'אופת העוגות מקיגאלי' מאת ג'ייל פארקין מאנגלית: איריס ברעם

כתבה: ד"ר רותי קלמן

רצח העם ברואנדה בוצע על ידי השלטון, שהיה בידי הקבוצה האתנית ההוּטוּ, בבני הטוטסי בשנת 1994. אז נרצחו למעלה מחצי מיליון בני אדם. בקיגאלי, בירת רואנדה, לא נותרה כמעט משפחה שלמה והרבה מהיתומים, המַאִיבּוֹבּוֹ, חיו בקבוצות בפחי האשפה הגדולים. בני המשפחה שנותרו – שחלקם אף הצטערו שניצלו – ניסו לְהִשְׁתַּקֵּם ולשרוד, כשהם נאבקים, לא רק על בריאות נפשם, שעברה את טראומת המלחמה ההיא, אלא גם בְּרָעוֹת חולות אחרות כגון: איידס, מלריה ואבולה, שהיתה בעיקר בארצות שמסביב ופחות ברואנדה עצמה, אבל עדיין היוותה אִיוּם מפחיד.

אנג'ל טונגרזה עברה עם משפחתה מטנזניה השכנה לרואנדה. גם הם חוו אסונות משלהם. בנה נורה על-ידי שודדים שחדרו לביתו, אשתו לא שרדה, וילדיו עוברים לביתם של אנג'ל ופיוס. גם בתה, לאחר שבעלה עזב, נפטרת אף היא. ילדיה עוברים, גם-כן, לביתם של אנג'ל ופיוס. כך מוצאים עצמם הסב והסבה משמשים כהורים לחמישה ילדים יתומים.

הכאב שבלב, מאפשר להם להזדהות עם כאב הלבבות השבורים שמסביבם. פיוס עובד באוניברסיטה של קיגאלי ואנג'ל אופה עוגות. אבל היא לא רק אופה עוגות ומקשטת אותן לאירועים מיוחדים. הבאים אליה, יזכו להירגע בחברת מי שתקשיב להם הקשב היטב. תיתן עצות, או תפעל מאחורי גבם, כדי לפתור להם את בעייתם. כשמה כן היא. מלאך, שמוכן תמיד לעזור. לא סתם בחתונה של של אוקדי ומודסט, שבה היא משמשת כאמה של אוקדי שנותרה ללא משפחה, מופיע על הדפס השמלה המשפט "עזור לי ואעזור לך". 

הערבות והעזרה ההדדיים באים לידי ביטוי ברומן כולו, כְּמָה שֶׁמְּאַפְשֵׁר הישרדות, כְּמָה שמציל נפשות, וּכְמָה שֶׁמְּתָאֵר את אנג'ל. " את דופנות העוגה הגדולה קישטה בכוכבים הצהובים, כְּיֶתֶר העוגות, כדי שיתאימו זו לזו. על גבי הזיגוג הכתום יצרה אנג'ל את הדפס הפיוס שהופיע על בד השמלה של לאוקדי, בצהוב-לימון עם צהוב-כתום עז..."

את טוב ליבה וחוכמתה ניתן לראות גם בקטע הבא "עד שהתחממו המים בקומקום בדקה אנג'ל שכל הילדים רחצו רגליים וצחצחו שיניים והשכיבה אותם במיטותיהם. היא הבטיחה להם שבעוד כמה דקות יבוא בּאבּא להגיד להם לילה טוב. אחרי שהגישה לטיטי חלב עם דבש במיטה, ניגשה למטבח ומילאה במים את הסיר שבו התבשל האורז כדי להניחו בכיור במשך הלילה, וחשבה שהאורז שדבק לתחתית הסיר בוודאי ייראה כמו ארוחה מכובדת למַאִיבּוֹבּוֹ שבפח האשפה." בהמשך, היא תטגן בצלים כדי להוסיף לאורז וּתְתַבֵּל. 

בעלה שחוזר בדיוק לביתו, מקטרג על מעשיה, וטוען שהיא מפזרת את משכורתו על כל העולם. על כך עונה לו אנג'ל בראייה פמיניסטית חכמה "לא, פיוס. אני מתכוונת לנצל את מעט הכסף שאני מרוויחה מן העוגות שלי כדי להאכיל קצת את הילדים חסרי הבית האלה לפני שהם נרדמים על ערימת הזבל המסריחה של השכונה הזאת... הילדים שלנו מחכים במיטות הנקיות שלהם לבאבא שיבוא להגיד להם לילה טוב."

היא חכמה, היא יזמית, בעידן שנשים רק מתחילות להיות עצמאיות. היא פסיכולוגית טבעית. היא רגישה, חרוצה וטובת לב. היא, והעוגות שלה, הם בדיוק מה שהיה צריך כדי לגרום לפיוס בין אנשים, כפי שצריך שיקרה בין עמים אתנים שונים ובאפריקה השסועה. אנג'ל תבין עם הזמן, באמצעות עולמם של אחרים, גם איך להתמודד עם הכאב הפרטי שלה, ואיך לחלוק אותו עם בן זוגה.

ספר זה מעניק -  לא רק הצצה לחיי האנשים ברואנדה, אחרי רצח העם – אלא גם מַשְׁרֶה רוגע ותקווה, שאם באמת יעזרו האנשים זה לזה, וליבם יהיה פתוח ורחב – העולם יהיה טוב יותר. ספר ביכורים נפלא של גייל פארקין, שהיא יועצת עצמאית לנושאי חינוך, מגדר ונגיף האיידס.