יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

'סווינג טיים' מאת זיידי סמית. מאנגלית: קטיה בנוביץ'

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


לא בכדי אנו קוראים 442 ע' בלא לדעת כלל את שם המספרת בספר 'סווינג טיים'. כי למרות שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון, ולכאורה, אלה הם חייה, הרי שהסוף, המופיע בפרק ההתחלה, כבר נותן לנו את ההסבר, שאליו היא מגיעה רק עתה, כשהיא מתבוננת בסרט 'סווינג טיים' משנת 1936. בסרט היא רואה שפרד אסטר, אותו היא מעריצה, רוקד בעצם עם צלליות, שהן שלו: "ראיתי את כל שנותיי בעת ובעונה אחת, אבל הן לא נערמו זו על גבי זו, חוויה אחר חוויה, והצטברו לדבר-מה מוחשי – להפך. אמת נגלתה לי: תמיד ניסיתי להיצמד לאורם של אחרים, מעולם לא היה לי אור משלי. חוויתי את עצמי כמעין צל." (ע' 12. ההדגשה שלי).

כך מתקיימים חייה, כפי שהיא מספרת אותם בדיעבד, בצל שלוש גיבורותיה: אִמָה האינטלקטואלית, המנסה לרכוש השכלה, כדי לצאת מסביבתה הנחשלת, כשהיא נלחמת למען הצדק וזכויות הנשים כהות העור; איימי, כוכבת הפופ הגדולה והפילנתרופית, שהמספרת מועסקת על-ידה כעוזרת אישית; וטרייסי, חברתה המאוד מוכשרת, בעיקר בריקוד, בארגון ובכריזמה גדולה.
למרות שהיא עצמה אינה מתערבת בפוליטיקה, ואם כן – זה רק כשהיא עוזרת לאמה, הרי שאנו מקבלים, תיאורים סוציאליים על יחס לאפריקאים באירופה, יחס לזרים באפריקה, יחסים בין אלה לאלה, מוסלמי ישן מול מוסלמי חדש, וניסיון הנשים ללמוד.

בסיפוריה על גיבורות חייה, ניתן להבחין בסוגים שונים של הורות ואימהות. אמה האינטלקטואלית, שהייתה מעדיפה לקרוא כל הזמן, או להילחם על כל העולם, ולא באמת מגדלת אותה ודואגת לצרכיה  (את זה עושה האב, בתקופה שההורים עדיין יחד). היא מלבישה אותה באופן כמעט נזירי, ולא רואה צורך לקנות לה משחקים, אך רק בערוב יומה, תכפר על-כך האם בכמה דרכים (תנסה לא להעמיס את מחלתה על בתה, תנסה לדאוג לטרייסי ולילדיה).

לעומת זאת, אמה של טרייסי, מקשטת אותה כל הזמן כילדה, וממלאה את חייה במשחקים. טרייסי עצמה, תוותר על קריירת הריקוד שלה, למען ילדיה, ותילחם למענם מלחמת חורמה, ואיימי, הכוכבת, תגדל את ילדיה כמיטב יכולתה, אבל במגבלות הקריירה הגדולה שלה, כשהיא נעזרת בצבא עוזרים שבעצם מטפלים בילדים במהלך היום, מביאים לחוגים, מבשלים, ומארגנים את ימי ההולדת המפוארים של ילדיה (גם עניין אימוץ ילדה אפריקאית מעלה סוגייה שמאפיינת הלך רוח של חלק מהכוכבים ההוליוודיים והידוענים העשירים).

כשטרייסי נבחנת לבית הספר לאמנות שם היא אמורה להתמקצע בריקודים, היא רוקדת על פי השיר "הסווינג לא הולך לשום מקום", ואולי זה רמז לכך, שהריקוד לא יביא להיחלצותה של טרייסי ממעגל העוני והמצוקה.
ורק כשתראה את כל גיבורות נפשה, מתרסקות, או מתרחקות ממנה, תצליח המספרת להעמיד את עצמה במרכז, ובאור.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה