יום שבת, 20 בדצמבר 2014

על השינה / ד"ר רותי קלמן


האם קרה לכם שהתעוררתם בלילה אחרי כמה שעות ולקח לכם שעות להירדם שוב? רבים מכם ודאי מנענעים כעת את ראשכם לאישור. אלה החווים זאת לעיתים קרובות חושבים, מן הסתם, שהם סובלים מהפרעת שינה. אך, חוקרי שינה, ובראשם פרופ' רוג'ר אקירש (Roger Ekirch), סבורים – שזהו המצב הטבעי. ואילו שינה של 8 שעות רצופות, היא הלא-טבעית, ומקורה במהפיכה התעשייתית ובהמצאת התאורה המלאכותית.
ב-2001 חשף פרופ' אקירש את מחקר השינה שעליו עבד במשך 16 שנה. על-פי מחקרו מסתבר שעד לפני 150- 200 שנה נהגו אנשים לישון שתי שינות בלילה. השינה היתה מפוצלת לשניים, והשינות נקראו בשם: השינה הקטנה/הראשונה, והשינה הגדולה/השנייה. לפני שהומצאה הזכוכית שיכלה להגן על הנר, היה החושך יורד על העולם, הרחובות היו חשוכים, והאנשים נכנסו למיטותיהם בסביבות 20:00. הם נרדמו לשעתיים, בערך, ואז היו מתעוררים לשעה וחצי עד שעתיים: קוראים לאור נר, מתפללים, הוגים, מעשנים טבק, מדברים ביניהם, הולכים לבקר שכנים וכדומה, וחוזרים לישון עד לבוקר.
במאמרו של רוג'ר אקירש 'Sleep We Have Lost: Pre-Industrial Slumber in the British Isles' ובספרו: 'At Day's Close: Night in Times Past', יש כ-500 דוגמאות מתוך פרוטוקולים של בתי-משפט, מיומנים אישיים, מכתבים רפואיים של התקופה, ומיצירות ספרותיות כאודיסאה של הומרוס, או כתביו של צ'וסר.
לדברי אקירש, הפכו שתי השינות לנורמה של שינה אחת ארוכה ורציפה בת 7 שעות, רק החל מסוף המאה ה-17, ואילו שרידיה של השינה מפוצלת, נעלמו לחלוטין אחרי 1920. אז מה באמת טבעי? ומה מלאכותי? אקירש מאמין, שבעיות שינה רבות מקורן בחוסר ההסתגלות של גופינו למנהג החדש של השינה הרציפה, אחרי אלפי שנים של שינה מפוצלת.
בלא שידע על מחקרו של אקירש, מספר הסופר רוברט לואיס סטיבנסון, שכתב את 'אי המטמון', שהוא שהה תקופה ארוכה על אי בודד, בצפון צרפת, ביחד עם הקוף שלו. בחושך של המקום, ללא תאורה מלאכותית, הוא התעורר באופן קבוע, כל לילה, לאחר כשעתיים של שינה. מצב ערות זה, היה מופלא בעיניו. מחשבתו היתה צלולה ביותר, החלומות ברורים וזכורים, והוא קרא לשעה הזאת של ערות "שעה מושלמת".
גם הניסויים שנעשו על-ידי חוקרי שינה מאז, גילו שאנשים הנחשפים רק לאור השמש, חוזרים בהתנהגותם לימי-הביניים ולשינה המפוצלת. בין שתי השינות, כשהם מתעוררים, יש להם תחושה של בהירות מחשבתית, והם מרגישים שגופם רגוע כמו אחרי יום שלם של ספא.
בעקבות מחקריהם של אקירש ומומחים אחרים לשינה, יש מגמה לראות היום במקרים בהם מתעוררים באמצע הלילה ולא מצליחים לישון – לא הפרעת שינה, אלא הרגל קדום של הגוף, והם ממליצים לנצל את השעה כטוב בעיניכם – להתפנות, לקרוא, לחשוב, ולאחר-מכן לחזור ולישון.



יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

ספרים בנושא סכנות באינטרנט / ד"ר רותי קלמן


בספרה של דנה אבירם "פייסבוקס" יש משחק מלים משמעותי. השם מזכיר פייסבוק, מצד אחד, שזה באמת הנושא המרכזי,  אך לאמיתו של דבר בשינוי קל מדובר בתרגום מאנגלית המורכב משתי מלים: "פייסבוקס", כלומר, אגרוף בפרצוף.
רוני, גיבורת הספר, נרשמת לפייסבוק למרות האיסור של הוריה, כי כל חבריה כבר נמצאים שם. לאחר שהיא מכניסה את כל נתוניה האמיתיים, היא רואה: "ברוכה הבאה לפייסבוק!" "כן, זה אמיתי, רוני, גם לך יש!" היא חושבת "איזה כיף!" שאגו הקולות בראשי כמו קהל צוהל באוהל קרקס ענקי," ואז היא אומרת בכל מפוקח שלאחר מעשה "רק לא ראיתי אז שאני הלוליינית הפוסעת על חבל דק מאוד, ולא ידעתי שבזמן הקרוב החבל יימשך מתחתי, ואני אפול מטה מטה ואתרסק, כי לא אמצא שם רשת הצלה, אלא קרקע כואבת ומסוכנת."
זה מה שקורה ברשת, כשלא נזהרים, אומרת המחברת, דנה אבירם, שהיא עובדת סוציאלית בין השאר, המזהירה שוב ושוב את הילדים וגם את ההורים, בספרים שכתבה: "טורף ברשת", "פייסבוקס" ואחרים, וגם בהרצאות שהיא מקיימת לנוער ולהורים. שימו לב לילדיכם. אם יש שינוי לרעה בהתנהגותם, אם הם מסוגרים פתאום בחדר, עצובים, לא יוצאים לחברים. אולי קרה להם משהו ברשת החברתית, והם זקוקים לעזרה. תעודדו את ילדיכם לשתף אתכם בדברים שמציקים לכם, שתדעו לאן הם גולשים, שתהיו עם היד על הדופק.
ובחזרה לרוני גיבורת הספר. כשהיא מתחילה לקרוא את מה שכותבים חבריה לכיתה בפייסבוק היא נדהמת: "ככה כותבים כאן? התבלבלתי לגמרי. הילדות שאני מכירה בכיתה, אלה שכותבות חיבורים רהוטים בשיעור הבעה ומתבטאות במילים גבוהות בפני המורה מיכל, כתבו ברשת כמו חבורת ילדות פרועות בגן..."
במקום שבו רק בני הנוער כותבים ואין דריסת רגל למבוגרים ולהורים, משתלחים בני הנוער אחד בשני, חופשיים להגיד כל מה שהם רוצים, כולל כל הרוע שיוצא מהם.
רוני מגלה שפתחו קבוצת שנאה בפייסבוק של הכיתה שלה, כנגד עינב, אחת הבנות. למרות שהן אינן חברות, מחליטה רוני לעזור לה בעזרתו של נער בשם יובל.
בספרה של אבירם "טורף ברשת" עומדת ניצן, חברתה של רוני, בפני בעיה חמורה עוד יותר. בזמנים שבהם אחיה נוסע לחו"ל, אמה מעצבנת אותה, כיוון שחשפה סוד כמוס שלה, וגם ילדי הכיתה מציקים לה, מתנחמת ניצן בחבר שגילתה ברשת "הכרתי דרך האינטרנט חבר חדש ומסקרן. היה נדמה לי שהוא הפתרון לכל הבעיות שלי"...
ספר מפחיד וחשוב, ובסיומו תרוצו לבדוק מי באמת החברים שלכם ברשת...
ולבני הנוער מזכירה אבירם במפגשיה: לא לרשום את השם האמיתי והכתובת. לא להסגיר פרטים אישיים. לעולם לא להיפגש עם מישהו שהכירו באינטרנט, ולא להעביר תמונות אישיות שלכם!!!
הסופרת, השחקנית ומנחת קבוצות הורים, זוהר אביב, מתרה אף היא על הסכנות ברשת בספרה "זאב במחשב" מסידרת הספרים "חבורת כוח-המוח" (מספר 22 בסידרה).
איל קורן, ראש חבורת "כוח-המוח" מקבל הודעה מאיימת בפייסבוק. היומן של התלמידה ליטל, תלמידה מכיתתו, נגנב, ואיש מסוכן מסתובב בסביבה. האם יש קשר בין המקרים? כיצד יפעלו תלמידי הכיתה?
אני ממליצה להורים לקרוא בעצמם את ספריה של דנה אבירם וזוהר אביב, וכמובן שיש עוד ספרים רבים בנושא זה, ולהמליץ בפני ילדיהם על ספרים כאלה. ההורים יוכלו להבין את הסכנות העלולות לפגוע גם בילדיהם, והילדים ילמדו, שעליהם להיזהר.
כבר שנה שלישית מקיימת הספרייה של דימונה מפגשים עם שכבות שלמות של תלמידים הלומדים מסופרות כמו דנה אבירם וזוהר אביב. השנה גם יהיה מופע הנקרא "על גגות תל-אביב" האמור, להזהיר אותם מהסכנות. בתקווה, שהם ילמדו, ייזהרו, וגם יזהירו אחרים.

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

אמני הזיכרון / ג'פרי מור – טור שבועי – ד"ר רותי קלמן


על גב הספר 'אמני הזכרון', כתוב: "רוב האנשים רוצים ללמוד איך לזכור טוב יותר; עבור נואל בורון המשימה הגדולה ביותר, המעיקה ביותר, היא ללמוד איך לשכוח... יש לו היפרמנזיה (זיכרון-יתר) וסינסתזיה – הזיכרון שלו מדויק להפליא, וכאשר אנשים מדברים, הוא רואה את המילים שלהם בהבזקי צבעים. אמא שלו, מנגד, הולכת ושוקעת לאיטה בביצת האלצהיימר הטובענית. גבר שזוכר יותר מדי, אישה שזוכרת מעט מדי – הוא והיא נאבקים למצוא היגיון בעולמם בתוך בית גדוש זיכרונות."
בתור מי שזיכרונה גרוע לגמרי, ברור לי שאני מעדיפה את מחלתו של נואל, על מחלתה של אמו. מה גם, שאמי ז"ל, סבלה מאותה מחלה נוראית, למרות שמוחה עבד כל הזמן. היא הייתה בן-אדם של מלים, של כתיבה, כמעט גרפומנית, ולמרות זאת...
והנה אני קוראת את הספר הזה והוא מעורר בי תקווה. יש בו טיפים רבים לבני-משפחה של חולה מסוג זה, ויש גם טיפים למניעה כגון: קפה מונע אלצהיימר; 45 דקות של הליכה נמרצת ממריצה את מחזור הדם ומפתחת עירנות ואריכות ימים; שתיית יין אדום מונעת את תהליך הניוון המוחי; ממתיקים מלאכותיים גורמים לפירכוסים, לעיוורון ולאובדן הזיכרון; ושילוב של נרקיס, חד שפה מצוי, יסמין, נימפאה ואמרנטוס מחוללים פלאים (אמני הזכרון, ע' 272- 273).
ג'פרי מור, שכתב את הספר, הוא במקרה הזה סופר צללים, שמשמעו, שהוא כתב את היצירה עבור מישהו אחר, והיצירה הזו, היא בעצם סיפור אמיתי. בהקדמה לספר כותב ד"ר אמיל וורטה, נוירופסיכולוג ופרופסור בגימלאות בקוויבק שבקנדה, שהסיפור מבוסס על מחקרים שעשה במעבדתו, במשך יותר מעשרים שנה עם מטופל צעיר ומרתק. לקראת הסוף, נוצר קשר בין צעיר זה ואמו, לבין שלושה משתתפים אחרים שהיו קשורים לניסויי הזיכרון שערך. הקשר הניב תגלית מפתיעה, וזהו הבסיס לסיפור.
בחלק הראשון של התהליך, מתמודד נואל לבד עם מחלתה של אמו. הוא חוזר לגור איתה, הוא מפסיק ללמוד, הוא אינו מבלה, אלא רק יוצא לעבודתו וחוזר כדי לטפל בה. העומס הנפשי והפיזי, נותנים בו את אותותיהם. הוא מזניח את עצמו, הוא נראה נורא, נפשו מתייסרת וכל כולו שקוע בניסיונות לעזור לאם. בשלב הזה, תהיתי, היכן חבריה של אמו? היא אינה מבוגרת. היא רק בתחילת שנות החמישים שלה, ובעבר היו לה חברים, שבדיעבד, נראה שלא היו חברים של ממש. שהרי אילו היו – היו עוזרים לה, גם במצבה.
ואז מגיעים החברים שלו. ומתגלים בגדולתם. הם מעסיקים את האם, יוצרים עבורה פתרונות מעשיים ויצירתיים, משחקים איתה, מבלים איתה, ו... אחד מהם, הנקרא ג'יי ג'יי, טיפוס אופטימי ביסודו, עוזר לנואל, הנעזר בזיכרון היתר שלו, כדי להמציא את נוסחת הפלא שעוזרת לאם להתאושש.

יום שני, 1 בדצמבר 2014

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כל מה שמוזר במציאות של ספר זה, יכול להיות הגיוני לגמרי מבחינה רעיונית. מין סוג של פתיחות רעיונית שאנו נדרשים לה, כשאנו קוראים את הספר הזה, כפי ששותלת המחברת, מיקי בן כנען, בפיו של פינקי, נכדה של פוטרקו, המספר את הסיפור: "מחשבות לדעתי זה הכי חשוב כי ממחשבות נבנית המציאות" ("הקרקס הגדול של הרעיונות", ע' 48)

לכאורה מדובר כאן בארבעה אנשים זקנים בבית אבות ירושלמי. כשכבר לא מצפים שיקרה משהו יוצא דופן במיוחד הנוגע אליהם. כשכבר נראה, שהם, את תרומתם לחברה, כבר מיצו. וכאן, הרשו לי במאמר מוסגר להזכירכם כתבה אחרת שלי, שהתייחסה לספר: "הזקן בן המאה שקפץ מהחלון ונעלם" של יונס יונסון. גם שם, כשחשבנו, שהגיבור של הספר נמצא בערוב ימיו, וכבר אין לו מה לחדש לנו, הוא מפתיע אותנו, ומצחיק אותנו במעשיו הלא צפויים. (את הכתבה ניתן למצוא כאן בבלוג שלי "עולם של חוויות ולמידה"). 

אחד ההבדלים בין שני הספרים הוא, שכאן, מדובר בארבעה זקנים, פוטרקו (הנקראת בקיצור "פו"), פסקה, עמנואל וליאון, שמתכננים בקפידה את הגשמת חלומותיהם ואת סופם, ובין שאר עלילותיהם, הם נותנים משמעות לחייהם בחבורת הזמר, שהם מקימים יחד. "בשעת אחר צהריים, כששמש רפה כבר הספיגה חמימות בלוחות הפח, הצליחו לראשונה להפיק צליל משותף, ענוג ומדויק, כרביעייה מתואמת של כלי מיתר... קולותיהם העתיקים נשלבו לישות אחת, ולצליל שמהותו געגוע. איש איש וגעגועו."(שם, ע' 31)

מה שמיוחד ביניהם הוא ההבנה ההדדית שבין כל הארבעה, כשברור להם לגמרי שהם נועדו להיפגש יחד בבית האבות הזה. מתוך הקשר המופלא שביניהם, אנו נפתחים גם לעבר הנפרד של כל אחד מהם בשואה. חוויות מטורפות, שרק מוח מטורף יכול היה לברוא, ורק תיאור מטורף יכול לתאר, ולגרום לו להיות אנושי כל כך, ואולי רק דרך הפנטזיה, הכוללת: פילים מעופפים, כיסאות שצומחים מעצי דובדבן, ומופעי סטנד אפ מול אסקימוסים, ניתן לראות את השואה מזווית חדשה, ולא שחוקה. דוגמא לכך היא גם ראיית השואה מזווית מבטה של משפחת עורבים, שאמנם מתקיימת מאכילת גוויות, אבל יודעת לבכות על אחד מבניה שנרצח.

אולי לכן מי שמספר את הסיפור הוא פינקי, נכדה של פו, הסובל מסינאסתז (ערבוב חושים). אולי רק מי שנהיו לו פחות מלים ויותר צבעים, יכול לתאר את מה שהיה שחור משחור בעבר, ואת ההווה, שאין לו עתיד, בצבעוניות ובקרקסיות המתאימה.

הספר מתחיל בבוקר של יום חורף אחד ב-2009, כשמתגלות גופותיהן של שתי קשישות החיות בבית האבות הירושלמי המוזכר. מלבד המסתוריות שבמות שתי נשים מתנור גז, למרות שנהגו לכבות אותו תמיד, הרי שהצורה בה היו לבושות, היא המעצימה את המסתוריות שבמצב. אחת נמצאה לבושה בתחפושת ישנה של פיל, והשנייה נמצאה לבושה כבובה, בשמלה רכוסה בכפתורי זהב ולרגליה נעלי לכה כשל בובה. אחרי שקוראים את כל ההתרחשויות הפנטסטיות שבספר, הרי שהסיום הזה הופך למובן מאליו.

ובין כל ההתרחשויות, בעבר ובהווה, של חיי הזקנים, משתחל אובך, שעוטף את המדינה, ושם לאל את קדחת הקניות הישראלית. הנה לכם מימוש סוריאליסטי של רעיון.



יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

לקרוא מחשבות / ד"ר רותי קלמן



קריאת מחשבות אינה מיומנות רגילה שלנו כבני-אדם, שהרי אילו הייתה כזו, לא היינו צריכים לדבר. הדיבור מהווה כיום את אמצעי התקשורת הנפוץ ביותר בין בני האדם, משום שאיננו יכולים לדעת מה חושב מי שמולנו, ולכן אנחנו זקוקים לאמצעי התקשורת הזה כדי לתקשר. בעזרת אינטליגנציה ורגישות לשפת הגוף ולאחר – אנחנו יכולים לנחש מה הוא חושב, אבל עדיין מדובר רק בניחוש. עם זאת, כל אחד מאיתנו ודאי נתקל בסיטואציה שבה היה חשוב לו מאד לדעת מה חושב הזולת.
אם אתה קוסם, ואתה מפתח מיומנות לשפת הגוף ולשפת הפנים, אתה יכול לעשות נפלאות בתחום, ואנחנו משתאים בכל פעם מחדש כשאנו רואים את ניחושיהם הטובים של אורי גלר, נמרוד הראל, רון פרשט ואחרים. תחום אחר שיכול לעשות נפלאות עם קריאת המחשבות הוא עולם הסרטים, וכבר ראינו סרטים רבים שמכילים את התכונה המופלאה הזו, כמו "מסע בין כוכבים", או הסרט הקומי "מה נשים רוצות" בכיכובו של מל גיבסון. גם סופרים יכולים להשתמש בדמיונם כדי לחבר לנו סיפור מופלא על קריאת מחשבות, ואפילו לשכנע אותנו שזה אפשרי, שהרי אנחנו רוצים להשתכנע שאפשר לעשות זאת.
על שני ספרים כאלה אספר לכם עתה. האחד לילדים בגיל יסודי "הילד קורא המחשבות" של אוריה שביט. ואחד למבוגרים, הנקרא: "בדידותו של קורא המחשבות" של דלית אורבך.
אוריה שביט, בספרו "הילד קורא המחשבות" לקח  את המושג המקובל על-ידנו "כתוב לו על המצח" כשאנחנו רוצים לומר על מישהו שאנחנו יודעים מה הוא חושב, והפך את זה לכישרון שנולד פתאום לילד בן תשע בשם יוני סתר.
במהלך טיול עם בני משפחתו ברחוב, רואה יוני אישה מבוגרת הצועדת לאט עם מקל ולאחריה גבר צעיר, שיכול ללכת מהר ולעקוף אותה, אבל למרות זאת, הוא מתאים את צעדיו לצעדיה. כשיוני ומשפחתו מתקרבים לשניים רואה יוני שכתוב להם משהו על המצח. להפתעתו הרבה הוא רואה שלאשה מתחלפות הכותרות: "רק נדמה לי או ששוב שכחתי לקחת את התרופה?" הוא קורא, ואחר-כך זה מתחלף ל-"לא, את התרופה לקחתי, אבל אולי שכחתי לכבות את הגז?". הכיתוביות על מיצחו של הבחור מתחלפות אף הן מ"קצת אחרי שהמשפחה הזו תעבור אותנו, אני אחטוף לזקנה את התיק" ל"הארנק שלה בטח מפוצץ בכסף". יוני לא מאמין למראה עיניו, אבל הוא מבין שהוא צריך לעזור לאשה. הוא לוחש לאביו, העובד בחקירות משטרה, שהאישה במצוקה. האב כמובן שאינו מאמין לילד, אבל שנייה אחרי שהם עוברים את השניים, הם שומעים אותה צועקת "הצילו". האב מזנק ותופס את האיש, ובזכותו של יוני ניצלת האישה משוד.
אביו של יוני מנצל את יכולתו החדשה של בנו ומצליח להכניס את השודד לכלא, ונראה שמתחיל עידן טוב בחייו של יוני, כשיכולתו המופלאה מגיעה לידיעת הילדים, שמנצלים זאת כמובן כדי לדעת מה תהיינה השאלות במבחן בתנ"ך, והוא אף זוכה לכתבת שער בעיתון, לחשיפה בטלוויזיה ולפורום מעריצים באינטרנט. אבל, הידע הזה עומד בעוכריו, כשהילדים מתחילים להבין שהם חשופים בפניו, לטוב ולרע, והתקשורת מתחילה להאשים אותו ואת בני משפחתו בשרלטנות. זהו אם-כן הצד הרע של היכולת המופלאה הזו. אנשים לא רוצים להיות חשופים בפני אף אחד, ומי שמסוגל "לקרוא" אנשים, לא הופך לחביב הקהל. כשיוני מבין זאת, ומדבר על כך עם סבו, משתנה המצב. ספר נחמד מאד לילדים (וגם למבוגרים, שלא מתביישים לקחת ספרים ממדף הילדים), עם איורים יפים של גיא מורד.
בספר השני "בדידותו של קורא המחשבות" של דלית אורבך, אנו מוצאים את הסייפא של הספר הקודם, כבר בכותרת הספר הזה, המצביעה על כך, שתכונה כה מיוחדת ומושכת, אינה מביאה בהכרח את בעליה לאושר הנכסף.
בספר שלפנינו, יכול נרי, הגיבור הראשי, כבר כילד בגיל הרך, לראות את המראות שאנשים רואים במוחם בזמן שהם בסביבתו. אם כי לוקח לו שנים כדי להבין מהם המראות שהוא רואה ומה משמעותם, מעצם היותו רך בשנים. נרי גדל ללא אהבת הוריו, וללא הדאגה והתמיכה האמיתיים. ההכרחיים לשלמות נפשו של כל ילד. כיוון שהוא מרגיש אשם, הוא מקבל עליו גם אשמות של אחרים, שהוא לא קשור להם. הוא רואה איך אנשים שמתנהגים בחיוביות, מלאים לעיתים במחשבות אלימות, ולומד עם התבגרותו, שיש סוגים שונים של מחשבות "אלה הנהגות כדי לשחרר קיטור פנימי בלבד, ואלה הנהגות כדי להתבצע". הוא גם מבדיל בין מחשבות ששחזרו מעשים לבין מחשבות שמעולם לא יצאו לפועל. ההבדל ביניהן מבחינתו היו בצבע, תמונה ותחושה, ואפילו הריח שונה. אבל למרות יכולתו המופלאה, הוא אינו משתמש בה כדי להיטיב לעצמו, אלא להיפך. מין סוג של הרסנות עצמית. הוא אינו שמח בתכונתו זו: "אני יודע יותר מכל אחד אחר," נרי אומר. "כל כך יודע וכל כך לא רוצה לדעת. וכל מי שאומר שידע זה כוח, יש לי ויכוח איתו."
במהלך הסיפור הוא נחשף לבית המשפט, כשאחד מחבריו ללימודים מואשם ברצח. עורך דין נחשף ליכולתו של נרי לראות מחשבות, ונרי הופך לנשק הסודי שלו, שמצליח להביא לזיכויים של חפים מפשע. אבל בשלב מסויים, הופך נרי עצמו לחשוד העיקרי בפרשה של רוצח סדרתי, והוא זקוק להגנה.
במעצר הוא פוגש באישה היחידה בעולם, שיכולה להעמיד מולו מראה ולהכיר לו את עצמו, שכן היא ניחנה באותה התכונה המייחדת אותו. מפגש מופלא ומעניין מתרחש עתה בין שני קוראי המחשבות. ספר מעניין בהחלט, אך בסופו של דבר, לאחר קריאת שני הספרים האלה, נראה לי שההשתוקקות להיות בעלי התכונה המיוחדת הזו, קצת מתפוגגת, אבל עדיין ותמיד תהיה משהו שמעניין לקרוא עליו.
קריאה נעימה.

יום שישי, 14 בנובמבר 2014

קולו של המלאך – גיום מוסו / ד"ר רותי קלמן


בפתח ספרו "קולו של המלאך", מתאר גיום מוסו, התנהגות, שרבים מאיתנו נוהגים בה כיום. מדובר ביחס שלנו לטלפון הנייד שברשותנו. בהתחלה לא ראינו בו צורך אמיתי, ולכן רכשנו מכשיר פשוט, רק כדי להיות בעניינים. עם הזמן למדנו לשלוח אס-אם-אסים, לצלם תמונות ולשמור בגלריה, להעלות סרטונים, להשתמש ביומן אלקטרוני, לעבור לדגם חדש יותר, להוריד אפליקציות, לגלוש באינטרנט, לשחק, ו... להיות מכורים, למכשיר הזה, שהפך כמעט לשתל בגופנו.
והנה, בספרו זה, מתאר מוסו מצב חדש, שבו גבר ואשה, זרים לחלוטין זה לזה, נתקלים זה בזה באולם הנוסעים של נמל תעופה, ומעוצמת ההתנגשות, מתהפכים ונופלים מגשי האוכל שנשאו בידיהם. הם כורעים לאסוף את האוכל, ואת חפציהם האישיים, תוך שהם מאשימים זה את זו באחריות לתקרית, ונעלמים לכאורה, זה מחייו של זו, ולהיפך.

אך מסתבר, שבמהומת האיסוף, נטל כל אחד מהם בטעות את הטלפון הנייד של השני. הם מגלים זאת רק כשהיא כבר בפריז, והוא בסן פרנסיסקו. ומה עושים עכשיו? הרי כל עולמם מצוי בתוך הטלפון שלהם, הנמצא כעת בידי זר/זרה בארץ רחוקה.
ג'ונתן הוא הראשון שיוצר קשר עם מדלן, כשהוא משתמש בטלפון שלה, כדי להתקשר לטלפון שלו, שבידיה. הם ממשיכים להתקוטט גם בטלפון, ובזמן שהמכשיר הזר עוד בידיהם, הם מתחילים לבחון בסקרנות את תוכנו.
ג'ונתן מגלה את תמונותיה, את מקום עבודתה, הנוכחי, כמוכרת פרחים, ואת מקום עבודתה הקודם, שבו הייתה מדלן חוקרת במשטרה. בתוך יומניה, הוא מגלה את סודותיה הכמוסים ביותר, ובתוכם – דמות,  שהוא מכיר, של נערה שנעלמה, ואשר עמדה במרכז חקירותיה של מדלן.

מדלן מגלה אף היא דרך הנייד של ג'ונתן, שאותו זר שבו התנגשה, היה בעבר השף הגדול והמוערך ביותר בעולם. אבל משהו קרה לו, ששיבש את הקריירה שלו, שגרם לו לעבוד בהווה כשכיר במסעדה פשוטה. מדלן מחליטה לברר, ולעזור לו.
הפגישה ביניהם היא לא רק בלתי נמנעת, אלא כפי שמבינה מדלן "זה היה כתוב. תעלול משונה של הגורל, שבחר לקרב ביניהם ברגע המכריע, קולו של המלאך, כמו שסבתו נהגה לומר..."
מהשלב הזה בספר, מתחיל המתח לגבור מדף לדף, וממש ממש קשה לעזוב את הספר!  וכך נכתב על ספר זה בדף האחורי של הכריכה: "קולו של המלאך הוא סיפור שמתחיל כקומדיה רומנטית והופך ביד אמן למותחן מרתק בעל סוף מתוזמן להפליא". גם המבקרים הספרותיים בצרפת, היללו את הספר בעיתונים: "אלכימיה מתוחכמת שמתח ורגשות נשזרים בה בכישרון מופלא" (לה רפובליקה) ; "מוסו סוחף אותנו במותחן רומנטי יוצא דופן." (לה מאטן) ; "אנחנו צוללים לתוך המסתורין של מוסו כמו ילדים שקופצים לתוך השלוליות עם שתי הרגליים." (לה פריזיאן).

יום שני, 10 בנובמבר 2014

עפיפונים – רומן גארי / ד"ר רותי קלמן מנהלת הספרייה העירונית ע"ש מאיירהוף



הספר "עפיפונים" של הסופר הצרפתי רומן גארי קסם לי בדרך הכתיבה, באירועים המשולבים במאורעות היסטוריים של מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה, ובסיפור אהבתם של לודו, נער כפרי מחבל נורמנדי שבצרפת, ונערה, בת-אצילים פולניה. אני שמחה שזה הספר שיפתח השבוע את מועדון הקוראים של הספרייה, המאופיין השנה בנושא: "אהבות-שנאות". אתם, כמובן, יכולים להצטרף.
לודו מעביר את זמנו במקום הקרוי "המעין העתיק". שם הוא הקים בעזרת דודו, סוכת ענפים מחופה שעוונית, שבה הוא קורא ספרים, וחולם על מלחמות של "מעטים מול רבים". שם גם מתחיל סיפור אהבתם של לודו ולִילה, כפי שלודו הבוגר מתאר: "יום אחד באמצע יוני, לאחר שהשבעתי את גרגרנותי והתנמנמתי, פקחתי פתאום את עיני וראיתי לפני ילדונת בלונדית, חבושה כובע-קש רחב-תיתורה סוקרת אותי בחומרה. מתחת לענפים שיחקו השמש והצל, ועד עצם היום הזה, לאחר שנים רבות כל-כך, נדמה לי כי משחקי האור והצל סביב ללִילה לא חדלו מעולם, באותו רגע של התפעמות, שאז לא הבנתי את טיבה ואת סיבתה, ניתנה לי כמין התראה... חופן תותים הושטתי להתגלות הבלונדית חמורת-הסבר. אך לא נחלצתי מידה בקלות כה רבה. הילדונת התיישבה לה לצדי, ובלי לשעות למנחתי הניחה ידה על הסל כולו. כך נקבעו התפקידים לצמיתות. כשלא נותרו עוד על קרקעית הסל אלא תותים ספורים, השיבה אותו לי וקבעה בנעימה ברורה של קובלנה: "זה יותר טעים עם סוכר."
שני נושאים עוברים כחוט השני בעלילה המתפתלת. הראשון - עפיפוניו של אמברואז פלרי, דודו של לודו, שאינם סתם עפיפונים. פלרי, הוא "דוור" כפול. לא רק שהוא מחלק את הדואר לתושבי הכפר, אלא אף משתמש בעפיפוניו להעברת מסרים פוליטים, ורואה בהם כלי שיכול לעזור לו להביע את דעותיו "עפיפוני כל העולם, התאחדו" (ע' 133). זו הדרך שלו להילחם בשלטון הנאצי. הזיכרון, שהוא כשרון גנטי במשפחת פלרי, עוזר לו, כמו גם ללודו ולאחרים, לשמור על התקווה. העפיפונים, מקבלים כמעט חיות משלהם, ובהחלט אינם רק סתם משחק של ילדים.
הנושא השני, הקשור גם לנושא הראשון, הוא עניין ההישרדות. הנער לודו מקבל מהמורה שלו לצרפתית הוראה לכתוב חיבור בנושא: "בחנו את שני הביטויים: 'להישאר בחיים' ו'להישאר שפוי' – עירכו השוואה ביניהם וציינו אם קיימת, לדעתכם, איזו סתירה בין שני המושגים." (ע' 18). את התשובה לכך אנו מקבלים במהלך הרומן כולו. כדי לשרוד את המלחמה הנוראה, עליך להיות מעט מטורף. כשהמשפחה של לילה חוזרת לפולין, וקשה ללודו הפרידה, הוא שואל את הדוד שלו: "מה בדיוק אתה מנסה לומר לי, דודי? אתה מציע לי 'להישאר שפוי' או 'להישאר בחיים'?" (ע' 79), והדוד עונה לו במקום אחר בספר: "צריך להיות מטורף, כדי להישאר בחיים" (ע' 154), וגם "שמור על הטירוף שלך, לודו. אל תבזבז אותו. הארץ תהיה זקוקה לו יותר ויותר" (ע' 164).
ואכן, בגלל שהנער נחשב למטורף, המדמיין שאהובתו הפולניה איתו, בשעה שהיא בפולין, משאירים אותו הגרמנים בחיים. הוא משתמש בזיכרון המדהים שלו, לשוות לא רק את מראה אהובתו, אלא אף מקיים עימה דיאלוגים דמיוניים, בהתאם לזיכרונה בראשו. באמצעות הזיכרון הוא יכול לתת צ'אנס לתקווה, בימים שנראים כחסרי תקווה. גם אביה של לילה, מחזיק מעמד במהלך המלחמה בפולין, רק כי נכנס לתוך קליפתו, ומצטייר כלא-שפוי. לאחר שנגמרת המלחמה – הוא שב לתפקד כרגיל.
הקריאה סוחפת, הכתיבה מצויינת, כיאה לרומן גארי, כפי שגם ספריו, הכתובים תחת השם הבדוי שלו "אמיל אז'אר", ראויים ומומלצים לקריאה.