כתבה: ד"ר רותי קלמן
כמה אמיצה היא טארה. אני חושבת לעצמי, כשאני מסיימת את קריאת ספרה המדהים של הילדה שגדלה באזור הררי נידח באיידהו, שלא למדה בבית ספר, שהועסקה משחר ילדותה על ידי אביה במגרש גרוטאות מסוכן, וחיה בבית מסוכן לא פחות. אותה ילדה, שכותבת עכשיו את הביוגרפיה, שהיא עצמה בקושי מצליחה להכילה, גם היום, ממרחק של שנים, כשמאחוריה תארים והצטיינויות ודוקטורט מבריק שכתבה, והכרה מהאוניברסיטאות הגדולות ביותר.
כמה שברירית הנשמה שלנו, אני חושבת לעצמי, כשאני קוראת את ניסיונותיה הנואשים להוציא את האמת שלה לאור, לא רק לידיעתם של אחרים, אלא להבנה שלה את עצמה. כי אלמלא כתבה ביומניה את הדברים, משחר ילדותה, לא היתה מאמינה שאכן קרו. ולמרות, שהדברים כתובים שחור על גבי לבן, ועם כל הידע והחכמה וההשכלה שרכשה, עם השנים, היא עדיין לא בטוחה, שכך היו פני הדברים. האם דימיינה? האם באמת חוותה התעללות מתמשכת ומסוכנת מעין כמוה מצד אחיה האלים, שון? האם באמת יכול היה אביה להכריח אותה לעבוד עם מכונת מלתעות מסוכנת ביותר, שכבר גבתה מחיר מכל אחד מילדיו, וכשהם נפגעו, הוא רק שלח אותם, לאימם ולא לבית החולים?
כך נראה היום הראשון לעבודתה עם אביה, בהיותה בת עשר: "אני זוכרת את הבוקר הראשון שבו נכנסתי למגרש הגרוטאות כאחת מאנשי הצוות של אבא שלי. .. אבא הוביל אותי לאזור שלו... הוא נשמע חסר סבלנות. הוא היה רגיל לחלק פקודות לגברים..." אחרי שהיא מתחילה למיין את הפסולת לערמות – אלומיניום, ברזל, פלדה, נחושת – כדי שיהיה אפשר למכור אותה, הוא לוקח ממנה את כפפות העור ואת קסדת המגן שהביאה, כי הם יאטו את קצב עבודתה. במקביל אליה, הוא עבד מהר, בעיניו רואה טארה הילדה, פחד מפני הזמן, מפני הקץ הקרוב, כפי שדימיין.
הוא נהג להרים חתיכה של ברזל ולזרוק אותה בכל הכוח מכל מקום שבו עמד אל מיכל המיון, מבלי לבדוק, אם מישהו עלול להיפגע. "התכופפתי ושלחתי יד לסליל נחושת כאשר משהו ענק חתך את האוויר ממש לידי, כשהסתובבתי להסתכל מאין הוא הגיע, חטפתי גליל פלדה ישר לבטן. מעוצמת הפגיעה נפלתי לקרקע. "אופס!" צעק אבא. התגלגלתי על הקרח והתפתלתי. בדיוק ברגע שבו נעמדתי בקושי על רגלי, שיגר אבא משהו נוסף. התכופפתי אבל איבדתי שיווי משקל ונפלתי. הפעם נשארתי למטה. רעדתי, אבל לא מקור..." גם אחרי שהיא נוטפת דם מפגיעה אחרת, הוא אומר לה שאלוהים והמלאכים ישמרו עליה.
האב אינו מאפשר לילדיו ללכת לחינוך הפורמלי כי "בתי הספר הציבוריים הם מזימה של הממשלה שנועדה להרחיק ילדים מאלוהים", ומעבידם בפרך, תוך שהוא מטיף להם במשך שעות על האמונה במלאכים ובאלוהים. אבל כשטארה רואה את אחיה טיילר, קורא כל הזמן במרתף ולומד, היא מתחילה גם כן לקרוא כל ספר שהיא נתקלת בו, ומתחילה ללמד את עצמה מתמטיקה, טריגונומטריה, אלגברה וכל דבר אחר. היא מצליחה לעבור מבחן פסיכומטרי בציון טוב ומתקבלת ללימודים באוניברסיטה. כל שלב שהיא עוברת בחייה הוא מאבק כנגד הדיעות השונות של אביה. עם זאת, היא תמיד מחפשת את ברכתו, שאינה מגיעה. אימה חלשה מדי, ורק מצייתת לבעלה כל הזמן ולא מנסה להגן על ילדיה, לא מפניו, ולא אחד מהשני. גם כשהאם הופכת למפרנסת העיקרית, ולהילרית ידועה ומפורסמת, עדיין, היא עומדת לצידו, ולא לצידם.
רק בדיעבד, תוך כדי לימודיה, תבין טארה, שאביה סובל מהפרעה דו-קוטבית, שגורמת לו לפחד מיום הדין, לאגור בהיסטריה ציוד, מזון ודלק ליום הדין, להתפרץ בזעם מצד אחד, ובאדישות מצד שני, או מניה דיפרסיה והסתגרות. עניין המשפחתיות יעסיק אותה תמיד, והוא מהווה חלק חשוב מהדוקטורט שכתבה.
רק אחרי שכתבה, ועברה טיפול של שיחות שבועיות במשך תקופה ארוכה מאד, היא מצליחה מעט להכיר בעצמה, לשחרר את הזיכרונות, את העבר, להעריך את עצמה, ולהמשיך הלאה.
לקרוא ולהבין איזו דרך היא עברה, ואיזו דרך היא יכולה להתוות לאחרים ואחרות, שאולי חווים התעללות פיזית ונפשית, ונמצאים בסוג של שבי של נפשם, ואולי של גופם, וזקוקים ליד מכוונת, לתמיכה ולהרבה כוחות שיעזרו להם לצאת מהמקום הנורא שלהם.
רב־מכר עולמי זה, של טארה וסטאובר, תורגם לארבעים שפות. טארה נבחרה בשנת 2019 לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם על־ידי המגזין טיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה