יש ספרים שאינם נותנים לך לעזוב אותם. אתה מרותק, הולך שבי אחר הסיפור, נישא על גבי הקולות, האווירה והאירועים. וגם כשאתה מניח לספר, בלית-ברירה, והולך לענייניך, עדיין הוא מלווה אותך, הסיפור, ואתה תוהה מה קרה לגיבורים, ומתי סוף סוף תוכל לחזור ולקרוא.
אז זה מה שקרה לי עם הספר "מלכת היופי של ירושלים" של שרית ישי-לוי, עיתונאית, חברת מערכת "עולם האישה", מחברת ספרי תיירות ומגישת פינות בטלוויזיה. זהו הרומן הראשון שלה, והיא ראויה לכל המחמאות.
זהו סיפור על משפחת ארמוזה, משפחה שורשית של כמה דורות בירושלים. משפחה שמוצאה הספרדי בא לידי ביטוי במסורת רבת שנים, במאכלים, במנהגים בסגנון הדיבור.
המספרת היא גבריאלה, בתה המורדת והסקרנית של לונה. לונה היפה, המכונה "מלכת היופי של ירושלים", שכמו הדורות הקודמים, גם היא חלמה חלומות והתפקחה מהם. נראה שקללה רובצת על המשפחה, קללה שבעטיה אנשים נישאים לא לאלה שבהם התאהבו. הם לא נישאים להם בגלל מסורת משפחתית, ובגלל ציות לכללי החברה בה הם חיים. הם נישאים לאחרים, אבל נושאים בכאב כל חייהם, את סוד אהבתם האמיתית, כמו נטל שאין להשתחרר ממנו.
גבריאלה לומדת את סודות המשפחה לאט לאט, כשהיא משכנעת את סבתה ודודותיה לגלות לה את מה שלא הבינה בעצמה. לגלות לה, את העצב שליווה את סבה וסבתה, ואת אביה ואימה. כבר מהרגע שנולדה, היא לא מסתדרת עם האם, לונה. לאחר מותה של האם היא אומרת: "שנים רבות אחרי מותה, כשמצאתי בליבי מקום להכיר את אמא שלי, להכיל אותה, גילתה לי דודתי רחליקה את סוד ייסוריה, את כאבה שמעולם לא פג, אלא שאז כבר היה מאוחר מכדי לתקן את מה שנשבר ביני לבין אמי." (מלכת היופי של ירושלים, ע' 11).
דרך תולדות משפחת ארמוזה, אנו עוברים את סוף השלטון התורכי, את המנדט הבריטי, המחתרות, יחס התושבים לתורכים ולאנגלים וכיצד אלה נהגו ביהודים, הרצון לעזור להקים את ארץ ישראל, ותקופת מלחמת העצמאות. כמו-כן אנו מתוודעים ליחסים בשכונה הירושלמית, הרכילויות, הקירבה, השפה הספניולית המושחלת בדיבור הירושלמי, והאהבות הנכזבות.
גבריאלה מחפשת אחר האמת של המשפחה: "סבתא רוזה ידעה חיים קשים" היא מגלה "היא חיתה עם גבר שנהג בה כבוד אבל לא אהב אותה כמו שגבר אוהב אישה. כל חייה היא לא ידעה אהבת אמת, אבל מעולם לא התלוננה, לא בכתה... סבתא רוזה אף פעם לא הייתה מחבקת... אבל אני הייתי יושבת בחיקה, עוטפת את צווארה בזרועותיי הקטנות ומדביקה נשיקות ללחיה הכמושה. " די, די גבריאלה, באסטה, את מציקה לי," הייתה גוערת בי ומנסה לנער אותי מעליה. ואני הייתי מתעלמת לוקחת את ידיה הגסות ומקיפה בהן את גופי, מכריחה אותה לחבק אותי." (ע' 17).
כמי שחסרה אהבה בילדותה, מחפשת גבריאלה את האהבה במקומות אחרים, אפילו בחו"ל. אבל הבחירות שלה מתגלות כלא נכונות. האם גם גבריאלה נידונה להתחתן שלא מתוך אהבה? כמובן שאיני מתכוונת לגלות לכם. אבל אתם מוזמנים לקרוא את הספר. הוא זורם, הדיאלוגים אמינים, ובקיצור – חוויה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה