'הפינה של טריסטאן' מאת אביבית משמרי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

טריסטאן הוא בחור הולנדי צעיר בן 19, שהתייתם מאביו, פיטר, שלא גר באותו הבית, כשעוד היה תינוק. כשהאם, איבון, נפטרה, אף היא,  ממחלת הסרטן, בהיותו בן ארבע, הוא מעביר את ילדותו תחילה בביתו של דודו נורברט, ואחרי שנים, הוא עובר לבית מראייקה ויאפ, סבו וסבתו. אין הוא מקדיש זמן לעבר, אין הוא זוכר, וגם אינו מנסה לזכור. גם כשהוא עוקף באופן קבוע את הפארק, הוא לא בדיוק מבין מדוע, וגם לא מנסה להבין, כמו שאינו טורח להבין מדוע אין הוא מעוניין לגור באותה הדירה שבה נולד, ברחוב לינדנסטראט.

טריסטאן חי את הרגע. יש לו חברה חדשה בשם סנדרה, והוא עסוק בלהבין אותה, כשבעצם, הוא עוד לא כל כך מבין את עצמו. הוא אמור לפגוש אישה ישראלית, בשם איריס, שהוא אינו זוכר כלל, אך הייתה הבייביסיטר שלו לפני חמש עשרה שנה, כשאימו שכרה מפעם לפעם את שירותיה. והזרה הזו מישראל, התקשרה אליו והודיעה שהיא באמסטרדם, ושהיא תגיע לדירת ילדותו ברחוב לינדנסטראט, כדי להביא לו רישום שציירה אמו, שהייתה אמנית, ולספר לו עליה.

הוא נענה לקיום הפגישה, אך הוא אדיש למה שהיא מביאה עימה. אין הוא זוכר את אמו, והוא לא בדיוק מעוניין במידע שלה "הוא לא רוצה לדבר שוב עם האישה הזו, לא ברור לו מדוע אבל הוא לא רוצה לדבר איתה. "

ןהאישה הזו, הישראלית, היא איריס, אם ליובלי בן הארבע. אבל משום מה היא קצת תקועה בתקופת שהותה באמסטרדם, למרות שכשהייתה שם, נחשבה זרה, על אף ההולנדית שדיברה בה. והתלישות הזו, שבין שני המקומות, אינה מביאה לה שלווה. היא מרגישה שעליה לשוב להולנד, למקום ההוא, לדבר, לשחרר סודות ומועקות, ואולי אז תוכל לחזור ולהתמקם חזרה בארץ, ולהתחבר לאימהות, אותה אין היא חווה במלואה ומרגישה שזו אמהות מקולקלת. כשהיא עם הילד, היא לא לגמרי איתו, אבל החלומות שהיא חולמת, הם חלומות של סכנות לבן. סכנות שיש בהן אש, ומחלות ואסונות, וכשהיא במרחק מהילד, היא מלווה ביסורי מצפון על שהיא רחוקה מהילד שבוכה וקורא בשמה.

בהגיעה לאמסטרדם, היא מגלה שהעיר השתנתה. מקומות שבהם הסתובבה כבר לא קיימים. אנשים שהכירה, כבר אינם שם "הכל עברו לעיר אחרת או שהחליפו שם ופנים והתנהגות. מי שהולכים מולה ברחוב הם תיירים חסרי נקודת אחיזה. כמוה."

מי שעוד שקוע בתוך קונכייתו, הם הוריה של איבון, מראייקה ויאפ. הסבתא הזעומה, ששומרת סודות רבים, ומרירות רבה, ובעיקר את החודשים הקשים, שבהן סעדה את בתה החולה, ויאפ, שחזר ובגד בה, עד שחזר לחיות איתה ולצידה.

ולתוך כל אלה נכנסת איריס, כמישהי זרה ומכירה גם יחד. וכשהם מתחילים לחפש את הפינה של טריסטאן בוונדל פארק, אותו פארק שהוא עוקף בדרכו בכל פעם, ומוצאים אותה, מתחת לעשבים השוטים. הם בעצם, לא באמת מחפשים פינה מהעבר, אלא מנסים להבין היכן הפינה המטאפורית שלהם היום. מהו המקום שבו ירגישו בבית. ואולי זה יכול לקרות, רק כשהסודות יצופו על פני השטח. פיוס עם העבר, חטאים ישנים וסליחות.

כתיבה טובה, שאיכותה מתגלה עם חשיפות הזמן, כשהערפל של חיי הנפשות מתחיל להתבהר. ויש בכתיבה פיוט מרכך שמגיע עם רגעי האמת "כל אורותיו של הבית בלינדנסטראט כבויים, כל וילונותיו מוסטים. ספריו סיפרו כל מה שיש להם לומר, וכעת נדמו. איזו זכות יש לבית להתגעגע." 

וכל המטענים, שכל אחד מהם נושא, גורמים לאיריס ולטריסטאן, להתחבר ולהבין טוב יותר את עצמם: "טריסטאן נע תנועה אחת קדימה, ואיריס גם כן, תן לי רק להיות קרובה, וקרובה יותר, למי שאינו אני. הטלטלה הזו היא של שנינו... ובנגיעה נשפך גביע אל גביע... וזיכרונות חוזרים אל מקורם, התודעה זורמת אל התודעה האחרת ומרככת אותה, מקבלת ממנה חיות, סופגת ונספגת, וכל מה שאינה יכולה להכיל זורם בקלות, מאוחסן אצל האחר."