כתבה: ד"ר רותי קלמן
הספר 'צמאון' של שולמית הר-אבן, הוא ספר למיטיבי לכת, תרתי-משמע. גם משום הלשון המקראית שהותאמה במיוחד לתקופה המתחילה בדור המדבר, שיצא ממצרים, וגם כי הקורא צועד ונח, צועד ונח, ביחד עם המחנה הנע בעקבות עמוד האש. לא קל להיות במדבר ארבעים שנה, ולא קל להתיישב בארץ חדשה, לברוא יש מאין.
מדובר בשלוש נובלות, המשקפות תקופות מחיי עם ישראל. הראשונה 'שונא הנסים' ממוקמת בהיסטוריה של היציאה ממצרים וההליכה במדבר. דור, ששמח לצאת, אך לא ידע לאן בדיוק הוא הולך, ומה מצפה לו. שנאלץ לחיות חיי נוודים, ולסוב במדבר ארבעים שנה, למרות שהדרך לא באמת הייתה כה ארוכה.
מה שמעניין בין השאר, הוא הפרשנות של הסופרת לביטוי כבד לשון של משה "חזותו של משה הפתיעה יותר משהרשימה. אמרו עליו שהרג איש מצרי; שנס על נפשו דרך המדבר... היו שאמרו כי שני לבבות היו בתוכו, לב איש מצרי ולב איש עברי, ואת לב המצרי שבתוכו הכה והרג שלא יישאר לו זכר... עכשיו קשה היה למצוא בו דבר מצרי מובהק, אבל גם עברי לא היה ככולם. מצרַים... במלים נמלצות, בנימוס, והוא בכובד-פה, ושפת העברים שבפיו כבדה... לעתים הייתה משתרבבת לו מלה מצרית, והיה מסמיק כולו..." פירושה של הר-אבן לכובד הפה: משה לא באמת גימגם, אלא שהעברית הייתה שפה שאינו רגיל בה, שהרי גדל בארמון מצרי. כמה פשוט. כמה הגיוני.
הקשיים של בני המדבר היו לא רק קשיים פיזיים. הם גם לא היו בטוחים בכוונה, במטרה, נאלצו להתמודד נפשית: "לילה-לילה ברח מישהו מהמחנה. רעבו לירק, לדגה, לקול המון המים החיים ההולכים בטח ביאור. אולי גם למראה סירת מפרש דקיקה, גבוהה, מחליקה חרש במים וחולפת על פני הסהר הנמוך. חוזרים היו למצרים בהחבא, בלי להודיע לאיש... בלילות היה הפחד. לא דיברו על כך מעולם. דומה היה כאילו כל המדבר כולו קם למעוך אותם בשנתם... השמש, מדי בוקר, היתה גאולה ונס."
הנובלה השנייה 'נביא' מפתיעה בכיוונה. ה'נביא' 'חיואי', שונה מהנביאים שאני מכירה מהמקרא, לא רק בשמו, ולא כי הוא נביא שקר, אלא שהוא בכלל מבני הגבעונים, שכרתו ברית עם יהושע במרמה, כדי שלא יכחידם. זווית הראייה של הר-אבן, מפתיעה ומקורית. אין היא לוקחת את הדמויות המוכרות לנו מהמקרא, אלא אנשים, שהם אפילו לא מהמיינסטרים, אפילו לא מבני-ישראל, ומעמידה אותם במרכז הבמה. מסביב, אפשר לראות את החיים החלוציים הראשוניים בארץ. את הנחלאות הראשונות.
הנובלה השלישית 'אחרי הילדות' שוב מפתיעה. כאן נמצא הד לעקידת יצחק, שלא באמת התבצעה, אבל השאירה צלקת, ואיך סלוא, ניצול העקדה של אביו, מנסה לחיות את חייו למרות המשקע והטראומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה