יום ראשון, 11 בינואר 2015

הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו / ג'ונתן ג'ונס



לנו, אין בעייה להזכיר את שני האמנים, לאונרדו ומיכלאנג'לו, יחד בנשימה אחת. עבורנו אלו שני אמנים גאונים, שחיו באותה התקופה, במאה השש-עשרה, וכל אחד מהם יצר יצירות מופת. אבל בני דורם של לאונרדו ומיכלאנג'לו, ובעיקר תושבי פירנצה, ידעו אמת אחרת. שני האמנים שנאו זה את זה שנאה גדולה, קינאו זה בזה, העריכו זה את זה, חיקו זה את זה, וניהלו דיאלוגים עוקצניים ביניהם דרך יצירותיהם.
בגב הספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" נכתב: "לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואונרוטי התקשו לחיות באותה ארץ, לא כל שכן באותה עיר, לא כל שכן לעבוד באותו חדר. כאשר נשכרו שניהם, בראשית המאה השש-עשרה לצייר ציורי קיר המתארים קרבות באולם המועצה הגדולה בפירנצה, התפוצץ הכל. חייהם השתנו לעולם, ואיתם גם תולדות האמנות..."
בניסיון להסביר את המניעים והרגשות העומדים מאחורי הקרבות האמנותיים, ולעיתים המילוליים, שניהלו ביניהם, מספר ג'ונס, מחבר הספר, על האופי השונה מאד של השניים, שהיה לו חלק גדול במצב.
לאונרדו, מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ארכיטקט, צייר ועוד, היה משכמו ומעלה מכל האמנים בני זמנו. פירנצה מנצלת את כישוריו הגאוניים כדי להטות את נהר הארנו כדי למנוע שיטפונות, ומנצלת אותו בתקופות מלחמה, להגנת העיר. בין הרישומים הרבים כל כך שהשאיר אחריו, אפשר למצוא גם מודל של טנק "עגלה בעלת גג עגול, המונעת ע"י הילוכים וחמושה בתותח היורה תוך כדי מסעו בשדה הקרב" (שם, ע' 185). המצאות רבות נוספות שהתגלו במחברותיו, הקדימו את זמנן לפעמים בכמה מאות שנים. בין ציוריו הגדולים ניתן למנות את "המונה ליזה", "הסעודה האחרונה", "הגבירה עם החולד", ו"לה בלה פרוניירה". הוא היה אדם חברותי, ורחוק מהתבודדות קודרת. הוא שאל ספרים ללא הרף, כשהקריאה משמשת לו כחלק מתהליך החשיבה היצירתית המדהימה שלו.
מיכלאנג'לו, שהיה צעיר בכמעט 30 שנה מלאונרדו היה פסל, צייר, אדריכל, מהנדס ומשורר. "הוא היה מכור לסיכון. בזכותו הרגיש חי" (שם (ע' 162), ולכן בהביטנו ביצירותיו "דויד", "הפייטה", "בכחוס" והפרסקו של הקפלה הסיסטינית בוותיקן, עם "בריאת האדם" המפורסמת, אנו חשים תעוזה. הוא העריץ את הגוף הגברי ותשוקתו זו ניכרת, אף היא, ביצירותיו. זה מה שגם לאונרדו ראה, והוא משיב לו במטבע משלו, כשהוא מעניק לדמויותיו אופי מעט נשי. אחת התחרויות ביניהם מתייחסת למשפחה הנוצרית, ולשילוב גברי או נשי בתוכה.
לאונרדו "בשערו המטופח, בגרביונים הוורודים ובמלתחה האקסטרווגנטית, עם המשרתים והמעריצים המהודרים לא פחות, פשוט הגעיל את מיכלאנג'לו. בתגובותיו של האמן הצעיר לקרטונה באנונציאטה יש זעם ממשי כלפי ערבוב היופי הגברי והנשי שעושה הגבר הקשיש יותר" (שם, ע' 172).
"על כורחם קיימת סימביוזה בין שני אמנים אלה, השונים מאד זה מזה" כותב ג'ונס "בשנות ה-90 של המאה החמש-עשרה שניהם חורגים מכל מה שהרנסנס היה עד לאותו רגע. הם מתרוממים אל תפיסת אמנות גבוה יותר וגדולה יותר... הם יוצרים יצירות קלאסיות אוטונומיות משלהם, המעוררת יראה ופליאה בממדיהן הרוחניים... אחד הדברים המשותפים להם היה פנטזיית הענק". (שם, ע' 119).
וזארי כתב ביוגרפיה על לאונרדו ב-1550, ובה הוא מגדיר את לאונרדו כ"שמימי אמיתי". שלש שנים לאחר מכן, הופיע הספר "חיי מיכלאנג'לו" של קונדיווי, שאומר על מיכלאנג'לו שהוא יכול להתמודד עם אילן היוחסין השמימי של לאונרדו, ואפילו להתעלות עליו (שם ע' 89).
ובחזרה לאולם המועצה הגדולה של פירנצה. כמו רבות מיצירותיו של לאונרדו, הוא מתעכב גם כאן בעבודה שתוכננה לו, ציור קיר של קרב אנגיירי. המועצה נוזפת בו ואומרת לו להמשיך. אולם במקביל הם פונים עכשיו למיכלאנג'לו, שיבצע ציור קיר משלו, של קרב אחר, בדיוק בצד השני של אותו אולם, כמו תמונת ראי. בכוונה תחילה מביאה המועצה את האמן הצעיר, הידוע דווקא בפסליו, כדי לאתגר את הקשיש יותר להתקדם, ולהוכיח שהוא טוב יותר. "וכך נולדה התחרות" (שם ע' 98).