כתבה: ד"ר רותי קלמן
הרומאן הוא סאגה של כמאה שנה, שמתחילה באמאדו ומסתיימת בלנה, בתו של נכדו, סרג'יו. כל תושבי האי, על אהבותיהם, שנאותיהם, קנאותיהם ותמימותם, נפתחים בפנינו, במניפה רחבה של דמויות. דמויות, שהולכות ומתגלות באנושיותן הגדולה, ובקיבוציות של מקום קטן, שבו כולם יודעים על כולם. מקום, שבשל היותו מנותק מהעולם יש בו משמעות גדולה לעזרה ההדדית.
סיפורי העם וסיפורי המקום, נכתבים על-ידי אמאדו מפי המקומיים: האלמנה ג'סואינה, סיניור ריצו, האיכר מאצו, אגתה הדייגת ואחרים. אחר-כך הם יעבירו את המחברת האדומה של אמאדו מדור לדור, והסיפורים שבמחברת יאדירו בכוחם את השומעים, ויספרו גם את הסיפורים המקומיים על האמונה בַּקְּדוֹשָׁה הפרטית שלהם, אגתה הקדושה, וְנִסֶּיהָ.
המאורעות ההיסטוריים, שמתחילים ב-1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, משתרגים בתוך המציאות של תושבי האי קסטֶלמַארֶה ונמשכים עד 2009. למרות שהם מסוגרים במקומם, הם חשים את מאורעות המלחמות. בניהם, המשתתפים בקרבות, חוזרים שלמים, או מסוכסכים בנפשם, או לא חוזרים כלל. הם חווים את השפל הכלכלי של 1929, את הצמצום במלחמת העולם השנייה, ואת הפריחה שלאחר מכן. הטכנולוגיה מגיעה אל פיתחם, והם מנצלים את ההזדמנות של תיירות פנים לאי. האי משתנה עם הזמן, אך המהות של המקום לא משתנה.
כשאמאדו מגיע לאי, מספרת לו פינה ולה, המורה, את סיפורו של ביתה "הבית בקצה הלילה" (קאזָה אֶל בּוֹרְדוֹ דֶלַנוֹטֶה). "זהו הבית הישן ביותר בכל האי, מלבד החורבות הנטושות," אמרה "הזקנים חושבים שהוא רדוף מזל רע, כי זה הבית האחרון שקללת הבכי המפורסמת דבקה בו, לפני מאות שנים. יושבי האי ניסו להרוס אותו אבל לא הצליחו – הקירות היו עבים מדי. הוא שרד ארבע רעידות אדמה וגם מפולת סלעים אחת. לכן התחילו לרחוש לו כבוד... האמונה אומרת שבית שורד תהפוכות כאלה רק בשני מקרים: אם אגתה הקדושה בירכה אותו, או אם השטן קילל אותו." הבית בקצה הלילה היה למקום מִשְׁכָּנָהּ של משפחת אספוסיטו לדורותיה, ותשמש גם כמסבאה מקומית, המפורסמת בכדורי האורז שלה וּבְמַאֲפֶיהָ.
מי שנמצאת במרכז, ועם עמוד שידרה חזק – היא מריה-גרציה, בתו של אמאדו – שֶׁתְּשַׁמֵּר את הסיפורים, ותלכד סביבה את המשפחה, החברים וכל השאר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה