כתבה: ד"ר רותי קלמן
ענבל, גיבורת הספר 'מלאכים באופק' עורכת את חשבון נפשה. נושאת עימה זכרונות מילדותה, כשגדלה בקיבוץ, בחדר הילדים, כשניסתה לשרוד בעזרת דמיונה בחברת הילדים עם הכללים הנוקשים שחלים על ילדים שם. עם הזיכרונות היא שבה להיות ילדה. לפני השינה נהגה אימה לשיר לה שירי ערש. אחד מהם היה: "דו-גית נוסעת, מפרשיה שני-יים ומלח-יה נרדמו כולם..." היא לא נרדמת, ומשחזרת כמו ילדה "דוגית נוסעת, מפרשיה שניים, כל מלאכיה נרדמו כולם, ונתקעת כמו תמיד עם המלאכים. מלאכים הם תמיד ערים, לא? כמו אלוהים. אז למה הם נרדמים פתאום, ומה הם עושים בדוגית, שזה סוג של סירה קטנה... פתאום מתחשק לי נורא להעיר את מלאכיה, לצעוק להם באוזן ואולי גם לתקוע להם מרפק, כאילו בטעות, כמו לנטע..." וכך היא מרגישה, שהמלאכים שהיא זקוקה להם נרדמו.
ענבל מתאהבת בישי ונכנסת להריון, כשהיא עדיין בלימודים. הם מתחתנים ועוברים לגור בבני ברק, כשהם מגדלים באהבה את בנם אבשלום, אבל מקרה לב נדיר, נוטל מהם את הילד לעולם, כשהוא רק בן שנתיים. ענבל לא יכולה לשאת את הזיכרון, ולא את הקשר לישי, והם מתגרשים. "רק כאן, בתוך הים, אני מפסיקה לחשוב על אבשלום. הזמזום הזה שבראש, הזמזום הזה שמלווה אותי כבר שנתיים – "אבשלום-אבשלום-אבשלום-מי-ייתן-מותי-תחתיך-היום"...וכך בכל הספר אנו ממשיכים לשמוע את פס הקול, של ילדותה (השם ענבל מרמז על הצלילים שבה), של בגרותה, שיש בו מן השירים של כולנו, ומן הפסוקים המקראיים המלווים אותנו ומצביעים על הגורל, שאיתו לפעמים צריך לדעת להשלים. היא עדיין לא שם, כי המלאכים שלה עדיין ישנים, וגם היא לפעמים, ישנה בהקיץ, והחלומות שלה, סוריאליסטים כמו שחלומות יודעים להיות, הם החלומות של ענבל הילדה, ועד שלא תפתור את כל החידות ואת כל המצוקות, לא תוכל להמשיך, וכדי שתוכל להמשיך, היא נותנת לעצמה להיסחף בחוויות יוצאות דופן.
כשהיא פוגשת את נדב – בתקופת האבל שבה היא מתהלכת כמת החי – הוא מופיע כמו מלאך. ושמו, נדב, מצביע על מה שהוא, נדיב, טוב, ורגוע ומכיל. היא יולדת את התאומים יעל ואייל, שהופכים לכל עולמה, אבל תמיד ברקע היא זוכרת את האובדן, ולכן היא גם חרדתית מעט. לדוגמא: כשהיא לוקחת את אייל לפנימייה שלו "ואז עלינו לירושלים... והגענו לפנימייה ופרקנו ילד ומזוודה וציפיות וחששות והבטתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה – והאיל איננו." לכאורה, אייל הוא שֵם הבן, אבל נראה שבזיכרון שלה, וגם בזיכרון הקולקטיבי שלנו, יש את עקידת יצחק, שלא האיל הוא המועלה לעולה, כי אם הבן, ואנחנו חרדים ביחד איתה, ועוד יותר, כשבתה, יעל, הולכת לאיבוד במחנה הקיץ.
ספר על נפש פצועה שלומדת לשרוד בעזרת סוריאליזם, הומור ומלאכים באופק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה