמאה ה-19 היתה מרכז חשוב של התנועה החסידית. 

אל הטירה, הנקראת שלוס מנסומינה – המרושתת במצלמות, וסגורה למבקרים זרים – הגיעו מספר דמויות, שנבחרו בקפידה, ואשר המכנה המשותף שלהן, הוא מוצאן מאוברוץ'. את היוזמה למפגשים אלה, הגה פילנטרופ רב אשכולות, ומסתורי לא פחות מהטירה, בשם ד"ר רפאל ליוורנו, שאמו באה מעיירה זו. לא במקרה רכש ליוורנו דווקא טירה זו באוסטריה. שם הטירה, מנמוסינה, הוא שמה של אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, שאמה היא גאיה, אלת האדמה, ואביה, הוא אורנוס, אל השמים. מה שיתחולל בטירה זו, יהיה הצצה לזיכרונות העבר שמעבר לווילון. בין האדמה לשמים,  בין הגוף לנפש, בין החיים למתים.

בילדותו, נחשף חיים באר, בביקור אבלים עם אביו, לצייר יעקב שטיינהרדט. כשאביו של באר שואל את הצייר, אם הוא מאמין בהישארות הנפש, עונה שטיינהרדט: "לדעתי, כל עוד קיים בעולם אדם אחד בלבד שנוצר בליבו את זכרו של מישהו שנפטר... האיש הזה עדיין איננו בחזקת מת." והמשפט הזה, עומד בבסיס היצירה כולה.

לדיירי המקום "שער שמיים" שבתוך הטירה, שהוא כדיור מוגן לקבוצת העילית הזו, יש פגישות יומיומיות עם באר, המנחה את הקבוצה, ועוזר להם לבנות מסיפוריהם את ספר הזיכרונות של אוברוץ'. לכל אחד מהם יש כינוי, שבבסיסו בנוי על שמה של סבתו, מאוברוץ'. כך הם נקראים, חווקין, רחלין, שיפריס וכולי, וגם באר עצמו אינו מתגלה אליהם בשמו האמיתי, אלא בכינוי "מינדלין" על שם סבתו. 

מי שיתגלה כאביו, הוא חווקין. רהוט, נבון, ומספר סיפורים, שבאר נמשך אליו מלכתחילה. כשהוא מציע לקבוצה ישיבות אישיות איתו, בנוסף לפגישות הקבוצתיות, מבקש חווקין, את הזמן הפרטי הזה איתו, מבלי ששניהם יודעים בתחילה, שהם אב ובנו. 

ובאזור הדמדומים הזה, ניתנת לבאר הזכות הערטילאית, לשמוע מאביו את כל מה שלא שמע בחייו. על כל מה שחווה אביו לפני לידתו של באר, מאשתו השנייה של האב, וכל מה שהרגיש וחשב. ואפילו לגעת בקצוות כואבים של ההחמצות שביניהם. "שהרי בדבר זה בלבד מותר הסופר על מי שאינו סופר – היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים, ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא מתוקנת וחפה מכל עוולה ומשגה".

ו"מותר הסופר" הזה, הוא שאיפשר להנחיל להם את זמן האיכות, שברא להם בעל הטירה, ד"ר רפאל ליוורנו, החוזה את "תחיית העצמות היבשות, שספרן, יאיר את אוברוץ' באלף אורות". אותו חוזה, שנברא כדי להבריא ולשמר, להנציח ולתקן, ולהפוך את רגעי הייחוד של האב והבן לרגעים מיוחדים וחשובים מאין כמותם. חלקם – מגע שבין לב ללב. חלקם – כפרה ותיקון, כמו אותו רגע אחרון לפני מותו, כשהילד מעל מיטת אביו הגווע, וידו הבריאה של האב, על צלה, מונפת.