הפרדס של עקיבא/ ד"ר רותי קלמן

"רבי עקיבא איש צנוע, היה רועה בין הרועים, את עדרי כלבא שבוע, עד שנתו הארבעים. ראתה אותו רחל / בתו של כלבא שבוע./ ראתה אותו רחל / שהוא מעולה וצנוע. / אמרה לו רחל בחשאי,/ קח אותי לאשה / בתנאי שתקדיש זמנך ללימוד התורה הקדושה"... המלים לשיר זה נכתבו על-ידי המשוררת דליה רביקוביץ. הלחן, שוודאי התנגן עתה בליבכם נכתב על-ידי מוני אמריליו ובוצע על-ידי רבקה זוהר בשנות ה-70. ולמה נזכרתי בשיר זה השבוע? כי התבקשנו במועדון הקוראים לקרוא ספר מדהים הנקרא: "הפרדס של עקיבא" אותו כתבה יוכי ברנדס. הספר כמעט ודירדר אותי לשכוח את מחוייבויותי בבית מרוב התמכרותי אליו. גיסי "הכפול", (הוא אח של בעלי, וגם הבעל של אחותי) סיפר לי עליו לפני כחודש בהתלהבות רבה, ועתה אני יכולה להגיד לו: "אכן, צדקת. הספר מרתק".

וכך כתוב על גב הספר: "רבי עקיבא הוא מהדמויות הנערצות אך גם החידתיות והשנויות במחלוקת ביותר בפנתיאון האישים של העם היהודי. פרשנים רבים שברו קולמוסים בניסיון לפענח את מסתורי הדמות הזאת, שהכרעותיה עיצבו את זהותו של העם היהודי וגזרו את גורלו למשך דורות."

באמצעות הספר, למדתי להכיר טוב יותר את המחלוקות שבין בית הלל ובית שמאי, מי היה בכל אסכולה, מי נדד ומי עבר מבית לבית, ואיך הצליחו, או לא הצליחו, לתפקד בתקופה הקשה שבה שלטו הרומאים בארץ. הספר המרתק הזה פתח בפני צוהר להלכות, פרשנויות, אגדות ומדרשים, פילפולים חריפים, חברויות ויריבויות, וגם למדתי יותר על רבנים שאת שמותיהם הכרתי קודם, אך מעשיהם לא היו מוכרים לי. רבנים שמצטיירים בספר אנושיים מאד לטוב ולרע. ברור לי שאין כאן אמת מוחלטת, ולא יכולה להיות. אבל יש כאן סיפורת במיטבה, שאולי חורגת מהאמת פה ושם, אולם עדיין ניתן להרגיש באמצעותה ברוח היהודית, ברוח התקופה (סוף בית שני) ולהתפעם מהדבקות בתורה, שאפיינה חלק מן הדמויות. עוד אפשר ללמוד על הארבעה שנכנסו לפרדס של תורת הסוד: רבי עקיבא ורבי אלישע, בן עזאי ובן זומא, מה קרה בעקבות כניסתם, ועל מרד בר כוכבא.

העלילה המרתקת נעה בין כל המקומות ששימשו באותם הימים לישיבות היהודיות הגדולות: טבריה, לוד, יבנה, בני ברק וביתר, והדמות המספרת היא רחל, בתו של כלבא שבוע: "אני מסתגרת במערה כבר שלוש שנים, נשארתי בחיים כדי לכתוב את הספר הזה..." היא אומרת בפיסקה הראשונה של הספר, וממשיכה: "בעוד חמישה שבועות אפקיד אותו בידיה הנאמנות של מרים, עד כה לא קראתי לה לבוא אלי, כשכרעה ללדת הסבתי ממנה את פני, לא יכולתי לראות את הילד." ואנחנו כבר מבינים שעוד הרבה טרגדיות נכונו לנו במהלך הספר, במהלך חייה, כשהיא כותבת בגיל 59 ומספרת את תולדותיהם של רבני התקופה בכלל, ורבי עקיבא, בעלה, בפרט. כל פרק של הספר, נפתח בפיסקה זו, שמתבהרת לנו לחלוטין, רק בעמוד 365 שהוא העמוד האחרון. היא מצטיירת כנביאה, שחזתה לא רק את הפיכתו של עקיבא לרבי גדול, אלא גם אירועים אחרים, ואני חושבת שהיא פשוט ידעה לקרוא דרך העיניים את מה שנסתר מרוב האנשים. הרבה קורבנות היא מקריבה, ושורדת, כדי לכתוב את הספר שאנו קוראים. לכאורה, רחל היא זו שכתבה. אבל היא כמובן עושה זאת בתור מספרת-עדה, כשהסופרת, יוכי ברנדס, מציגה אותה באור חיובי, באהבה גדולה לתורה ובמסירות הנפש, מה שכנראה לא היה רחוק מן האמת של רחל בת כלבא שבוע, לאור הביוגרפיה הידועה עליה.

בין השיר של דליה רביקוביץ לספר של יוכי ברנדס, ישנו שוני די גדול ביחס של רבי עקיבא לרחל לאחר שסיים את לימודיו. לא אספר למי שלא קרא, אבל בתור מי שהתלהבה מדמותו בהתחלה, נכונה לי אכזבת מה במהלך הסיפור, ואולי כאן ההבדל בין דמות בדיונית של ספר פרוזה וה"סוף הטוב" שלו אני תמיד מצפה בספר שכזה, לבין דמות שהייתה קיימת בשר ודם, על גדולתה מצד אחד וחולשותיה מצד שני.

היבט מעניין קיבלתי על מאורע, שעד כה קראנו אותו בכל ליל סדר: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן-עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו. הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

הסצינה הזו, שלא היה ברור לי מעולם מה חשיבותה להגדה, מובנת לי עתה במלואה. אלה חמשת חכמינו, מבית הלל ומבית שמאי גם יחד, שניאותו לשבת יחד, לילה שלם, כדי להחליט עבור עם ישראל לעתיד, על המתכונת של ליל הסדר, כפי שאנו קוראים היום בהגדה. ההגדה שנכתבה בעקבות ישיבה זו שלהם, אמנם כתובה, אך היא מורה לנו מה עלינו להגיד בקול רם, בליל הסדר, ולמה חשוב שנקרא דווקא על יציאת מצרים, ולא על נושא אחר. סיפור יציאת מצרים, ממקד כל אחד ואחד מאיתנו בתוך עם ישראל, ואת היותו חוליה בשרשרת כשכולנו יחד אל מול האויבים שלנו, באשר הם "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו"  ואותה החבורה שהסבה בבני ברק באותו הלילה, בביתם של רבי עקיבא ורחל, אחראים למנהג של ליל הסדר וההסבה המשפחתית יחד, בקריאה משותפת, מה שמאחד לא רק כל משפחה בפני עצמה, אלא את כל עם ישראל לדורותיו.

קריאה נעימה.

שבת שלום

רותי קלמן