יום רביעי, 15 ביולי 2020

'תעלול' מאת דומניקו סטרנונה מאיטלקית: שירלי פינצי לב

כתבה: ד"ר רותי קלמן



מאייר זקן תושב מילנו, נקרא על ידי בתו, לשמור על נכדו בן הארבע בנאפולי, עיר הולדתו, שכן בתו ובעלה צריכים לנסוע לכנס שבו שניהם אמורים להרצות.


הוא מעולם לא שמר קודם על הילד, והוא גם בקושי ביקר את המשפחה קודם לכן. למעשה הפעם האחרונה שהוא ראה את נכדו, היה כשהילד היה בן שנתיים.


והנה משימה, שהוא מגיע אליה בעל כורחו. משימה שמכריחה אותו להתעמת עם שדי ילדותו בנאפולי המאפיונרית, עם פחדי ילדות, ועם ילד קטן ונבון, שחונך להיות עצמאי ולהפעיל כל דבר בבית. 


הסיטואציה, החדשה עבורו, תחייב את הזקן לבדוק מחדש את את מקומו: בתא המשפחתי. מה עליו לעשות כשבני הזוג הצעירים מעמידים אותו כשופט ביניהם. מה זה אומר להיות סבא. מה הוא באמת מקומה של האמנות בחייו, והאם החשיבות שלה בחייו, אכן נכונה. מה הוא - כן, ומה הוא - לא.


כדי להעסיק את נכדו, בזמן שהוא עובד על איורים לספר עבור הוצאה לאור, הוא נותן לילד לצייר בסמוך. כבר זמן מה שהוא מנסה לאייר את אותם האיורים, והוא לא מרוצה מהתוצאה ומעצמו. 


אבל כשהוא מניח לניסיונותיו, והוא מביט בסופו של דבר על ציורו של הנכד, שצייר אותו – הוא המום מהכישרון, אפילו מקנא. כי הילד בתחילת חייו, והוא כבר בסופם, אולי מבלי שהשיג את המטרות שהציב לעצמו בחייו:  "לקחתי ממנו את הדף ובחנתי אותו. הרגשתי כאילו ספגתי דחיפה עזה שהעיפה אותי ממרכז העולם לשוליו... הרגשתי שהדחיפה שנבעה מהציור של מריו הצליחה לחסל אותי. הגבתי בהתערבות, תיקנתי משהו. הילד כמעט צעק בהתלהבות: "יופי סבא, ככה יפה יותר." ברגע שהגיעו אליי המילים "ככה יפה יותר", סובבתי החוצה את החוד השחור של העיפרון, כאילו היה בכוחו לפגוע לא בדף אלא במריו. הסטתי את מבטי, הקווים והצבעים הרעילו אותי. אמרתי בשקט: "כן, עשינו עבודה טובה היום." בשלב הזה מציע הסב, שכל אחד יחתום על הציור של השני, כאילו בזה הוא רוצה לנכס לעצמו את הכישרון של הילד. הנכד מתלהב מהרעיון, אבל כשהסב רוצה לחתום על הציור של מריו בצבע אדום, הילד אומר לו שיחתום בירוק כי זה מתאים יותר. 


"הוא צדק. הירוק התאים יותר לצבעים האחרים. אבל בינתיים נעצה ההשפלה שיפוד בנפשי. הרגש הזה היה בלתי נסבל בעיניי, וכדי להשתחרר ממנו קראתי: עכשיו, כשהמשחק נגמר, נהרוס הכול... לקחתי אחד מהם (את הציור של עצמו – ר.ק) וקרעתי אותו לאלפי חתיכות. "תעלול?" שאל בשקט. "תעלול." הוא פלט צווחה גבוהה ועזר לקרוע את כל העבודה שלי..."


כשהם משחקים ב"תעלול" הם בעצם פורקים את כל התקנות והמוסכמות. כי כשמשהו לא עובד כמו שצריך, ביחסים, בהכרה, צריך לעשות שינוי, צריך לחשוב מחוץ לקופסה, צריך לעבור על חוקים לא כתובים, כדי להתחיל מחדש. נכון יותר.


בשלב מסויים, ייקח הילד הקטן את הרעיון הזה, צעד אחד רחוק מדי. התעלול שלו, יוציא את הסב משליטה, אבל יגרום לו גם להביט פנימה אל תוך עצמו, ולבחון דברים מחדש.


אין תגובות:

פרסום תגובה