כתבה: ד"ר רותי קלמן
בספר שלנו מדובר בלורן, מוכר ספרים גרוש, אב לבת מתבגרת, המוצא יום אחד תיק סגול איכותי ומלא בתוכן על פח האשפה שליד ביתו. לורן מבין שהתיק נשדד מגברת, שכן חסרים בו ארנק וטלפון, והוא מנסה להבין מתוך הפריטים שבתיק, למי הוא שייך. בתו, ששומעת ממנו את הסיפור, עוזרת לו להבין את הרמזים שעל פיהן הוא בונה את דמותה של הנשדדת, ואף מגלה את שמה: לור ולדיה.
בין מסמכיה של לור, שהיו בתוך התיק, היה גם פנקס אדום, ששימש אותה בתור יומן. היומן מכיל את כל הגיגיה, אהבותיה, ופחדיה: "אני אוהבת לטייל על שפת הים אחרי שכולם כבר הולכים... אני אוהבת לישון ברכבות... אני אוהבת ציורים של נופים בלי אנשים... אני פוחדת מציפורים (ביחוד מיונים...)".
בזמן שלורן מלקט רמזים, מתקרב אט-אט לפיענוח דמותה של לור ומתאהב בה בקצב מהיר קצת יותר, נמצאת היא עצמה בבית חולים בתרדֶמֶת לאחר שנפגעה בראשה מהשודד שגנב את תיקה. לורן מגיע לביתה, מתוך מחשבה לפגוש אותה, אך פוגש במקומה את ויליאם, החבר לעבודה של לור, שהגיע כדי להאכיל את בלפגור החתול השחור שלה. לורן אינו מתקן את השערתו של ויליאם שהוא החבר האחרון שלה, ומתנדב להאכיל את החתול במשך כמה ימים. בעודו בביתה, הוא מרגיש שפלש לחייה, ולכן הוא משאיר את חפציה, ונעלם בלא להשאיר עקבות.
אבל הוא כבר שבוי באהבתו לָאשה, שמעולם לא פגש. כשניגש אליו לקוח בחנותו ומבקש את הספר 'הגעגוע אל האפשרי' של טאבוקי. הוא מהרהר: "האם אפשר להתגעגע אל משהו שלא התרחש?" (ע' 128). ו"זה בדיוק מה שטוען טאבוקי בכותרת ספרו – שאדם מסוגל לחלוף על יד משהו חשוב: אהבה, מקצוע, מעבר לעיר אחרת, לארץ אחרת, לחיים אחרים. לחלוף על יד, אך בקרבה כה רבה עד כי לפעמים, ברגעי עצבות הקרובים להיפנוזה, אפשר בכל זאת להבחין בחלקיקים של האפשרי הזה" (ע' 128-129). האם יפגוש לורן את לור? קיראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה