כתבה: ד"ר רותי קלמן
אתחיל מהסוף, מהמילים שנכתבו בגב הספר "הבית ברחוב מנגו – שהפך לקלאסיקה קנונית עולמית – ראה אור לראשונה ב-1984. עד כה הוא נמכר ביותר מ-6 מיליון עותקים תורגם ליותר מ-20 שפות, עובד לתיאטרון, והוא נכלל בקריאות החובה במערכות החינוך ברחבי ארצות הברית. הספר רלוונטי היום יותר מתמיד, בעולם המתאפיין בהגירה מסיבית ובמציאות גלובלית משתנה המחייבת תפיסת זהות מורכבת, כמו גם במציאות הישראלית הסבוכה".
אז מה יש בספר שהופך אותו לרב מכר שכזה? והוא בכלל לא מסוג הרומנים שסוחפים את הקהל הרחב בימינו.
מה שמייחד את הספר, לדעתי, הוא הדרך שעברה הילדה-הנערה-האישה אספרנסה, ילדה ממשפחת מהגרים ממכסיקו, שהיגרה לארצות הברית, לשיקגו, שנדדה מבית לבית, כמעט מדי שנה, עד שהגיעה לרחוב מנגו. רחוב מנגו, מאופיין במהגרים מרחבי העולם. כל אחד ועולמו. יש שעזבו. יש שלא יכלו לעזוב. אספרנסה הפכה למשוררת וסופרת שהצליחה לצאת. למצוא לה חדר משלה, עם מרפסת. שיצאה לעולם הגדול, והצליחה. אבל לא שכחה מאיפה באה. לא שכחה לחזור ולספר על אלה שלא יכולים לצאת מאותו המקום. שלא הצליחו להגביה אל חלומותיהם, שלא הצליחו להגשים את עצמם, כמו אִמָּהּ של אספרנסה לדוגמא:
"היה יכול לצאת ממני משהו, את יודעת? אמא שלי אומרת ונאנחת. היא גרה בעיר הזאת כל חייה, היא יודעת לדבר שתי שפות. היא יכולה לשיר אופרה, היא יודעת איך לתקן טלוויזיה... פעם היא היתה מציירת כשהיה לה זמן. היום היא מציירת בחוט ומחט... יום אחד היא היתה רוצה ללכת לְבָּלֶט. יום אחד היא היתה רוצה לראות הצגה. היא שואלת תקליטי אופרה מהספרייה הציבורית ושרה ברֵיאות קטיפתיות עוצמתיות כלוע הארי. היום בשעה שהיא מכינה דייסת שיבולת שועל היא מאדאם באטרפליי, עד שהיא נאנחת ומכוונת אלי את כף העץ... את, אל תוותרי על בית ספר. תשקיעי בלימודים..."
אין כאן זרימה של עלילה. יש פרקים. קצרים מאד, כמו סיפורים, כמו אנקדוטות, פיסות של זיכרון, שמתחילות במהוסס, בהצגת עצמה, בניסיון להביט על הילדה שֶׁהָיְתָה. אפילו לכתוב בגוף שלישי, ממרחק של זמן. והדמויות מתחילות להיפתח, ולדלג מסיפור לסיפור, ולקבל ממשות, לקבל במה – פעם כראשיות, פעם כמשניות. בלי שיפוט. בלי בכיות. והאמת הלא פשוטה, המורכבת. נפרשת לפנינו בלי כחל וסרק.
רק פעם אחת היא מתפרצת. כשהיא מספרת על תקיפה שהיא חוֹוָה ברחוב שלה. תקיפה שאליה, כנראה, נכנסה בגלל מלכודת שהוטמנה לה על ידי חברתה. "חיכיתי ליד הליצנים האדומים. עמדתי ליד הכיסאות המסתובבים איפה שאמרת..." היא לא אומרת מילה כנגד התוקפים. הצעקה שלה מופנית רק לחברתה "סאלי, שיקרת, זה בכלל לא היה כמו שאמרת, מה שהוא עשה... סאלי סאלי מאה פעמים. למה לא שמעת אותי כשקראתי? למה לא אמרת להם להניח לי?"
מהו בית? האם הבית הוא המקום שממנו הגיעו המהגרים? מה שנשאר מאחור? או המקום העלוב שאליו הגיעו בהגירתם? האם בית הוא ארבע הקירות? שלפעמים אסור לך לצאת ממנו כי את ילדה יפה מדי? או כי בעלך מכה אותך? האם בית שיש בו אלימות, יכול להיקרא בית? האם ארץ שלא מצליחה להיטיב איתך ולקלוט אותך טוב יותר, יכולה להיקרא בית? האם רחוב, על כל יושביו, הטובים והרעים, יכול להיקרא בית? "את גרה כאן, מנגו 4006, אליסיה אומרת ומצביעה על הבית שאני מתביישת בו. לא, זה לא הבית שלי אני אומרת ומנענעת בראשי כאילו נענוע יוכל לבטל את השנה שחייתי פה. אני לא שייכת. אני לעולם לא רוצה להיות מִפֹּה. לך יש בית, אליסיה, ויום אחד את תלכי לשם, לעיירה שאת זוכרת, אבל אני מעולם לא היה לי בית, אפילו לא תצלום... רק הבית שבחלומות. לא, אליסיה אומרת. תרצי או לא אַת רחוב מנגו, ויום אחד גם את תחזרי..."
על כך עונה אספרנסה "לא אני, לא עד שמישהו ישפר פה את המצב." אבל עם הזמן היא מבינה. היא לא יכולה לגרום לראש העיר לשנות את המצב. אבל היא יכולה להשתמש בנשק שלה. נשק הכתיבה. כמו שאמרה לה הדודה עם ידי השיש, הדודה שבאה לטקס האבלות של התינוקת שנפטרה: " כשאת עוזבת את חייבת לזכור לחזור. בשביל אלה שלא יכולים לעזוב בקלות כמותך. תזכרי? היא שאלה כאילו היא אומרת לי. כן, כן, השבתי מעט מבולבלת."
והנה בכתיבה שלה היא חוזרת. ומזכירה כל פינה ואדם ברחוב מנגו, ומביאה את כל אלה שנשארו, לכל מקום בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה