כתבה: ד"ר רותי קלמן
שכניו הטובים נירה ופרופ' עמינדב גבעון, חושבים שאין לו מכר, רֵעַ או בן־משפחה בעולם הזה, ומחליטים, במחווה של שכנים טובים במשך חמש־עשרה שנים, לשבת עליו "שבעה". כל יום בין 18:00 – 22:00. הם לא מצפים ליותר מדי ביקורים. מצפים לביקורי השכנים באותו הבניין, ואולי עובדי חנויות, או בנקים, שבהם הפקיד את כספו.
אבל ככל שציפיותיהם היו נמוכות, כך הם מופתעים יותר מיום ליום. אנשים זרים מגיעים בכל יום מימי ה"שבעה". הם מגיעים זרים ויוצאים מספרי סיפורים. מחברים עוד קשר בין היושבים "שבעה" למנוח ומחוברים יותר בעצמם.
עוד ועוד פותחים האורחים פתחים אל עולמו המסתורי והמיוחד של השכן המנוח. נירה ועמינדב נדהמים בכל יום מחדש. הם הכירו את שכנם הצנוע בשם דוב בן-ליש. הוא הצטייר בעיניהם כבן-אדם רגיל, פשוט ואולי קצת מדמיין. איש זקן שגר 17 מדרגות מעליהם. שמדי־פעם נכנס לשבת איתם, והקשיב יותר משדיבר. והנה הוא מתגלה בכל יום כבעל שם חדש. "... דוב בן ליש היה פעם אריה ברון, הודיעו לי שני האורחים, זה היה שמו של השכן שלכם... באמצע שנות החמישים. אילולא הפגישה המקרית הזאת בקפה שבפינת רחוב פרישמן, אמר כהן, לא הייתי מקשר אותו עם השם דוב בן־ליש... אני לגמרי מבולבלת, אמרה נירה. זה כבר השם השלישי שלו שאנו שומעים ביממה האחרונה..."
כך מתגלה שהשכן השקט – שלכאורה היה חסר כל ייחוד – חי חיים מלאי עניין, בכישרונות מיוחדים כמו ידיעת שפות רבות, אומץ רב, ואין־סוף עשייה פטריוטית ומלאת אתגרים למען הארץ,. כמו גם אין־ספור תפקידים, שונים זה מזה, מיוחדים ומפתיעים.
כשמר סומך, מנהל סניף הבנק, שבו ניהל בן-ליש את חשבונותיו, מופיע בבוקרו של היום השישי, שוב מופתעים השכנים הטובים. מר סומך אומר להם, שבן־ליש, פתח חשבונות חיסכון לשני נכדיהם. פרופ' גבעון חושב: "סיפורו של בן־ליש הוא כמו הידרה מיתולוגית. אתה חושב שהיא גמורה, שאין לה כבר ראשים – והופ, מופיע ראש חדש, וכל הסיפור מתחיל פעם נוספת".
סיפורו של האיש, הוא גם סיפורה של מדינת ישראל. תוך כדי הסיפורים עליו, אנו נחשפים להיסטוריה של ארץ ישראל, על האוניות שהביאו את העליות הבלתי-לגאליות, את הניסיונות של "ההגנה" להערים על שוטרי המנדט הבריטי, שניסו לטרפד את העליות, חוויות מעליות הנוער, מתקופת המעפילים, הקשרים הסודיים בארצות ערב, ועוד.
מומלץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה