יום ראשון, 29 בנובמבר 2015

מוצא השמות – מקורותיהם וגילגוליהם של השמות שלנו מאת אברהם שטאל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


"לשמו של אדם נודעת חשיבות רבה בכל התרבויות. שפע של מנהגים, אמונות ומשמעויות נקשרו בשם. בחברות רבות נתפסו האדם ושמו כאילו הם זהות אחת. ומכאן שאפשר להשפיע על גורלו של האדם באמצעות שמו." כך פותח אברהם שטאל את הפרק "על המגיה של השם" בספרו מוצא השמות. אין זה ספר חדש, אבל הצצתי והנושא מרתק. שטאל מזכיר את שינויי השמות במקרא: אברם נעשה אברהם, שרי נעשתה שרה, יעקב קיבל את השם ישראל והושע נעשה יהושע. מכוח השתנות השמות, חל שינוי גם במהות יחסיו של אותו אדם עם סביבתו או עם ה'.

שטאל מזכיר את ר' נחמן מברסלב, שעבורו השם היה דבר גדול מאד, כמו גם לדעת מיסטיקנים רבים. לכן ר' נחמן מברסלב, כתב את הספר: שמות הצדיקים, שהכיל את כל הצדיקים שהכיר, מאדם הראשון עד ימיו. הוא ביקש מהקוראים להוסיף עליהם את שמות הצדיקים שהם מכירים, ומאז יצאו מספר מהדורות חדשות. את שמות הצדיקים הללו, קוראים בכל יום, והמטרה היא, על-פי החסידות, להשפיע, בעזרת שמות הנפטרים, על מצבנו ומצב העולם. שטאל מזכיר סיפורי עם רבים, ביניהם זה הידוע לנו בשם "עוץ לי גוץ לי", שבהם כוחו של אדם בשמו.
בעבר לא היו שמות משפחה, וכשהתחילו להשתמש בשמות משפחה, לקחו אותם לפעמים מהמקצוע שבו עבד ראש המשפחה. לדוגמא: אופה – חבאז, בקר; בנאי – עמר, ביתן, באומן; חייט – חיאט, שניידר; חלפן – חלפון, אסרף, ואכסלר; טוחן – טחאן, מילר; צבע – סבג, מלר, ועוד.

כשהתרכזו הרבה משפחות כהן ולוי באזור אחד בגולה, לחצו עליהם הפקידים לשנות ולגוון, כדי להקל על הזיהוי בין המשפחות הרבות הנושאות אותו השם. לכן החליפו היהודים לעיתים את שמותיהם הפורמליים, ואילו בתואר כהן או לוי השתמשו בבתי הכנסת בלבד.

ב-1787 חויבו היהודים בממלכה האוסטרו-הונגרית לשאת שם משפחה קבוע בשפה הגרמנית מתוך רשימה עם שמות תנכיים, שמות מתכות (גולד, זילבר, קופר, אייזן, דיאמנט, רובין ופרל) צמחים (באום, ולד, בלט, בלום, רוז),  ובעלי חיים. בהונגריה חילקו את יהודי המקום לארבע קבוצות. בעלי שער כהה נקראו שוורץ או פקטה (שחור בגרמנית ובהונגרית); בהירי השיער נקראו וייס/פהר (לבן) ; כל השאר חולקו לפי גובהם: גרוס/נוג' (גדול) וקליין/קיש (קטן).
שמות המשפחה הנפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו, עפ"י שטאל הם: כהן, ביטון, פרץ, דהן, לוי, וקנין, מלכא/מלכה, אוחיון, סויסה ואזולאי.

יש שמות שנוספו להם שמות לוואי על פי מראה חיצוני, תכונת גוף או ראשי תיבות.
הנושא מרתק והספרות רחבה. מלבד ספרו של שטאל, ניתן למצוא את לקסיקון השמות של אהרן מוריאלי, האתר של רוביק רוזנטל, אתר בית התפוצות בתל-אביב, ואתרים חינמיים.

יום שבת, 21 בנובמבר 2015

הסוד של אלה ומייקה מאת ג'סיקה סורנסן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אלה ומייקה גדלו בבית ליד בית, ומאז ומעולם היו החברים הכי טובים. כאלה שיודעים בלי מלים להבין זה את זו, כאלה שאוהבים בלי תנאי וגבול. אבל לילה טרגי אחד, נראה שהכל מתנפץ. האם יצליחו להתאושש? האם יצליחו לחזור ולהיות מה שהיו?

הרומן "הסוד של אלה ומייקה" של ג'סיקה סורנסן כתוב טוב, מתורגם טוב על-ידי דנה אלעזר-הלוי, ונקרא בכיף. כל פרק נכתב מתודעתו של אחד מהם. פעם אלה, ופעם מייקה, מה שמאפשר שתי זוויות ראייה, שהופכות את הדמויות ל"מלאות ועשירות" יותר, ואת הקורא – למבין לנפשן.
אביו של מייקה עזב את הבית כשמייקה היה בן שש. הוא לא יצר קשר במשך כל אותן השנים, עד להווה. גם כשהוא כבר מתקשר, ליבו של מייקה נקרע לגזרים. אמה של אלה התאבדה. אביה לא התאושש מעולם. דמיונה של הבת לאם, רק החמיר את המצב, וגם – העובדה, שבאותו הלילה שבו התאבדה האם, הייתה אלה אמורה להשגיח עליה, מה שהופך את האב לאלכוהוליסט, שאינו יודע מימינו ומשמאלו. החברות בין מייקה ואלה עוזרת להם להתמודד, כל אחד עם קשייו.

"הוא יודע מה אני עומדת לומר – הוא תמיד יודע. הוא החבר הכי טוב שלי, חבר הנפש שלי. בעולם מושלם, מלא ורדים ואור שמש, יכולנו להיות יחד, אבל העולם שלנו מלא בבתים הרוסים, אבות שיכורים ואימהות שמוותרות לעצמן בקלות."

הם גדלים במקום קטן, שבו מתגרים עם המוות ועם נערי המקום, בתחרויות מסוכנות של מכוניות. אלה שלפני האסון, הייתה אלה מוקצנת, בלבוש ובהתנהגות, ומכורה לאדרנלין. אבל אחרי התאבדותה של האם, והקשר עם מייקה, שמתחיל לקבל אופי רומנטי, היא נסוגה בפחד, ובורחת ללאס וגאס, מבלי להגיד מילה למייקה.

בווגאס היא לומדת אמנות באוניברסיטה. לבושה בצורה שונה, סולידית יותר, ומנסה בכל כוחה להיות אלה אחרת. אבל כשמגיע החופש הגדול, היא חייבת לחזור הביתה אחר שמונה חודשי לימודים. אז היא מגלה שמייקה לא תיפקד כל אותו הזמן, כשהוא מבלה את רוב זמנו בחיפושים אחריה. עכשיו יש לו מטרה אחת. להחזירה אליו.

"אנחנו מתפצלים בפתח הבתים שלנו, והיא נפרדת ממני בהבטחה שתנסה לבוא אלי בערב. לאט-לאט היא חוזרת להיות הבחורה שאני מכיר, אפילו שרואים בעיניים שלה שהלילה ההוא עדיין רודף אותה. אני לא בטוח שאי-פעם היא תתגבר עליו לגמרי..."
הרגשות העמוקים אליו, והתחושות הנשיות שמתעוררות בה בנוכחותו, מאלצות את אלה להודות, בסופו של דבר, ששום דבר לא השתנה בתוכה מבחינת הרגשות כלפי חברה הטוב "אנחנו מחזיקים ידיים, חוצים את החצר ויוצאים למדרכה, משאירים מאחורינו שובל של מים ועוד משהו. משהו שלא רואים בעיניים, אבל בעיני הוא מוחשי הרבה יותר מהשמש שבשמים."

יום שישי, 13 בנובמבר 2015

ניצבת מאת א.ב. יהושע

כתבה: ד"ר רותי קלמן


בכל פעם שאני לוקחת ספר חדש של א.ב. יהושע אני מתמוגגת לא רק מהנושאים המעניינים שהוא בוחר להציג, ולא רק מהמחקר שהוא עושה בכל עניין ועניין שהוא מטפל בו, אלא אף ובעיקר, מהרבדים הנסתרים של הרומן. אני יודעת שכל מילה, אף אם היא נראית תמימה למראה, עלולה להיות רמז, או אפילו פתרון למשהו שרוחש מתחת לפני השטח.
קריאה בספרו החדש "ניצבת" של א.ב. יהושע, אף היא כזאת. חלק גדול מהרומן, מקדישה נוגה, הגיבורה, שאנו מודעים למחשבותיה, לעבודה ארעית כניצבת בסרטים ובאופרה. נגה היא נגנית נבל ישראלית, שעברה להתגורר בהולנד, כדי לנגן שם עם תזמורת. אבל היא נקראת חזרה לארץ להשתתף בניסיון של אמה, להחליט אם להישאר בביתה שבירושלים, בסביבה מתחרדת, או לעבור לתל אביב לדיור מוגן, ליד אחיה של נוגה.

כדי שהאם תוכל להחליט היכן להעביר את המשך חייה והיכן לסיימם, היא עוברת לשלושה חודשים לדיור מוגן. הדירה המושכרת שלה בירושלים, חייבת להיות מאוכלסת, כדי שבעל הבית לא יטען לסיום החוזה, אבל אסור לאם להשכירה למישהו אחר. לכן נקראת נוגה לשמור על הדירה בתקופת הניסיון, וכדי שלא ישעמם לה, מוצא לה אחיה עבודה כניצבת בהפקות.

נוגה מוצאת עצמה "ניצבת" בתפקידים שונים בכל פעם: כמעפילה שיורים בה, כאחת מ-12 מושבעים המקבלת את התפקיד של הכרזת החלטת המושבעים בפני בית דין מדומה, כנכה בכסא גלגלים, וככפרייה עם עגלה רתומה לחמור ובה שני ילדים באופרה של כרמן לרגלי המצדה.
לכאורה נסוב הרומן על ניסיונה של האם להחליט בין ירושלים לתל-אביב, אבל לאמיתו של דבר נוגה היא ה"ניצבת" בפני שאלת חייה. סיפור הילדים, שהיא טוענת שאינה רוצה בהם ואף הפילה בעבר, ובעקבותיו, גירושיה מאוריה, שלמרות אהבתם זה לזו, נפרדו בשל כך. הנושא עולה גם על-ידי האח חוני והאם, ובעקיפין, אנו שומעים גם את דעתו של האב שנפטר, ורואים כיצד היא מתנסה עם ילדי השכנים.

כיוון שכך, הופך עניין הניצבות, לבעל משמעות גדולה, ולכן גם שם הספר. התפקידים שאותם גילמה כניצבת, מתקשרים בעצם לעניין הילדים. נוגה מוצאת עצמה "ניצבת" שוב ושוב בין ההחלטות שהיו, להחלטות חדשות, ומי שעומד בניסיון זו היא. ה"מעפילה", שאותה היא מגלמת, מרמזת ל"מפילה" את ולדה, ה"אשמה" שהיא מכריזה כניצבת בחבר המושבעים, היא "אשמתה" שלה, ה"נכה" שהיא מגלמת, מרמזת על "נכותה" הנפשית ללא ילדים, ובאופרה "כרמן" היא מובילה ילדים בעגלה עם חמור, מה שמרמז, שאולי עדיין לא מאוחר.

לאחר שהאם מחליטה היכן תגור, חוזרת נוגה להולנד, ונוסעת עם התזמורת ההולנדית ליפן. אך נושא הילדים חוזר ועולה בעקיפין אצל כריסטין הנבלנית השנייה, הנאלצת לוותר על הנסיעה ליפן בשל הריונה, ועולה עם הנינוחות שעוטפת אותה, בנוכחות הסבתא, הנגנית ההולנדית, ובדרך הטבע -  אצל נוגה עצמה. ספר נהדר. קיראו!

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

היילו מאת זיזו קורדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


זיזו קורדר הוא שם העט הלא-סודי-כל-כך של לואיזה יאנג ובתה, איזבל אדומאקו יאנג. התקופה בה מתרחש הרומן המעניין הזה, היא העת העתיקה ביוון הקלאסית. עדר קנטאורים (חצי סוסים חצי בני-אדם מהמיתולוגיה היוונית) מוצא תינוקת בת-אנוש על שפת הים. לגופה כרוך חיתול, והיא נתונה בתוך שיריון ריק של צב גדול. לצווארה תכשיט ינשוף-זהב, ועל מצחה קעקוע מסתורי.

עדר הקנטאורים טובי הלב מתכנס לישיבה. הם מחליטים לאמץ אותה ולקרוא  לה היילוסידנה ובקיצור – היילו. היא נמסרת לבני הזוג הקנטאורים: כריקלו וקיילרוס, שמגדלים אותה ביחד עם בנם הקנטאור, ארקו,  שהופך לא רק לאח, אלא גם לחבר יקר.
השניים מרבים לשחק יחד ולהשתולל, ויום אחד, בהיותה בת שבע, כשהיא רצה ונופלת, במהלך תחרות ריצה עם ארקו, היא מרימה את זרועה להגנה, והיד מתכופפת באופן לא טבעי. כיירון, הרופא הקנטאור, מראה לה כיצד הוא מושך את זרועה בשני כיוונים מנוגדים, ומחזיר את העצמות למקומן. את התובנה שלה מהסיטואציה היא מסבירה לארקו: "בסדר, לעולם לא אהיה מהירה כמותך... אבל אני אהיה קשתית טובה יותר, וטובה יותר בלרפא אנשים." "היית רוצה," הוא עונה לה. "חכה ותראה," היא מחזירה לו. במהלך השנים יבין ארקו, ויבינו כל הסובבים אותה,  שכאשר היילו רוצה במשהו, ומחליטה החלטות, אין מי שיכול לעמוד בדרכה.

האידיליה של נעוריה מגיעה לסיומה ביום בהיר אחד. בעודה משתעשעת עם ארקו במימי הטורקיז היפים של אחת המערות שבסביבתם, מגיעים למקום בני אדם, ולראשונה בחייה, נחשפת היילו לבני-אנוש. השניים צוללים בניסיונם להתחמק, ומאבדים זה את זו. היילו נשבית על-ידי בני האדם, המביאים אותה לעירם, כשהיא דומעת וזועמת.

"היא עמדה בדממה, בראש מורם ובשיניים חשוקות. היא היתה בהלם. היא היתה אמורה להיות עכשיו בדרכה חזרה הביתה, עמוסת תאנים ודבש. היתה אמורה לרחוץ במעיין ולסוך עצמה בשמן לקראת המסיבה שלה. היתה אמורה לצחוק עם פרל ולוסי ולהודות לכריקלו על חולצת הכיטון החדשה והיפהפייה, שידעה שמכינים בשבילה והעמידה פנים שלא ידעה. היא לא היתה אמורה להיות כאן."

בתושייה היא מצליחה לברוח מסוחרי עבדים, ובמהלך מסעה, היא מבינה שבתור אשה יוונייה, ייגזר גורלה להינשא בגיל צעיר ולא לצאת מהבית. לא אחת כהיילו, תסכים לכך. היא קוצצת את שערה, ומתלבשת בבגדי בחור. בתחפושת זו היא לומדת לא רק על אופיים של אנשים, אלא אף על תכונותיה וכישוריה שלה. בספרטה היא מתחילה להיות מוערכת כקשתית מעולה וכרופאה בשדה הקרב. באתונה היא מוצאת את ארקו, הנמצא בסכנה תמידית בהיותו קנטאור בחברה של בני אדם, ובמלחמה שבין ספרטה לאתונה היא מוצאת עצמה מגנה על אתונה, כשהיא ניצלת ומצילה ספרטני מיוחד, וגם מגלה את סוד מוצאה. מומלץ.