כתבה: ד"ר רותי קלמן
בפורמט שונה מהמקובל, כותבים שני יוצרים זה לצד זה. לא יחד. מדובר בז'אנר יוצא דופן שבו נקראים, בזה אחר זה, שני סיפורים שונים, שיש בהם הרבה מהמשותף. שני הסיפורים נקראים 'החורף הארבעה־עשר', בשני הסיפורים מטפלים באומץ בנושא הכאוב של נערה המתמודדת עם לוקמיה, ובשני הסיפורים היא נקראת טל.
ערן טורג'מן ואלירן דיין מכירים מזה מספר שנים, והיכרותם התרחשה במרחב התרבותי של כתיבתם הספרותית. לפני עידן הקורונה, קיימנו בספרייה העירונית של דימונה מספר מפגשים בשנה שנקראו "קפה-שירה". היוזמה היתה של ערן טורג'מן, שעובד בספרייה וכותב שירים וסיפורים. הפורמט כלל היענות של יוצרים מכל רחבי הארץ, לכתוב על נושא מסויים, להגיע לערב הספרותי בספריית דימונה, להאזין ליוצרים אחרים ולהקריא את שירם או סיפורם. אלירן דיין, סופר ומשורר, שהוא בעל הוצאת הספרים "מוטיב ספרים", הצטרף לערבים אלו, וגם הוציא לאור לפני כשנתיים ספר ילדים קטן של ערן שנקרא "בובה של החיים".
כשהראה לו ערן את סיפורו 'החורף הארבעה־עשר' התרגש אלירן מאד. מסתבר שאף הוא נחשף לאירוע דומה, ואפילו שם הנערה שחלתה היה כשמה של גיבורת סיפורו של ערן. מכאן נולד הרעיון לצרף גם את הסיפור שלו, לצד סיפורו של ערן, תחת אותו השם. רעיון יצירתי, שמתאים לשני היזמים והיוצרים, ומאיר בפן נוסף את הנושא. הגדילו השניים לעשות, והוסיפו לשני הסיפורים גם כמה שאלות בנושא הסרטן, לצד תשובות של צפריר אקשטיין, מנהל בית המרקחת במרכז לבריאות הנפש גהה.
"זהו החורף הארבעה־עשר לחיי. אני כבר בת ארבע־עשרה. היית מאמין?" כותבת טל של ערן טורג'מן ביומנה "מעבר לחלון הבנים ממשיכים לשחק בשלוליות, והבנות משחקות בחבל ובקלס".
"ראיתי אותה מתבוננת דרך החלון אל הרחוב." מספר טל הבן על טל הבת בסיפורו של אלירן דיין "היום היה קריר וגשום במיוחד. "אתה יודע... אני אוהבת את החורף. אוהבת שגשום בחוץ. אתה זוכר שבעוד חודש זה גם יום ההולדת שלי. אהיה בת שלוש־עשרה..."
שתי נערות צעירות, כמעט באותו הגיל, יושבות בחדרן ומביטות דרך החלון. אין הן יכולות לצאת החוצה בשל מחלתן, אבל שתיהן רואות בחורף, משהו חיובי, משהו מרענן, תוסס, חי. משהו שמצביע על מחזוריות. הבטחה שתתחדש משנה לשנה, מה שהן כבר אינן בטוחות לגבי עצמן.
החורף ומה שהוא מביא איתו, מסמל עבורן, לא רק את המחזוריות, שכל כך משמעותית עכשיו, ואינה מובנת מאליה, אלא גם תקווה להתחלה חדשה. אולי – שלהן. כפי שטל של אלירן דיין אומרת: "הגשם חשוב מאוד והוא שוטף את כל הלכלוך וכל מה שרע. מנקה את הכול. באביב הכול יפרח ויהיה נעים ויפה..."
בעד החלון, במבט החוצה, מעבר לעצמן, לחרדותיהן, לכאבן, לומדות שתיהן ליהנות מהרגע. מיופיו של הטבע. כל עוד אפשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה