כתבה: ד"ר רותי קלמן
בבסיס הסיפור עומד זוג הורים לחייל שאמור להיכנס לעזה עם פרוץ המלחמה. הם גרושים, אבל לרגל הסכנה המשותפת, הם מתכנסים יחד לחשוב על דרכי פעולה. האב נוטה להיכנס להתקפות חרדה המקצרות את נשימתו, והאם המספרת, שצוחקת על חרדותיו, לא שמה לב, שהיא אפילו מאפילה עליו בדמיונה הקודח.
וכך זה מתחיל: "ככה נראה הגיהנום: עמנואל, בעלי לשעבר, שרוע על הספה אצלי בסלון ובוהה בטלוויזיה בעיניים מכווצות מאימה. המטוסים שלנו מפציצים את עזה מהאוויר, החמאס יורה טילים לתוך ישראל, ראש הממשלה נואם בפנים חמורות, והבן שלנו, עומר, מחכה בתוך טנק כדי להיכנס לעזה. ככה לפחות אני ראיתי את המצב. עמנואל ראה אותו אחרת: המטוסים מפציצים בתים ריקים, ראש הממשלה חסר אונים, ורק החמאס יודע טוב מאוד מה לעשות: להרוג את עומר."
השניים מחליטים, בהשפעת הסבתא האקסטרווגנטית להגיע לשדרות, לדבר עם קצין העיר, לִבְדות התקף לב של האב, ולנגן על ליבו של הצבא לשחרר את הבן כדי לעזור לאב ה"חולה" הגרוש, וכך הם חושבים להציל את בנם.
ברור להם שזה לא צעד נכון, לא צעד נבון, ולא צעד מוסרי, והם אפילו לא חושבים צעד אחד קדימה, על השאלה, מה יש לבן לומר על הרעיון. הם פשוט יוצאים לשם.
השהייה שלהם בשדרות רוויית אזעקות ומצבים מורטי עצבים ומפחידים, אבל הדרך שבה היא רואה את הדברים, ואפילו ההיסטריה שלה, גורמים לחיוך. אמה ועוד שני זקנים, שכבר בקושי יודעים מימינם ומשמאלם, מתגייסים לבדר חיילים עם שירים של פעם, והריחוף שלהם מעל המקום ומעל לזמן יוצר אף הוא סיטואציות הומוריסטיות. כמו גם ההמתנה המאולצת של השניים בצימר "קן האוהבים" בדרך לשחרור הבן.
כשהיא משווה בין הרכילויות שלה למודיעין, זה באמת כבר השיא: "טליה ואני תמיד אמרנו שאם היינו במוסד, היינו מצליחות לאתר את כל המבוקשים בעולם. כל כך הרבה שנים מחיינו עסקנו במודיעין איכותי: למה הוא לא התקשר, מי בת הזוג החדשה של האקס, איך קוראים לחברה הכי טובה שלה, מי היה החבר שלה לפניו, ומי זוכר שעוד בגן רינה היא היתה שמנה. אחרי שנים של ניתוח מקורות מידע, העלאת נתונים ומעקבי רשת, ייקח לטליה ולי בדיוק שעתיים לגלות איפה מסתתרים ראשי החמאס. חבל שהצבא לא מבין איזה פוטנציאל מודיעיני יש לו בין הידיים." הקורא יזדהה עם כל מה שמהווה קונצנזוס ישראלי, ויצחק כמו בסטנד אפ מוצלח. מומלץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה