כתבה: ד"ר רותי קלמן
קאיה קלרק, ילדה קטנה בת שש מברקלי קוב, כפר שקט לחופי קרוליינה הצפונית, ננטשת בזה אחרי זה על-ידי בני משפחתה. אמה, שחוותה אלימות קשה מבעלה, נשברת ונוטשת את חמשת ילדיה ובעלה. קמה והולכת בלי להגיד מילה. כעבור זמן קצר עוזבים גם שלושת האחים הגדולים. היא נשארת עם האח הקרוב אליה בגיל, ג'ודי, והאב האלכוהוליסט שאינו מתקשר איתם. יום אחד גם ג'ודי קם ועוזב. קאיה נשארת בבית הקטן ליד ביצת החוף, רק עם האב, ששורף את כל בגדיה של אשתו. ממשיך לשתות ולא מטפל בה. לפעמים הוא נעלם לימים שלמים. הוא זורק כמה פרוטות לקניית מצרכים. מודיע לה שהיא אחראית להביא עץ לתנור, לכבס ולסדר את הבית. הם חיים בשני עולמות נפרדים. הוא שותק. היא מאמינה, ותמיד תאמין, שיום אחד תחזור אמה ותופיע על שביל הגישה לבית.
'אמא תמיד אמרה שירח הסתיו זורח לכבוד יום הולדתה של קאיה. אז אף על פי שלא זכרה את תאריך הלידה שלה, ערב אחד כשהירח עלה מלא ותפוח וזהוב מהלגונה, קאיה אמרה לעצמה, "נראה לי שאני בת שבע." אבא אפילו לא הזכיר את זה; בטח שלא היתה עוגה. הוא לא אמר שום דבר גם על זה שתלך לבית ספר, והיא, שלא ידעה על זה הרבה, פחדה להעלות את זה. אמא בטח תחזור ליום ההולדת שלה, אז בבוקר למחרת ירח הקציר היא לבשה את שמלת הכותנה ולטשה עיניים בשביל... כשאף אחד לא בא, היא לקחה את סיר הדייסה וחצתה את היער אל חוף הים. בידיים על פיה היא הטתה את ראשה לאחור וקראה, קי-אאו, קי-אאו, קי-אאו... הציפורים, צורחות וצווחות הסתחררו וצללו, ריחפו ליד פניה ונחתו כשזרקה אליהן גרגירי דייסה... שחף אחד גדול התמקם על החול לצדה. "היום זה יומולדת שלי," היא אמרה לציפור.'
לאחר שהרשויות דורשים שתלך לבית הספר, היא מגיעה לשם. אך הילדים צוחקים עליה, וזה הופך ליום היחיד בחייה בבית הספר. מעתה והלאה היא תלמד להתחמק מהרשויות, כל אימת שינסו למוצאה. היא לומדת לבשל במעט המצרכים העומדים לרשותה, ומבלה את ימיה בטבע, כשהיא משתמשת בסירה הישנה של אביה, שבכמה ימים של חסד, יצא איתה לים, ולימד אותה כל מה שהוא יודע. היא חוקרת את כל היצורים החיים ואת מה שצומח בביצת החוף וימיה חולפים בשיגרה של הטבע. אך יום אחד גם האב נעלם, והיא לומדת לחיות לבד לגמרי, תוך התעלמות מהצקותיהם של ילדי הכפר, ורכילויותיהם של המבוגרים. רק זוג כהי עור – הבעל, שמכונה "קְפּוÊצִי", שהיא מוכרת לו צדפות, והוא ממלא לה דלק בסירה, ואשתו מייבל, החמה והמחבקת – עוזרים לה ככל יכולתם וברגישות רבה. הם תמיד יהיו בשבילה, כשתצטרך.
קאיה גדֵלה. ילד בשם טייט, מתעניין בה, וכשהוא מבין שהיא לא יודעת לקרוא, הוא מציע לה ללמד אותה, ולהבריח אותה מאנשי השירותים הסוציאליים "במקום שבו סרטני הנהר שרים". קאיה נזכרת שגם אמה נהגה לומר כך, והיא שואלת את טייט לפירוש הדבר. טייט מסביר "זה פשוט אומר רחוק בתוך הטבע איפה שהיצורים עדיין חיים פרא, עדיין מתנהגים כמו יצורים." טייט מלמד אותה מתוך ספר "האלמנך של מחוז החול" של אלדו לאופולד.
"לאט לאט היא חשפה את כל מילות המשפט: "יש אנשים שיכולים לחיות ללא דברים פראיים, ויש שאינם יכולים'." "אוה," היא אמרה. "אוה." "את יכולה לקרוא, קאיה. אף פעם לא יהיה שוב זמן שלא תוכלי לקרוא." "זה לא רק זה." היא דיברה כמעט בלחישה. "לא ידעתי שמילים יכולות להחזיק כל כך הרבה. לא ידעתי שמשפט יכול להיות כל כך מלא." הוא חייך. "זה משפט טוב מאוד. לא כל המילים מחזיקות כל כך הרבה."
בהמשך, יביא לה טייט ספרי ביולוגיה, ובהם היא תעמיק את מחקריה וידיעותיה, אבל גם תמשיך לחפש את ההסבר לכך שאמא תעזוב את ילדיה. קאיה, שכולם בכפר מכנים אותה "ילדת הביצות", תגיע להישגים מדהימים, שכוללים הוצאה לאור של ספרים שמכילים את כל מה שלמדה מביצת החוף, מהטבע. היא תחווה אהבות, אכזבות, ואף תעמוד למשפט בחשד לרצח בחור בשם צ'ייס אנדרוז, שנהג בה שלא כראוי.
מחברת הספר, דליה אוונס, בילתה עשרות שנים במדבריות בוצוואנה וזמביה – את רוב חייה העבירה הרחק מבני אדם, קרוב ככל האפשר לבעלי החיים בטבע. היא מחברת שותפה של שלושה רבי מכר תיעודיים בינלאומיים במסגרת פעילותה כמדענית חיות-הבר באפריקה ופרסמה מאמרים רבים. זהו הרומן הראשון שלה, שמככב שבועות רבים כרב המכר מספר 1 של הניו יורק טיימס. עד כה נמכר הספר ביותר מ-4.5 מיליון עותקים, וזכויות התרגום נמכרו ל-41 מדינות. מדבקה עגולה וזהובה של הוצאת כנרת זמורה מציינת, שזהו הספר הנמכר ביותר בשנת 2019.
ואני? בכיתי וחייכתי חליפות. ספר מדהים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה