כתבה: ד"ר רותי קלמן
הילדות הזו מאופיינת בבדידות רבה. התעללות. ישיבה מחוץ לבית, על המפתן, כל הלילה בתור עונש, והנקמה שלה בבוקר, כשמגיע החלבן, והיא, שותה את כל החלב שהוא מביא. היא מעולם לא איבדה תקווה. כשהאם כולאת אותה במחסן הפחמים הקר והטחוב, כשהיא עצמה יושבת בבית החם ושרה, הילדה יושבת שם, רועדת מקור, ושרה גם כן (ע' 52). היא יודעת שהיא מאומצת "כשאמא כעסה עלי, וזה קרה לעתים קרובות, היא הייתה אומרת: "השטן הוליך אותנו לעריסה הלא-נכונה" (ע' 9)
האם אוסרת על קריאת ספרים, אבל הילדה מחביאה הררי ספרים מתחת למזרנה. כשהאם מגלה, היא מוציאה את כל הספרים לחצר, שופכת עליהם נפט, ומציתה. הילדה מסתכלת בשקט "זמן-מה נאלמתי דום, אבל הבנתי דבר חשוב: את מה שבחוץ אפשר לקחת ממך בכל עת. רק מה שבתוכך מובטח" (ע' 43). היא ממשיכה לקרוא ביתר-שאת בספרייה העירונית, את כל הספרים, לפי האלף-בית של המחברים. קוראת כדי לחיות. כדי לשרוד.
כשהיא מתבגרת, היא מכירה מישהי, ומתאהבת בה. כשאמה מגלה, ומגנה את התנהגותה, היא מנסה להסביר "כשאני איתה אני מאושרת. פשוט מאושרת." (ע' 106), והאם מהנהנת, וג'נט חושבת לרגע, שהנה בכל זאת אמה מבינה אותה, אבל אז אומרת האם: "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"
היא מחליטה לעזוב בגיל שש-עשרה. גרה במכוניתה, ועובדת בשוק למחייתה. יתר הזמן היא ממשיכה לקרוא ספרות, וגם שירה. המורה לאנגלית שומעת את סיפורה, ומציעה לה חדר קטן בביתה.
ג'נט נרשמת לחוג לאנגלית באוניברסיטת אוקספורד. היא מבינה שכל הספרים שקראה, נמצאים בתוכה, ויחד איתם, היא יכולה לברוח ולהינצל, וגם: "שיקפצו," חשבתי, "אני יכולה לכתוב ספרים משלי".
ואז היא כותבת. כאילו אין לה ברירה אחרת: "לכן אני סופרת – אינני אומרת "החלטתי" להיות, או "נעשיתי" סופרת. זה לא היה מעשה רצוני ואפילו לא בחירה מודעת. כדי לא להילכד ברשת הצפופה של סיפורה של גברת וינטרסון הייתי חייבת להיות מסוגלת לספר סיפור משלי. החיים הם תערובת של מציאות ובדיון. והם תמיד סיפור כיסוי. כתבתי לי דרך החוצה".
ג'נט וינטרסון הופכת לסופרת עטורת פרסים. הדיילי מייל כותב על ספרה זה "וידוי בלתי נשכח, בלי רחמים עצמיים, על מאבק שהסתיים בניצחון בזכות הכתיבה." מומלץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה