כתבה: ד"ר רותי קלמן
'האי שלא יתואר' הוא הספר השלישי בטרילוגיה 'סופו של הנצח'. אין ספק שפאולינה סימונס היא אשפית סיפורים מדהימה. את הספר הזה קראתי הפעם בגירסה הדיגיטלית על 987 עמודיה, והיה פשוט מרתק. רק בסיומו של ספר זה, אפשר להבין את האוקסימורון של הטרילוגיה. להבין מהו בעצם 'סופו של הנצח'.
בספרים הקודמים, 'לוכד הטיגריסים' ו'ממלכת הקבצנים', ראינו איך ג'וליאן משתמש בסדק של יום השוויון בגריניץ' כדי לחפש את אהובתו, מיה, במרחבי הזמן. בכל פעם הוא מגיע לנקודת זמן אחרת, ולגלגול אחר של מיה, אבל לדאבון ליבו, הוא אינו מצליח להתקדם מעבר ליום הארבעים ותשעה. "הוא ישן עשרים שעות בכל יום כדי להניע את חייו במהירות קדימה בשנה אחת, עד שיגיע לנקודה שבה שוב יהיה אור במשך ארבעים ותשעה יום, ואז שוב אפלה... הוא ישן בתוך הפצע שלו, הוא חי בתוך המוות שלה, בזמן שבחוץ גברים אחרים צחקו בברים". ואז הוא נזרק בחזרה למציאות־היעדרה בחייו, כשהוא בדרך כלל פצוע כולו, ונזקק לאשפוזים.
גם בספר זה, דווי, המרפא הוויטנאמי, מנסה להניא אותו מניסיון נוסף, מנסה להבהיר לו שיש חיים מעבר לחיפוש המטורף אחריה "תצא מנהר הבדידות שלך" הוא אומר לו. "אווה [אמה של מיה – ר.ק] ואני איתך".
אבל ג'וליאן, שאיבד גם את מיה שלו וגם את אשטון, חברו הטוב, הולך ושוקע בייאושו "היו לו חיים אחרים עכשיו, חיים שבהם כל יום, ליד נוטינג היל גייט, ילדה בת שמונה הציעה לו לקנות שושנה אדומה ואמרה לו, לאהובה שלך, אדוני? כדי לשמח אותה? וכל יום ג'וליאן קנה שושנה אחת. הרצפה שלו הייתה מכוסה בשלוש מאות שושנים מתות."
ג'וליאן עובר את הבליץ על לונדון. עוזר לחבורה של צעירים להציל אנשים, וחפצים, מתוך בניינים הרוסים ולהבות. החיים שלו לצידן של כל ה"מיות" באשר הן, מלווים תמיד בייסורים ובקשיים, אבל לכל זה הוא מוכן, כשהוא לצידה, כשהוא מצליח לשמור עליה עד כמה שהוא יכול. והוא אומר לה: "אני אולי לימדתי אותך לרוץ בגשם, אבל את לימדת אותי לחיות לנצח".
"יחד הם עברו דרך האש. יחד הם פסעו על הקרח. כל העולם, על כל מה שבתוכו, היה האי שלא יתואר שלהם. הם חיו. הם חיו. ג'וזפין, מרי, מלורי, מירי, מירבל, שיי, מריה!".
דווי אומר לו שאין הוא יודע כיצד ניתן לצאת ממעגל הקסמים הזה. אבל בכל זאת מתאפשרת לו עוד דרך אחת, שגובה ממנו קורבן, שונה מכל מה שהקריב עד עתה. אבל אולי הפעם זו תהיה הדרך הנכונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה