'האישה עם המזוודה הכחולה' מאת ואלרי פרין ; מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שני צירי התרחשות ברומן שלפנינו. ציר חייה של ג'וסטין בת ה-21, שאוהבת לעבוד עם קשישים ולכן עובדת ככוח עזר בבית אבות בשם "פריחת ההורטנזיה". ג'וסטין מתגוררת עם בן דודה-אחיה ז'ול בביתם של הסבתא והסבא שלהם, לאחר שהוריה והוריו נהרגו יחד בתאונה, שסיבתה לא נתבררה לחוקרי המשטרה עד תום. אביה של ג'וסטין, כריסטיאן, היה אחיו התאום של אלאן, אביו של ז'ול. בנות זוגן היו חברות לעט, סנדרין – מצרפת, ואנט – משבדיה. במשך השנים הן גם החלו להיפגש ובסופו של דבר התחתנו עם התאומים.  "מעולם לא נודע לנו מי משני האבות שלנו נהג במכונית. כוחות ההצלה לא הצליחו להבדיל בין שני הגברים. מעולם לא נודע לנו מה התקלקל באותו יום ראשון. וכיוון שהם נסעו יחד במכונית, מעולם לא נודע לנו מי מהאבות שלנו הרג את השני".

הנכדים היתומים גדלים בבית קר של אנשים מנותקים זה מזה, ועם סבתא שיכולה לדאוג להכל, רק לא לחיבוק, שמעולם לא היה לה בבית מלא הילדים שבו גדלה. הסב כמעט ולא פותח את הפה. אבל מחשבותיו ייחשפו לפנינו בהמשך. כולל הסוד שלו, הסוד של אשתו, וכל הסודות שג'וסטין אוגרת בתוכה. הכל, כולל הכסף שהיא חוסכת מעבודתה, שנועד לכסות את לימודיו של בן דודה/אחיה הקטן, ז'ול. "ז'ול חושב שאבא שלו היה יותר עשיר משלי, ושהלימודים שילמד בפריז יהיו הודות לכסף שהיה לדוד אלאן. האמת היא שדוד אלאן היה תפרן. והכסף שחסכתי, פרוטה לפרוטה, בעבודה ב"פריחת ההורטנזיה" הוא שישלם את הלימודים שלו. אבל אני מעדיפה למות מאשר שידע את זה."

ציר שני של התרחשות הוא סיפור חייה של אלן, המתגוררת ב"פריחת ההורטנזיה". ובעיקר סיפור אהבתם המופלא ורצוף הקשיים של אלן ולוסיאן, שהחל כשלוסיאן מבין שהנערה היפה התופרת, לא מצליחה לקרוא, והוא מלמד אותה לקרוא דרך אצבעותיה בברייל, מהספרים שהיו לאביו העיוור. את סיפור חייהם, רושמת ג'וסטין מפי אלן במחברת כחולה בהפסקות, על פי בקשת הנכד של אלן. 

לא רק, שג'וסטין נשאבת לסיפור, היא גם מוצאת בו הבנות ורוגע בחייה שלה, כשהיא נחשפת לחום, לרוך ולאהבה גדולה מאד, שלא היו לה. גם כשבחור שב ומזמין אותה לבילויים, היא נענית לו, אך מבלי לטרוח לברר את שמו, מקצועו ומחשבותיו, ומבלי ניסיון כלשהו להשקיע ביחסיהם. אולי כי עד שלא יתבררו לה פרטים רבים היא לא מרגישה חופשייה לחשוב על עצמה.

אלן ולוסיאן מעולם לא התחתנו באמת. לוסיאן, שחשש מקללת העיוורון של משפחתו, חשב שאם יתחתן רשמית, יהפוך גם הוא לעיוור. אז הם המציאו לעצמם יום נישואים, ביום הראשון בשנה. ב-31 בדצמבר, הם נהגו לסגור את בית הקפה שלהם ולנסוע לירח דבש. ירח דבש, שהתרחש בחדרה, על קירותיו הצבועים בתכלת, כשהמזוודה הכחולה מסמלת עבורם את הים. "ב-31 בדצמבר, באחת בצהריים, היה לוסיאן מניח את המזוודה הכחולה על פרקט החדר של אלן, והם היו יוצאים להפלגה זהה לזו שעשו בקיץ 1936. בכל שנה היו מחליפים יעד, אבל בכל שנה רצה לוסיאן לבקר בארצות חמות. בגלל השמש. ארצות שיש בהן ים. בגלל הים."

'להחליף את המים של הפרחים' מאת ואלרי פרין מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שני סיפורים כרוכים זה בזה ומשפיעים זה על זה ברומן 'להחליף את המים של הפרחים'. ראשון וראשי הוא סיפורה של ויולט טוסן, שלא הכירה מעולם את הוריה; שהועברה מבית אומנה אחד למשנהו. שלמדה להסתדר לבד, ולמלא את תפקידיה בלא טרוניות, גם כשפיליפ טוסן, בעלה העצלן והבוגדני, נעלם שוב ושוב, עד שהוא נפקד מחייה למשך תשע עשרה שנים.

ויולט משמשת כשומרת בית קברות. בתפקידה זה היא מנהלת את הרישומים של כל ההלוויות, מתעדת את הקהל, ההספדים, הלוחיות שמצמידים קרובי הנפטר לארונו, מוכרת פרחים, ומגננת. היא יודעת בדיוק מי פוקד את הקברים, משמשת אוזן קשבת ודיסקרטית לצערם או לסיפורי חייהם, ומטפלת בפרחים השתולים ברחבי המקום, לבקשת המשפחות. גם כשאין לנפטר מי שייטפח את סביבתו האחרונה.

היא גרה בבית הקברות. המטבח פתוח לכל האורחים, ולעובדי בית הקברות, שהם חבריה. שם, באזור שהיא מכנה "החורף", היא לובשת בגדים אפורים וכהים, שהם ייצוגיים יותר ומכבדים יותר את משפחות הנפטרים. כשהיא עולה לקומה השנייה. שם זו ממלכת האביב שלה, שמלאה בבגדים צבעוניים, שבעזרתם היא מנסה לחיות ולמצוא רגעים של אושר, גם אחרי האסון האישי שחוותה, ושהביא אותה לעבוד בעבודה זו. לחיות בצל המוות.

כמו שהיא משמשת משען ונותנת כוחות לאנשים הבאים בשערי המקום, כך ישנם אנשים טובים שעוזרים לה. שלושת חופרי הקברים: נונו, גסטון ואלוויס; שלושת הקברנים: האחים לוצ'יני; והאב סדריק דורה. "כל הגברים הללו מגיעים אל ביתי כמה פעמים ביום. הם באים לשתות כוסית או לאכול בריוש. הם עוזרים לי גם בגן הירק, אם צריך לסחוב שקי אדמה או לתקן דליפה. אני מחשיבה אותם לחברים, לא לעמיתים.  גם כשאני לא כאן הם רשאים להיכנס למטבח להכין לעצמם קפה ולשטוף את הספל לפני שהם הולכים." 

מי שגילה לה את עולם הפרחים, גידול הירקות, והגישה החיובית לחיים היה סשה, שומר בית הקברות הקודם, שלאט לאט הצליח להחזיר אותה לחיים ולשמחות הקטנות שבגידול פרחים, ירקות ורגשות טובים "החיים העיקריים כבו, הר הגעש גווע. אבל הרגשתי ענפים מבצבצים, שבילים מקבילים צומחים בתוכי. הרגשתי את מה ששתלתי. שתלתי את עצמי... די בסדק זעיר כדי שהחיים יחדרו לתוך הבלתי אפשרי."

ביום שבו מגיע ז'וליאן, פקד במשטרה של מרסיי, ורוצה לדעת מיהו גבריאל פרדון, הקבור בבית הקברות שלה, היא מתוודעת לסיפור הרומנטי של גבריאל פרדון, עורך הדין המוערך ולאהובתו אירן, אימו של ז'וליאן, שביקשה בצוואתה, להניח את כד האפר שלה לאחר מותה, ליד קברו של גבריאל פרדון, ולא לצד בעלה. ז'וליאן, שמגיע לעיתים עם בנו בן השבע, נתן, מטשטש את הגבולות שבנתה לה בין החורף לאביב. מפיל את החומות שבנתה סביבה, ומביא אור אחר לחייה. 

ואלרי פרין, מחברת הרומן היפה הזה, שמה בפיה של הגיבורה שלה, מחשבות שמרפדות לי את הלב. לא בגלל שהן מתוקות או טובות. אלא שהן חכמות, רגישות, יודעות לבחון, לראות. לחשוב מקורי, ולהגיד אמיתות פשוטות גם אם הן לא פוליטיקלי קורקט.

וכמו שנכתב על עטיפת הספר: "להחליף את המים של הפרחים הוא ספר מענג שכולו שיר הלל לדברים הקטנים והפשוטים בחיים, שהם גם הדברים החשובים בהם. ויולט מגלה, יחד עם הקוראים המלווים אותה במסעה, שגם בכאב יש הבהוב של אושר, שגם בעצב יש התרגשות, שעדיין יש סיבה לקום בכל בוקר ולהריח את ריחם של הפרחים".