'הציור האחרון של ואן גוך' מאת אליסון ריצ'מן מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אליסון ריצ'מן, סופרת ידועה ואהובה בארה"ב, כבר זכתה להכרה בעולם כולו עם ספריה: 'גן המכתבים', 'אהבה אבודה', 'שעות הקטיפה' ו'דמעות של אהבה'. על ספרה 'גן המכתבים' כבר כתבתי בעבר בבלוג.

כמה אהובים עלי ספרים שמשלבים היסטוריה עם דמויות מהעבר, וסיפורים עליהן, שחלקם נולדו במוחם הפורה של הסופרים, אבל נראים כל כך אמיתיים.

כמה אהובים עלי ספרים על אמנים, שעל ציוריהם גדלתי מילדותי. זיכרונותיי מוצאים אותי יושבת ליד סבי המצייר, בוחנת ספרי ציירים, ורואה אותו בעבודתו, מערבב את הצבעים על פלטת הצבעים, ומצייר.

מרגריט גאשה, בתו של הרופא ההומיאופת, פול-פרדיננד גאשה, שטיפל בוואן גוך במהלך 70 יום, חיה צבעים וציורים, ורואה את העולם דרך פלאזמה של ציורים, צבע ומשיחות מכחול "לשמים היה צבע כחול של דרדר, ולשמש צבע של פרחי ציפורני חתול מעוכים..." "אבא בלט על רקע בתי האיכרים הכפריים כמו ציור פוביסטי בין המון ציורים של ברויגל...".

 אבל היא נידונה להיות עסוקה כל ימיה במשק הבית של אביה ואחיה. עם זאת, כשמגיע המטופל וינסנט ואן גוך – שאז עוד לא היה מפורסם, ואשר הצליח למכור רק תמונה אחת בחייו – הוא כובש את ליבה ופותח לה צוהר לחשיבה אחרת ולאהבה.

לא רק ציוריו כובשים אותה, אלא גם, ובעיקר, תשומת הלב שהוא מקדיש לה. נערה בת 21, שאינה זוכה לכך מצד משפחתה. כשהוא מגיע לצייר בגינת ביתה, היא רק מגישה תקרובת, ולא אמורה להיות נוכחת "קינאתי באבא על קרבתו לווינסנט. הוא ללא ספק יוכל לראות איך וינסנט מניח את שכבות הצבע וחורץ בליטות בקצה הלהב שלו... גם עכשיו הוא צייר באותו להט. הוא לא היסס להניח את הצבע היישר על הקנבס ולגרור אותו על הבד עד שקיבל את צורת העלה או הפרח שרצה ליצור. הוא צבע ברטוב על רטוב, עד שלא יכולתי להבחין היכן צבע אחד מסתיים ואחר מתחיל... וינסנט צייר כמו מתוך טראנס, הצבע זינק ממכחולו."

ב-1999 ביקרה הסופרת במוזיאון המטרופולין לאמנות בתערוכה שהציגה ציורים מן האוסף הפרטי של ד"ר גאשה. בתערוכה היו יצירות משל סזאן, פיסארו וואן גוך שהיו מטופליו. צילומי שחור לבן של בית הרופא האספן, הצביעו על אוסף רציני, בעיקר של ציורי ואן גוך בבית גאשה. לאחר תחקיר, גילתה הסופרת, את דמותה הנחבאת אל הכלים, של מרגריט, בתו היחידה של גאשה, ואישה נוספת עם ילדה, שהוחבאו בבית. דמויות אלו הציתו את דמיונה של הסופרת, ובעיקר העובדה, שבשני ציורים של ואן גוך, מופיעה מרגריט. מכאן היא בנתה הקשרים נכונים, או לא, אבל אין ספק שמעניינים על מה שהתרחש בין כותלי הבית. מומלץ.