כתבה: ד"ר רותי קלמן
רננה שקד מרירה. צלקות נפשה מורכבות מצד אחד מהחוויות הטראומטיות שלה כילדה בקיבוץ, בתקופת הלינה המשותפת של הילדים והיעדר ההורים בלילות, ומאובדן אהובה, מתן, שנהרג כחייל. מצד שני אכזבה מהבעל, שהיה עסוק בעצמו בלבד, שלא ידע להכיל אותה, ולא ידע להשקיט את עיצבונה ופחדיה. למרות השתדלותה הרבה, להעניק לו כל מה שרצה, הוא סירב להיענות לרצונה להיות אמא, אבל כן הכניס את מזכירתו להריון. רננה מתגרשת ממנו וחוזרת לקיבוץ הרדופים. הקיבוץ שבו נולדה וחיה.
"הנפש שלי זועקת. אני עושה הכול כדי להסתיר את זה מתחת לשכבות של חיוכים... אני קלישאה מהלכת. גרושה נבגדת רגע לפני שמשבר גיל ארבעים מכה בה בעוצמה. אני כל מה שהייתי אמורה להיות, כל החלומות שלא הגשמתי... אני הילדה הקטנה ששכבה ערה במיטה בגן, שרצתה את אימא שלה שמעולם לא באה... אני צרחה שלא נשמעה ונאספה אל הרוח, אני עוד חוליה בשרשרת. עוד מספר שהודבק כסימון על הבגדים שהיו שייכים לי והיו שייכים לכולם. אני לא הייתי שייכת לאף אחד. אני הייתי שייכת לכולם. אני המקום הזה. והמקום הזה הוא אני."
עם זאת, כשהיא חוזרת לקיבוץ בסטטוס של גרושה, קשה לה למצוא את מקומה. היא שקועה ברחמים עצמיים. כועסת על הַגָּרוּשׁ. על השנים שֶׁבִּזְבְּזָה ללא ילדים. על ההחמצות, ועל זיכרונות הילדות הקשים שלה. קשה לה להשתחרר מטראומות הילדות של שינה בחדר הילדים ללא ההורים. גם כשלפעמים ברחה ממיטתה שבחדר הילדים, וניסתה להגיע לבית של הוריה, ההורים לא איפשרו לה להישאר, והחזירו אותה בוכייה לחדר הילדים. על כך היה לה קשה לסלוח להורים, ובמיוחד לְאִמָּה.
אחד הדברים המפחידים שהיו לה אז, קשורים לאחת משומרות הלילה. היא נהגה להגיד לה: "אם לא תחזרי לישון, אני אקרא לגנבת והיא תיקח את כל החלומות הטובים שלך איתה. את רוצה לגדול בלי חלומות, רננה?"
השם 'רננה' מספר את כל הסיפור. הָאֵם, המצטיירת כדומיננטית במשפחה, ודאי תיכננה להעניק שם חיובי, צוהל, שמח, מלא ברון, בזמר, שמאפיין אותה כזמרת במקהלת הקיבוץ. שם מלא תקווה שמתבדית, בשל הנוקשות של חיי הקיבוץ, בשל תכתיבי הקיבוץ הישנים, שעמדו בהיפוך לשורשי המשפחה המסורתית. תכתיבים שהופכים את הקשר שלה עם בתה לטעון ביותר. מכאן הופך השם 'רננה' את משמעותו לשלילי. נראה שעיקר העניין בקיבוץ הרדופים הוא הרינונים. הרכילויות של מי שחושב שהוא צריך להתערב בכל דבר של זולתו, וגם להעביר הלאה. רכילויות שעוברות מפה לאוזן, כמו שריפה בשדה קוצים. כל מעשיה של רננה עומדים בצל אותו הפחד, שאותו מעצימה האם, כשבמקום להגן על בתה, ולעזור לה, היא תהיה עסוקה תמיד בשאלה: "מה יגידו החברים בקיבוץ?"
לימים, כשתעמוד רננה מול אלון אזולאי, הבחור שמשנה לה את כל מה שהכירה וידעה, זה שגורם לה להתגבר על "מה יגידו החברים בקיבוץ", היא בכל זאת תחשוש שעולמה ואהבתה אליו יכבידו מדי. אז יעלה בזיכרונה זכר אותה שומרת לילה ואותו האיום על גנבת החלומות: "אני מרגישה כמו גנבת החלומות... כאילו אני גונבת את כל הדברים הטובים שהיו אמורים לקרות לך. את העתיד שלך." את התשובה שלו, אשאיר לכם לקרוא בעצמכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה