המסע המוזר של מר דאלדרי מאת מארק לוי בתרגום מצרפתית: מיכל אסייג

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מעולה, פשוט מעולה! כך הרגשתי בסיימי את הספר 'המסע המוזר של מר דאלדרי'.
הספר מתחיל בנימה מינורית. בחיים שגרתיים של כמה חברים בלונדון, כשהדמות הראשית היא אליס, רוקחת בשמים או "אף" כפי שהיא מכנה עצמה. החבורה כולה אינה משופעת בכסף, אבל הם יודעים ליהנות הנאות פשוטות, בילוי משותף בסופי שבוע בדירתה של אליס, פאב, יריד.
שום דבר לא מכין את אליס למסע של חייה אל עבר שלא ידעה עליו דבר, ואל מקום שמעורר את כל חושיה וזיכרונותיה. מי שפותחת פתח לאותו עבר לא ידוע, היא מגדת עתידות ביריד שעשועים, שאליס מפקפקת תחילה בכל מילה שהיא אומרת. מי שמאפשר באופן מוזר למהלך האירועים להתגלגל הוא השכן של אליס, אִיתן דאלדרי, צייר, המתרכז בעיקר בציור צמתים וההתרחשויות שבהם. נראה שצומת דרכים הוא הגדרה מתאימה גם למה שקורה לאליס. מגדת העתידות אומרת לה ששורשיה בתורכיה, ושעד שתפגוש מישהו שהוא משמעותי ביותר בחייה, היא תכיר ששה אנשים אחרים. אליס יכולה לבטל את דבריה של מגדת העתידות, ולהמשיך בחייה הנוכחיים, אבל היא יכולה גם לפנות לדרך אחרת, שבה היא מנסה לבדוק אם יש אמת בדברים.
היא בוחרת לעזוב את לונדון ולהגיע לאיסנטבול. מי שעוד יוצא למסע הוא דאלדרי, מסע שמתחיל כמסע פיזי עם אליס. כשמניעיה למסע ברורים לקורא, ומניעיו – פחות, ונמשך כמסע של היכרות והבנה, דווקא כשדאלדרי חוזר הביתה, ואליס נשארת להמשיך ולחפש את שורשיה. מארק לוי, מגדולי הסופרים הצרפתיים של ימינו, משאיר אותנו באי הידיעה עד הסוף, כשאז כמובן מתבהרת התמונה.
אנו חווים את הספר א. דרך המספר הכל יודע, שמתרכז, בעיקר, במעשיה של אליס. ב. דרך החלומות, בעיקר שלה, שבהם נפתח לה צוהר לעולם שנשכח ממנה בילדותה. ג. דרך מכתבים. כל דרך מאופיינת בפונט אחר, כדי להדגיש את המימד השונה, ובתוך כל אלה אנו מקבלים תמונה של תורכיה, ובעיקר איסטנבול, על שווקיה הצבעוניים והריחניים, וצמתיה שוקקי החיים, המגיעים עד לציוריו של דאלדרי, וגם, פיסה קשה מההיסטוריה שלה, הקשורה לשואת הארמנים.
אליס, המתמחה בייצור בשמים, מבינה שריח וזיכרונות קשורים יחד. "כבר פגשתי את האיש שישנה את חיי." היא אומרת לדאלדרי. "כן, מי זה?" שואל דאלדרי, והיא משיבה: הבשֺם מג'יהנגיר. הוא איפשר לי לדמיין פרוייקטים חדשים... לא רק בשמים של חללים פנימיים אני מחפשת, אלא בשמים של מקומות, כאלה שיזכירו לנו רגעים שהטביעו את חותמם בנו, רגעים ייחודיים שאבדו. אתה יודע שהזיכרון של חוש הריח הוא היחיד שלעולם אינו נעלם? פניהם של האנשים האהובים עלינו ביותר נמחקות עם הזמן, הקולות נשכחים, אבל הריחות נשארים לעד."