כתבה: ד"ר רותי קלמן
הרומן "הסוד של אלה ומייקה" של ג'סיקה סורנסן כתוב טוב, מתורגם טוב על-ידי דנה אלעזר-הלוי, ונקרא בכיף. כל פרק נכתב מתודעתו של אחד מהם. פעם אלה, ופעם מייקה, מה שמאפשר שתי זוויות ראייה, שהופכות את הדמויות ל"מלאות ועשירות" יותר, ואת הקורא – למבין לנפשן.
אביו של מייקה עזב את הבית כשמייקה היה בן שש. הוא לא יצר קשר במשך כל אותן השנים, עד להווה. גם כשהוא כבר מתקשר, ליבו של מייקה נקרע לגזרים. אמה של אלה התאבדה. אביה לא התאושש מעולם. דמיונה של הבת לאם, רק החמיר את המצב, וגם – העובדה, שבאותו הלילה שבו התאבדה האם, הייתה אלה אמורה להשגיח עליה, מה שהופך את האב לאלכוהוליסט, שאינו יודע מימינו ומשמאלו. החברות בין מייקה ואלה עוזרת להם להתמודד, כל אחד עם קשייו.
"הוא יודע מה אני עומדת לומר – הוא תמיד יודע. הוא החבר הכי טוב שלי, חבר הנפש שלי. בעולם מושלם, מלא ורדים ואור שמש, יכולנו להיות יחד, אבל העולם שלנו מלא בבתים הרוסים, אבות שיכורים ואימהות שמוותרות לעצמן בקלות."
הם גדלים במקום קטן, שבו מתגרים עם המוות ועם נערי המקום, בתחרויות מסוכנות של מכוניות. אלה שלפני האסון, הייתה אלה מוקצנת, בלבוש ובהתנהגות, ומכורה לאדרנלין. אבל אחרי התאבדותה של האם, והקשר עם מייקה, שמתחיל לקבל אופי רומנטי, היא נסוגה בפחד, ובורחת ללאס וגאס, מבלי להגיד מילה למייקה.
בווגאס היא לומדת אמנות באוניברסיטה. לבושה בצורה שונה, סולידית יותר, ומנסה בכל כוחה להיות אלה אחרת. אבל כשמגיע החופש הגדול, היא חייבת לחזור הביתה אחר שמונה חודשי לימודים. אז היא מגלה שמייקה לא תיפקד כל אותו הזמן, כשהוא מבלה את רוב זמנו בחיפושים אחריה. עכשיו יש לו מטרה אחת. להחזירה אליו.
"אנחנו מתפצלים בפתח הבתים שלנו, והיא נפרדת ממני בהבטחה שתנסה לבוא אלי בערב. לאט-לאט היא חוזרת להיות הבחורה שאני מכיר, אפילו שרואים בעיניים שלה שהלילה ההוא עדיין רודף אותה. אני לא בטוח שאי-פעם היא תתגבר עליו לגמרי..."
הרגשות העמוקים אליו, והתחושות הנשיות שמתעוררות בה בנוכחותו, מאלצות את אלה להודות, בסופו של דבר, ששום דבר לא השתנה בתוכה מבחינת הרגשות כלפי חברה הטוב "אנחנו מחזיקים ידיים, חוצים את החצר ויוצאים למדרכה, משאירים מאחורינו שובל של מים ועוד משהו. משהו שלא רואים בעיניים, אבל בעיני הוא מוחשי הרבה יותר מהשמש שבשמים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה