יום חמישי, 14 באפריל 2022

משה ויציאת מצרים בציורי הקיר של בית הכנסת בדורא אירופוס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בית הכנסת העתיק ביותר, שהתגלה עד היום, נמצא בדורא אירופוס שבסוריה. הוא נבנה לראשונה בין 113 לפנה"ס – 165, והתאים ל-60 מתפללים ולארון הקודש. שטחו הוכפל בשנת 245 לספירה, כך שיכול היה לשמש ל-120 מתפללים, בתקופה בה מנתה הקהילה היהודית 250 נפש. 

בשנת 256 נאלצו תושבי המקום ביחד עם חיילים רומיים להכין את העיר למיגננה מפני האימפריה הסאסאנית ולכן מילאו את הבתים ואת בית הכנסת, שהיה צמוד לחומה, בעפר. העיר נכבשה, אבל לא שוקמה, תושביה גורשו, ובית הכנסת נותר מכוסה ולא ידוע. רק ב-1932 החלו חפירות במקום, לאחר שפגז חשף חלק מהעיר. כשהוציאו את העפר שמילא את חלל בית הכנסת, גילו החופרים מראה מדהים של קירות שלמים מכוסים בציורים מסיפורי המקרא, מנורות, כלי המקדש ועוד.

דורא אירופוס מראה כללי



בגלל העפר שמילא את בית הכנסת, נשתמרו הציורים להפליא למרות השנים הרבות, מי שחקרו את ציורי הקיר היו חוקרים מאוניברסיטת ייל שבארה"ב. ציורי הקיר של דורא אירופוס נמצאים כיום במוזיאון הלאומי בדמשק. 

ציורים אלו מגלים לנו דברים מדהימים על תולדות היהודים ומסורתם, על הפולמוס בינם לבין הנוצרים, שהיו אז מיעוט כמוהם, וכן הבנות חדשות על האמנות היהודית הקדומה. שכן ציורי הקיר של דורא אירופוס, הם הקדומים ביותר שבמחזורי תמונות מקראיות, שהתגלו עד כה (בין החוקרים: גודאינף, גוטמן, רד-ריינה, צבר, וישניצר-ברנשטיין, רבל-נהר, מאלי,  ורבים אחרים). 

משה שמר במאמרו "בית הכנסת שבדורא אירופוס שבסוריה", מציין, שהעובדה שיהודי דורא אירופוס לא חששו מאמנות הציור, מעידה על הגישה האוהדת של ההנהגה הרוחנית שלהם לאמנות. זו באה לידי ביטוי גם בפסיפסים של בתי הכנסת הקדומים בישראל. תלמוד ירושלמי מעיד, מזכיר שפר, שבימיו של רבי יוחנן התחילו מציירים על הכתלים "ולא מחי בידייהו (ולא מחה בידם)" (עבודה זרה, פרק ג, הלכה ג גמרא).

ציורי הקיר בנויים כפאנלים לאורך 3 רצועות. בכל פאנל צויירה דמות מקראית או סצנה מקראית. לעיתים הפירוש החזותי הוא על פי המקרא עצמו, ולעיתים על-פי המדרש. ליד חלק מהתמונות יש כיתוביות המסבירות את התוכן. משה והסנה הבוער דורא אירופוס.jpg

לדוגמא: את  ארון הקודש, מקיפות ארבע תמונות של מנהיגי האומה. משה והסנה מופיעים ברצועה העליונה מימין לגומחת ארון הקודש. ליד התמונה כתוב: "משה ליד הסנה הבוער באש, משה בר (עמרם) לוי". על-פי מחקרה של יעל מאלי במאמרה "גאולה הבוקעת מן הנמוך" הטוגה שהוא לובש, מאפיינת פילוסופים בעת העתיקה (דורא היתה אז תחת שלטון רומי), מה שמסמל את חכמתו של משה. מהטוגה משתלשל גדיל, אולי פתיל של ציצית, ושני הפסים הכחולים המעטרים את הכתונת מזכירים טלית.

סיפור משה בתיבה, נמצא שתי תמונות מימין לגומחת הארון, והוא מתואר בשלוש סצנות: הראשונה מימין: פרעה יושב בין שני יועציו, ומכריז על השלכת בני העברים ליאור. באמצע, יוכבד, אם משה, מניחה את תיבתו ביאור, ומשמאל, בת פרעה מחזיקה במשה כשהיא בתוך המים, ואחר כך, היא מוסרת את הילד למרים, המציעה לה את יוכבד (אמו) כמינקת (שמות ב' ד-ח). 

בתמונת קריעת ים סוף, הנמצאת בחלק העליון מימין לגומחת הארון, מופיעים בני ישראל בסצנה הימנית בארבעה טורים, חמושים בכלי נשק (שמות יג, יח), כשלפניהם עמוד שחור (עמוד העשן) ועמוד אדום (עמוד האש), משמאלם משה גדול מימדים, מניף את מטהו. מתחת לדמותו כתוב: "משה כד נפק מן מצרים ובזע ימא" (משה כאשר יצא ממצרים ובקע את הים). בסצנה האמצעית: חיילי פרעה טובעים, כשמשה מניף את ידו, ובסצנה השמאלית, בני ישראל ערוכים עם 12 שלטי השבטים, משה מוריד את מטהו למים, והמצרים טובעים בין הדגים. ים סוף נראה מבוקע ל-12 רצועות.

קריעת ים סוף דורא אירופוס

בהגדה של פסח נכתב שהמכה שהיכה אלוהים את המצרים בים סוף, שקולה פי חמש מעשר המכות במצרים. שכן על עשר המכות נכתב "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא" (אצבע אחת) ואילו על קריעת ים סוף נכתב "וירא ישראל את היד הגדולה..." (שמות יד, לא) (כלומר, חמש אצבעות, ולכן כפול חמש). בציורי הקיר של דורא אירופוס, מופיעה פעמים רבות יד ה'. הגשמת היד תואמת את הסיפור המקראי, במיוחד בהקשר לסיפורי יציאת מצרים, המרבים להשתמש מילולית בדימוי היד החזקה של ה'. 

משה מופיע בעוד ציורי קיר בבית הכנסת: באחד מהם, הוא מבקש מפרעה לשלח את העברים לחופשי, בציור אחר הוא מקבל את עשרת הדברות, ובציור נוסף הוא עומד מול באר המספקת מים ל-12 השבטים. ציור זה מספר את סיפור מי המריבה במדבר. בני ישראל מתלוננים שוב על היעדר מי שתיה בקדש ברנע "ולמה העליתנו ממצרים... ומים אין לשתות" (במדבר, כ, ה). ה' מורה למשה  לדבר אל הסלע. אבל משה פועל בניגוד להוראת ה', ובמקום לדבר הוא מכה "וירם משה את־ידו ויך את־הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (במדבר, כ, יא). מה שמעניין בציור של דורא אירופוס, הוא הפירוש המדרשי המופיע בציור. לא סלע, כי אם באר. 


ומשה היכה על סלע דורא אירופוס

אומר ה': "ודברתם אל־הסלע לעיניהם". מדוע כתוב "הסלע" בהא הידיעה? כי לדעת רז"ל מדובר בבאר של מרים. מכיוון שמתה מרים, יבשה הבאר, ובזכותו של משה, חזרו המים. שימו לב לשנים-עשר הזרנוקים, דמויי הצינורות, שכל אחד מהם מגיע לשבט אחר, וכך שותה כל העדה מהמים.

יעל מאלי, (מוסף שבת 'מקור ראשון, 4.1.13) מסכמת את דמות משה הרועה, כפי שהיא מצטיירת בציורי הקיר של דורא אירופוס. מאלי רואה בו דוגמא למנהיג שמוביל עם שלם אל חירותו. ומשערת, שרצו מעצבי הציורים בבית הכנסת, לעודד את אנשי הקהילה המקומית, לקראת המלחמה שאיימה על קיומם, להעצים את האמונה באל, ואת תחושת הקהילה היהודית, שביכולתה להשפיע על גורלה.


יום חמישי, 7 באפריל 2022

'גלויה מאיטליה' מאת: אלכס בראון ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


גרייס קווין נעה בשני מסלולים. האחד, טיפול סיעודי קשה ומתיש באימה התובענית, קורה, שדורשת תשומת לב אינסופית, ביום ובלילה, בלא שום התחשבות בבתה. והשני – עבודה מאתגרת במחסני האיחסון של לארי ובטי כהן בלונדון, עירה. בעיקר מתרחב ליבה ודימיונה, כשנפתחים מחסנים נטושים, שהפסיקו לשלם עליהם, והיא מגלה בהם אוצרות, רגע לפני שהם עוברים ליורשי המחסן הנטוש, או למכירה פומבית, במידה ואין קרובים לבעל המחסן.


כך קורה, שכשאחת מלקוחותיהם, קונסטנס (קוני) די דונאטו, מפסיקה לשלם את דמי השכירות למחסן מספר 28 בחברה של בטי ולארי כהן. הוא עוד מחכה במשך שנתיים, שייווצר קשר עם השוכרת, וכשזה לא קורה – מורה לארי לגרייס, להתחיל לרשום את תכולת המחסן, כדי להעמיד את התכולה למכירה פומבית. 

כשהשניים פותחים את מחסן 28, הם מגלים ציורים ותכשיטים שנראים אמיתיים ויקרים מאד. לארי מתייעץ עם אחיינו, אליס, שמבין בנושא, אבל גר בניו־יורק. הם סורקים לו את הציורים, ומגלים שהציורים, וגם התכשיטים, אכן שווים הון. אבל כשהם מנסים לאתר את קוני, הם מבינים שהיא נפטרה, שנתיים קודם לכן, בבדידות איומה, בעוני רב, וללא קרובי משפחה כלל. 

גרייס, מגלה במחסן יומנים רבים של קוני, ומבינה שסיפור גדול, מסתורי וטרגי, מסתתר מאחורי אישה זו, שנפטרה לבד, ובבית דל וחסר כל. כשבאופן תמוה ולא מובן, הסתתרו במחסן שלה אוצרות גדולים ויקרים מאד, שבעזרתם יכלה לחיות חיים טובים בהרבה.

לארי מוכן לתת לגרייס זמן של שבועיים, לקרוא את יומניה של קוני, כדי לנסות ולגלות אם יש גברת די דונאטו בכל זאת איזה קרוב משפחה, שאפשר לאתרו. גרייס מסכימה "זה המעט שהיא יכולה לעשות למען אישה שהתאהבה וליבה נשבר, שחיה חיים זוהרים באיטליה... אבל איכשהו חזרה לבדה לבית ילדותה בנסיבות שונות מאד מאלה שנהנתה מהן בשנים הקודמות..."

לארי ובטי מחבבים מאד את גרייס העוזרת הנאמנה שלהם, והם מודעים לכך שהיא עוברת תקופה קשה עם אימה. בעדינות רבה, הם תומכים בה, אך גרייס מסרבת להסגיר את קשייה, ואפילו בושה בהם. שהרי זו אימה, והיא יודעת, שאף אחת מאחיותיה ואחיה, לא יעזור לה. האֵם סירבה בעקשנות לקבל עזרה סיעודית ממישהי שאינה בתה, וסירבה לשמוע על האפשרות לעבור לבית אבות. כך נופל כל העול על כתפיה של גרייס, שגם מנסה להתאושש מפרידה מארוסה, לאחר שגילתה שבגד בה.

מי שעוזר לה לחשוב ולצאת מהמצב, הוא חבר ילדות. שכן בשם ג'יימי, אח מוסמך וגיי. בישירותו הרבה הוא מצליח לפתוח את סגור ליבה, להחליף אותה בטיפול באם, ולשחרר אותה למסע חיפושים באיטליה אחר קוני, כשאליה מתלווה אליס, שהגיע לשם מניו יורק. 

הנסיעה הזו לאיטליה, משחררת את גרייס מעולה של האם, ומשחררת אותה לחופשי גם בהיבטים אחרים, כגון תחושת ההתבטלות ואובדן הבטחון העצמי, כתוצאה מבגידת הארוס. "נמאס להיות הסמרטוט של המשפחה, לטפל לבדה באמא שלהם, וזה מה שהיא אמרה לברני. היא לא ידעה איך ג'יימי הצליח לשכנע את קורה, אם כי הוא תמיד ידע לפייס אותה, אבל ידעה שתכיר לו טובה לנצח נצחים... הרגש שחשה כרגע היה צער על החלק בה שהיה עצוב יותר מדי זמן. היא הרגישה חמלה כלפי האישה הזאת שבתוכה. אפילו ריחמה עליה. היא ידעה שזאת קלישאה, אבל החיים באמת קצרים מדי לחרטות גדולות כמו אלה שהיו לה. ג'יימי צדק, גרייס הקודמת צריכה לחזור, כמו פרפר שמגיח מהפקעת..."

'גלויה מאיטליה' הוא סיפור אהבה רומנטי, שמשלב בתוכו סיפור אהבה רומנטי אחר, טרגי, אנשים רעים ואנשים טוכים, ואיך שני הסיפורים משתלבים ונכרכים זה בזה, עד לסוף המעניין בהחלט.


יום שני, 28 במרץ 2022

'אחות השמש' מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

'אחות השמש' הוא הספר השישי בסדרת 'שבע האחיות' של לוסינדה ריילי (ראו כתבותיי הקודמות בבלוג זה). במרכז הספר נמצאת אלקטרה, האחות השישית שאומצה על ידי פא סולט. אלקטרה היא דוגמנית ידועה ויפהפיה, שחומת עור, ומתנשאת לגובה של 1.80 מ'.

כבר מילדותה, נחשבה אלקטרה לאחות הסוררת מבין האחיות. זו שמסרבת ללכת בתלם, זו שתובעת את שלה, אפילו על חשבון האחרים. שמנבלת את פיה, ובורחת מכל מסגרת אפשרית. בהפסקות שבין עבודותיה בניו יורק, ואפילו תוך כדי עבודתה, היא מכורה לוודקה ולקוקאין, ובקושי מבינה איפה היא נמצאת ומי היא.

גם כשהיא מבקרת ב'אטלנטיס', הבית שבו גדלה עם אחיותיה, היא מגלה, שהקירות של חדר ילדותה, לא שיקפו שום דבר "החדר הזה ביטא כמדומה את כל מה שהיה אפשר לומר עליי – שהייתי סתם קליפה ריקה. לא הייתה לי אף פעם תשוקה למשהו, וגם, חשבתי כשטמנתי את הבקבוק בחזרה בקן הקשמיר שלו והוצאתי את החפיסה הקטנה שהייתה תחובה בכיס הקדמי של התיק כדי לעשות שורה, לא ידעתי מי אני אז, ואני לא יודעת מי אני עכשיו."

העוזרת האישית שלה, היא מריאם, בחורה מוסלמית טובה וחרוצה, שמנסה לעזור לה. אבל במצבה של אלקטרה, היא חייבת ללמוד לעזור לעצמה. ואז בשיא השפל, כשהיא זרוקה בדירתה שבניו יורק, עם אינספור בקבוקי וודקה ושורות קוקאין, היא לוקחת שוב ושוב כדורי שינה כדי לשקוע בשינה ובמנוחה, שכל כך חסרה לגופה ונשמתה.

 אבל רגע לפני שהיא נרדמת, אולי לתמיד, בשל השילוב הקטלני של אלכוהול, סמים וגלולות שינה, היא מרימה טלפון לאחותה מאיה. מאיה מבינה שמדובר בקריאת עזרה לא מכוונת, ושולחת את העוזרת האישית של אלקטרה, מריאם, לבדוק מה קורה לאלקטרה. מריאם, בעזרת טומי, מעריץ של אלקטרה שהיה בקירבת מקום, מצליחים להזעיק עזרה, ואלקטרה מגיעה לבית החולים ברגע האחרון. לאחר שהוציאו אותה מכלל סכנה, חוזרת אלקטרה להבראה לאטלנטיס.

 שם מתחילה נפשה להתאושש, כשהיא נזכרת באהבת הריצה שלה, והיא עולה על ראש הגבעה "כאן למעלה, במקום שבו אף אחד לא יוכל למצוא אותי. הרגשתי חופשייה, והמחשבה על טיסה בחזרה לניו יורק ולהרים מעשה ידי אדם של מנהטן הפכה את קיבתי. שם הכול מזויף וחמדני וחסר משמעות, ואילו פה הכול ממשי וטהור ונקי... "איך זה שלכאורה יש לי הכול, אבל אני מרגישה כאילו אין לי שום דבר?" שאלתי את ההרים סביבי. כשירדתי מההר ידעתי שאיכשהו אני חייבת למצוא לעצמי חיים אמיתיים – וגם אהבה. אבל איפה להתחיל לחפש, רק השמיים – ואולי פא שם במרומים – ידעו."

 בעידוד משפחתה מגיעה אלקטרה למוסד לגמילה ועוברת את התהליך הקשה, אך בלתי נמנע, של גמילה מאלכוהול ומסמים. מה שמחייב אותה לשמור על כך יום יום בהמשך חייה. מלבד מא – שטיפלה בה כאם כל חייה, ומלבד אחיותיה האוהבות, שנפוצו ברחבי העולם – עוזרים לה בתהליך אנשים טובים נוספים: מריאם, עוזרתה האישית, מיילס, שנגמל חמש שנים קודם לכן, וסבתה, סטלה, שמתחילה לחשוף בפניה את נסיבות הולדתה, ואת סיפור חיי משפחתה האמיתית, זו, שהיא מעולם לא שמעה עליה דבר.

 במרכז סיפורה של סטלה, סבתה, נמצאת ססילי פורסיית. אישה לבנה אצילית, שמוצאת עצמה בחוות בקר בקניה, נשואה לביל. ביל אינו טיפוס חברתי, הוא חוואי בכל רמ"ח איבריו, ומנסה, ולפעמים מצליח, להיות רגיש לצרכיה של אשתו. הוא קשור מאד לפועליו המסאים, ילידי קניה. ברגע מסויים, הוא נחלץ לעזרת הצ'יף המסאי ומאפשר לבתו המלכותית, הלא־נשואה, לעבור הריון לא רצוי בחלקת היער השייך לביל. ססילי והנערה ההרה, נג'אלה, נקשרות זו אל זו, למרות בעיות השפה. והקשר בין השתיים יהפוך לגורלי, ולבעל משמעות הרת גורל עבור אלקטרה.

 סיפוריהן של אלקטרה ושל ססילי, מדגישים גם צדדים שונים הנוגעים לזכויות האדם ולמאבק לשינוי מעמד האישה וכהי העור. ההיבטים והניסיונות לשינוי המצב יבואו אף הם, לידי ביטוי במהלך הרומן, ואלקטרה תלמד להיות אדם טוב יותר. בהיותה מפורסמת, היא גם תוכל להשפיע, להקמת מוסדות חיוניים נוספים לטיפול במכורים לסמים ולאלכוהול, ולהעצמת נשים וכהי עור.

 הסיפור מרתק וכתוב היטב, כפי שלוסינדה ריילי ידעה תמיד לעשות. ואנחנו כבר מחכים לספר הבא שיתורגם.

 

 

יום שני, 21 במרץ 2022

'מה המספר שלך?' מאת סופי קינסלה מאנגלית: דנה טל

  כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

בחורה צעירה בשם פופי מאורסת לד"ר מאגנוס טאוויש, בנם של ונדה ואנטוני, שניהם פרופסורים באקדמיה. בבית שלהם, היא מרגישה נחותה לגמרי, שכן השיחות איתם, מראות לה עד כמה היא לא יודעת, ומכאן היא מסיקה שהם לא מעריכים אותה כלל, ולא רוצים שמאגנוס בנם, יישא אותה לאישה. בתור מי שאיבדה את הוריה, עשר שנים קודם לכן בתאונה, אין היא יודעת כיצד לנהוג וכיצד להבין את התנהגותם של הזוג טאוויש, מה שלא מאפשר לה להיות טבעית, אלא בעיקר לנסות "לשחק" במגרש שלהם.

כשהיא מאבדת את טבעת הברקת המשפחתית שמאגנוס נתן לה כמתנת אירוסין, היא נתקפת חרדה איומה מתגובת ארוסה והוריו, והיא משפילה עצמה עד כדי חיטוט בפחי המלון – שבו חגגה עם חברותיה מסיבת רווקות קטנה – בין קפלי השטיחים, במפיות נייר מלאות פירורי קאפקייקס, ומאחורי כל כיסא מוזהב. היא מציקה בייאושה לעובדי המלון שיעזרו לה לחפש, ומבחינתה, שיפסיקו לתפקד, ויקדישו את כל זמנם לחיפוש הטבעת.

אבל מסתבר, שהטבעת אינה האבידה היחידה שלה. כשהיא מחוץ למלון, בניסיון להשיג קליטה לטלפון, שעצר באמצע הודעה הקשורה לטבעת, חולף מאן דהוא עם אופניים וחוטף את הטלפון הנייד שלה מהיד.

 "אאאאאאא!" אני שומעת את הצעקה המזועזעת שלי עוד לפני שאני מבינה בכלל מה קרה. אני מרגישה פתאום כאב בכתף. האצבעות שלי שרוטות. דמות על אופניים מדוושת במהירות לכיוון קצה הכביש... היד שלי ריקה. מה לעזאזל – אני בוהה בכף ידי בתדהמה משתקת. הוא נעלם. הבחור הזה גנב לי את הטלפון. הוא גנב אותו, לעזאזל. הטלפון שלי הוא החיים שלי. אני לא יכולה לחיות בלעדיו. הוא איבר חיוני... כל האינסטינקטים שלי רוצים לשלוח למישהו הודעת אומייגד, איבדתי את הטלפון שלי!" אבל איך אני יכולה לעשות את זה בלי הטלפון שלי לעזאזל?".

כעת ניצבת פופי בפני בעייה כפולה. מי שימצא את הטבעת, לא יוכל ליצור איתה קשר ולהודיע לה על כך. היא נמצאת שבוע לפני חתונתה, וכל ההכנות, בהכרח מחייבות טלפון צמוד. ואז היא מוצאת טלפון שהושלך לפח. הוא נראה מתפקד, והיא מתאוששת. אבל מסתבר, על-פי המדבקה הצמודה אליו, שזהו טלפון של מישהי בשם ויולט מקבוצת הייעוץ וייט גלוב, והמספר רשום עליו.

קומדיית מצבים משעשעת מתפתחת מכאן והלאה בין סאם, מנהל קבוצת הייעוץ, שיוצר קשר ומצפה שהזרה שאוחזת בטלפון של ויולט מזכירתו, תחזיר לו את טלפון החברה, לבין פופי, שמסרבת לוותר על הטלפון, כל עוד אין לה טלפון אחר. היא מבטיחה לו להעביר אליו את כל ההודעות של החברה שיגיעו אליה, ובינתיים מתנהלת עם הטלפון ועם חייה המבולבלים. סאם מסכים כמעט בלית ברירה לעיסקה המשונה. הסיטואציה שאליה נקלעו כשהם חולקים את אותו הטלפון, יוצרת מצבים משעשעים והופכת אותם לשותפים וחולקי סודות וקשר.

רק בהמשך, תבין פופי, מה באמת היא מרגישה כלפי מאגנוס, כלפי החתונה עימו, וכלפי סאם, שחודר פתאום לחייה. הספר קליל, ומלא דרמות קומיות ומצבים מצחיקים בהחלט.

יום שני, 14 במרץ 2022

'אנחנו יודעים שאתה זוכר' טובה אלסטרדאל ; תרגום: ענת לויט

כתבה: ד"ר רותי קלמן

איירה שיידין היא שוטרת חוקרת, שחוזרת לעיר הולדתה ולבית ילדותה, כדי לטפל באימה החולה בדמנציה. אחיה מגסטרום גדול ממנה בחמש שנים, ובעולמו רב הנסתר על הגלוי. הוא מרוחק. ממעט להגיע, מסתבך עם החוק לעיתים, ולא שקט. על אף דרכו הפתלתלה אל מול תפקידה של איירה כשומרת החוק, ניכר שהם אוהבים זה את זו.

כשתושב המקום, סוון הגסטרום נמצא ללא רוח חיים במקלחת ביתו, כשבגופו חתך מסכין צייד, נכנסת המשטרה לפעולה ביחד עם איירה. מקרה הרצח הזה, מעיר את הזיכרון שלה לרצח אחר, שבוצע, לכאורה, עשרים שנה קודם לכן.

עשרים שנה קודם לכן, בנו של סוון הגסטרום, אולוף, שהיה אז נער תמים בן ארבע עשרה, נמשך לנערה בשם לינה, ומבלי שיבין לפשר מעשיו, הוא צועד בעקבותיה אל תוך יער. אבל הנערה רק מתגרה בו, וכשהיא מתלכלכת מאדמת היער הבוצית, היא מאשימה אותו שגרם לה להתלכלך, תוך שהיא הודפת אותו אל הבוץ, ודוחפת לפיו עלי סירפד. גאוותו של אולוף הצעיר נפגעת קשות. לינה בורחת אל תוך היער, ואילו הוא יוצא ממנו חבול, פיזית, נפשית, ומלא בוץ.

חבורה של נערים על אופנועים רואה אותו יוצא בלעדיה, כשהוא מלוכלך ושרוט, וכמנהג נערים מתבגרים, הם מתגרים בו באשר ללינה. כדי להציל את כבודו הרמוס, ולהעלות את קרנו בעיני הנערים, מספר להם אולוף סיפור בדוי על פעילותו המינית עם לינה ביער.

כעבור יומיים, כשמשפחתה של לינה מבינה שהיא נעלמה, מגיעה המשטרה אל ביתו – לאחר שחבורת הצעירים על האופנועים העידה בפני השוטרים, שאולוף היה האחרון שראה אותה. הוא נחשד ברצח שלה, אף כי גופתה לא נמצאה, והסיפור הבדוי על מעלליו המיניים איתה, הופך בפי כול לסיפור של אונס ורצח. המשטרה חוקרת אותו ללא הפסק, ומכריחה אותו להתוודות על אונס ורצח, שכלל לא ביצע. בני משפחתו מנערים חוצנם ממנו, וזורקים אותו מהבית. שמו יוצא לשימצה באיזור כולו, ואולוף, בן הארבע עשרה, נאלץ לנדוד למקומות אחרים, ולהתמודד עם מצבים קשים. 

בסופו של דבר הוא מוצא עבודה בהעברת רכבי יוקרה מחברת מכירות לבעלים שרוכשים את המכוניות. באחת מנסיעותיו, כשהוא נמצא מרחק לא גדול מעיר הולדתו, הוא מחליט לעבור ליד בית הוריו. הוא מוצא את הבית פתוח, הכלב נעול במטבח, ומים מציפים את הריצפה. 

הוא פותח את דלת חדר הרחצה, ומוצא את גופת אביו במקלחון. כשהמשטרה מגיעה, החשד נופל עליו מיד. הם משערים, שרצה לנקום באביו שגירש אותו מהבית. אבל אין הוכחות, ובינתיים הוא אינו עצור. אבל כשהוא נשאר בבית אביו, הוא מרגיש שמישהו עוקב אחריו. הוא בורח אל היער והרודף משיג אותו. הוא מוכה קשות, ומאבד את הכרתו ואת זיכרונו לזמן רב.

איירה השוטרת החוקרת, מנסה להתמודד עם סימני השאלה הרבים. היא הכירה את הסיפור על אולוף ולינה עוד מילדותה, כשהיתה בת תשע. הרצח שלא פוענח מאז. הגופה שלא נמצאה מעולם. הרצח הנוכחי של אביו של אולוף, והפגיעה באולוף, מעוררים את כל השדים מריבצם. 

יש לה חושים טובים. היא חוקרת מעולה. אבל כשמסתבר לה, שאחיה מגסטרום היה פעם חבר של לינה – פרט שלא ידעה, בשל היותה קטנה בזמן ההוא – היא מתחילה לחשוב, שיש קשר בין המקרה ההוא, לאחיה. מה שמסבך אותה בניגוד עניינים בחקירה. 

האם יצליחו לטהר את שמו של אולוף? האם יגלו מה קרה ללינה? מה קרה לסוון הגסטרום? מי ניסה להתנכל לאולוף? ומה חלקו של מגסטרום, אחיה, בכל הסיפור.

הספר מותח וכתוב מצויין. הוא זכה בפרסים רבים, וביניהם פרס הזכוכית למותחן הטוב ביותר של השנה בכל המדינות הנורדיות.


יום שני, 7 במרץ 2022

ניתוח 'שיר הקשת'

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'שיר הקשת' נכתב על-ידי יהונתן גפן, כשהוא בוחר לשלב אותו בהתאמה מושלמת עם ה'קונצ'רטו ד'ארנחואז' שהולחן על ידי חואקין רודריגו*. את שירו של גפן מבצעת הזמרת ריטה, והשיר כלול באלבומה "ימי התום", אותו הפיק רמי קליינשטיין.

את ניתוח 'שיר הקשת' הבאתי בזמנו לתלמידי תיכון ליהמן בדימונה, אותם לימדתי בשעתו ספרות. השיר לא היה כלול בתוכנית מבחני הבגרות, והוא הובא כאתנחתא מוסיקלית מסקרנת ומהנה לתלמידים ולי. בפעמים נוספות העברתי את ההרצאה עליו לקבוצת 'אמצע החיים' של דימונה, וכן – למורות במסגרת גמול השתלמות.

לשם הבנת היצירה, אני מציעה לשמוע קודם כל את הביצוע היפהפה של ריטה, שרגעי השפל והשיא שבשיר מודגשים על ידה במדויק ובדרמטיות המשחקית שמאפיינת אותה. 

אם ננסה לתמצת במספר מילים את השיר ונושאו, נאמר, שהנושא הוא משבר בחיי בני זוג. השיר מתאר את רגע השיא השלילי ביחסי בני הזוג, כולל פרידה. האם המצב הפיך? עוד נראה.

השיר מתחיל כך: "זה סיפור / על אישה ואיש בלילה קר / מה שהיה בינינו כבר נגמר, / הוא אמר / והיא שתקה / אל החלון  / שענה לה בגשם." הצעד הדרסטי הראשון מבוצע על ידי הגבר. הוא מודיע לה, שהכול נגמר. והמצלול (אליטרציה) שאנו שומעים הוא שלילי ומופיע בחריזה משולשת "קר" נגמר" אמר", שמכילים קונוטציה של משהו מר ורע.

הלילה קר. אין חמימות באווירה. הם רק לכאורה ביחד "אישה ואיש". ברגע הראשון, שבו האישה מנסה לקלוט את דבריו, היא שותקת ומביטה אל החלון. לכאורה היא אינה מגיבה. אך בלילה, בחושך, החלון משקף בעצם את בבואתה, ולכן, הגשם, יכול לשמש מטונימי לדמעותיה המשתקפות במראת החלון.

בבית השני, הם כבר לא מוזכרים יחד אין "אישה ואיש" בנשימה אחת. מתחיל הריחוק, והיא זו שמדברת: "אל תלך / היא אמרה / חכה רק עד מחר / והוא הביט אליה ונשבר / הוא נזכר / באש אשר / פתאום כבתה / ויצא אל הגשם." לאחר שהתאוששה מהצהרתו הדרמטית של בן הזוג, מנסה האישה לשכנע אותו לתת עוד הזדמנות לקשר. "אל תלך... חכה רק עד מחר", והוא מביט באישה ועדיין המצלול שלו משדר משהו רע "נשבר" ו"נזכר" במה שהייתה פעם אש של אהבה ("באש אשר" שתי מילים שיש בהם מצלול של האות שין, שמשדרת חום ומשהו רך). אבל האש כבתה. הוא לא רואה תקווה, ויוצא מהבית. אל הגשם. אל הדמעות שלו. אל הלא נודע. אל התחלה חדשה של אחרי הגשם. 

למרות שבבית השני, היא זו שמדברת, היא לא מצליחה לשכנע. החריזה המשולשת עדיין משדרת קור וריחוק "מחר" "נשבר" "נזכר". המחר, העתיד המשותף, נראה קר וחסר סיכוי.

הבית השלישי שוב פותח במילים "זה סיפור". אך הפעם הם לא יחד. היא על סף הבית, והוא מתרחק: "זה סיפור / איש רטוב שמתרחק / מקול אישה זועק / תשוב אליי ושוב אולי / נבער כמו פעם בעיניי / תן לי יד רק עד / סוף הגשם." הוא מתרחק בגבו אליה. היא לא מוותרת. היא זועקת, כדי שישמע, כדי שהמילים יחדרו להבנתו, לליבו. המילים החמות "תשוב" "ושוב" (חריזה זוגית) יש בהן את האות שין החמה, ואת המשמעות החיובית של רצון להתחלה חדשה. כזו שתביא אותו בחזרה אליה "אליי" "אולי" (חריזה זוגית).  בחריזה זו יש גם תקווה וגם ניגון באמצעות השימוש הכפול באות למד. 

גם בשלב הזה, הוא עדיין לא נעתר. כי הוא לא רואה את מה שהיא רואה בעיניה. הוא לא רואה את האש שאולי עוד תבער, כפי שהיא מקווה.

עד שלב זה מתבטא הקרע ביניהם גם באמצעות התקשורת הלקויה ביניהם. אין דו שיח. מילים קצרות. פסיחות. כשהוא מדבר היא שותקת (והוא מדבר רק בבית הראשון), כשהיא מדברת, או זועקת, הוא שותק ומתרחק.

הבית הבא, אינו מכיל טקסט. זהו קטע נגינה שבא עם הפרידה והריחוק שביניהם (שימעו שוב את הביצוע של ריטה). היא בבית. הוא בחוץ. בלילה. בגשם. אין קשר. אבל המנגינה שהוא שומע, מכילה בעצם את כל מה שהאישה אמרה, והמילים מתחילות לחלחל לליבו, ולכן, מכאן מתחילה התפנית. רק כשהוא רחוק ממנה, הוא מתחיל להרגיש שהיא חסרה, שהיא חשובה, שהוא עדיין אוהב, שהוא עשה טעות.

"הוא עוצר / בין טיפות הגשם / הוא עיוור / שומע מנגינה ומצטער / הוא חוזר / אל האישה / הלבושה / בצבעים של הגשם." הפעם יש סביב פעילותו חריזה מרובעת (זוגית), שאין בה קונוטציה של קור: "עוצר" "עיוור" "מצטער" "חוזר", ויש בה מרכיב זוגי ותקווה לבני הזוג. כשהגשם מעוור את עיניו - מתחדדת בו השמיעה, ואז הוא שומע את המנגינה, את האהבה, את המילים הטובות ומלאות התקווה של האישה. 

בשלב זה הוא חוזר אל האישה הלבושה "בצבעים של הגשם" מהם הצבעים של הגשם? הרי הגשם הוא שקוף. כאן נכנסת הקשת שמופיעה בין השמש – המופיעה  עם האות שין במילים ובדמותה של האישה – לבין הגשם שהוא ספוג בו, אבל פוסק לאיטו. והקשת, אף שאינה מוזכרת במפורש,  על צבעיה הטובים המצטיירים בפניה של האישה, מביאה את התקווה עימה. יש כאן אימאז' (תיאור ציורי) שמתקשר לאישה, לאופטימיות שלה, לרוך ולחום הנובעים ממנה "האישה הלבושה..."

בית שישי חוזר, לכאורה, לנקודת ההתחלה של השיר. הם שוב יחד: "זה סיפור / על אישה ואיש / בלילה קר / מה שהיה בינינו עוד יבער / היא אמרה / אני ידעתי שתחזור / אתה לא איש / לא איש של גשם." וכאן צריך בהכרח להשוות בית אחרון זה לבית הראשון, כשהמנגינה מתעצמת בבית האחרון. 

בעוד שבבית הראשון אומר האיש "מה שהיה בינינו כבר נגמר" אומרת האישה בבית האחרון "מה שהיה בינינו עוד יבער" יש תקווה לקשר. גם ה"קר" ששלט בחריזה בבתים הקודמים, מפנה את מקומו למשהו חיובי יותר "יבער", וזהו חרוז מתהפך המרמז על השינוי שאכן קורה.

בעוד שבבית הראשון היא מגיבה בשתיקה להצהרתו שזה נגמר "והיא שתקה אל החלון", הרי שבבית האחרון היא בעצם מסבירה את שתיקתה "אני ידעתי שתחזור". "אתה לא איש של גשם", היא אומרת, אתה לא אחד שיוצא להרפתקאות בלילה קר בגשם. אתה לא כזה שיוצא אל הלא־נודע. אתה לא כזה שנוטש. אתה לא כזה, שייתן לגשם למחוק את כל מה שהיה בינינו. אתה לא איש של חוץ. אתה איש של בית. אתה האיש שלי. האהבה שלנו חזקה ובוערת גם בך. אתה לא יכול באמת לעזוב. אנחנו רק צריכים הזדמנות לנסות שוב, וללבות את האהבה שלנו.

שלוש השורות הראשונות של הבית האחרון, זהות לשלוש השורות הראשונות של הבית הראשון. אבל יש עלייה בעוצמת המוסיקה ובביצוע של ריטה. עכשיו יש בנעימה יותר צלילים, יותר חום, והיא מצביעה על השיא, ועל ההתרגשות של המפגש המחודש.

בסיפור המסגרת שלפנינו – ההתחלה של השיר נראית כסוף היחסים. אבל הסוף של השיר, נראה כמו התחלה חדשה ומתקנת, עם רצון טוב של השניים.

השיר נקרא 'שיר הקשת'. ולכן, היינו צריכים להבין מראש, שהמשורר יהונתן גפן, מדבר על תקווה, ועל הראייה מעבר לענן, מעבר למשברים. צריך לדעת לצלוח אותם, ביחד. לתת יד ולצעוד אל הקשת שתגיע בסוף.

*מילות השיר שכתב יהונתן גפן הוצמדו למנגינה אלמותית יפהפייה הנקראת: 'קונסיירטו דה ארנחואס' 'Concierto de Aranjuez' שחוברה על-ידי חואקין רודריגו, מלחין ספרדי ידוע. זוהי היצירה המפורסמת ביותר שלו, מבין מאות יצירות שהלחין. רודריגו, שהתעוור בגיל 3, כתב את היצירה הזו בשנת 1939. זהו קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת, והחלק השני מתוך שלושת החלקים, האדאג'יו, הוא אחד המוכרים במאה ה-20. 


ההשראה של רודריגו לנעימה זו, היא בגני ארמון ארנחואז, שבהם חש רודריגו העיוור את ריח המגנוליות, שמע את שירת הציפורים והקשיב לפיכפוך המזרקות. יש שחשבו שרודריגו כתב את היצירה בשל הפצצת גרניקה בשנת 1937, אך היה זה הצער על אובדן בנם הקטן, לפי דבריה של אשתו, שהוליד יצירת פאר זו.


אינספור ביצועים יש לנעימה היפה הזו, ומשוררים וזמרים רבים השתמשו בה בווריאציות משלהם. ביניהם הזמרת הלבנונית פיירוז, ששרה על-פי מנגינה זו את השיר על ביירות החבולה בזמן מלחמת האזרחים בלבנון (1975 – 1990), למילים שכתבו האחים רחבני.

 

ויש את השיר הצרפתי 'אהובתי, ארנחואז' 'Aranjuez, Mon Amour' שכתב גיא בונטמפלי הצרפתי ב-1967, וביצע ריצ'רד אנטוני. בשיר הצרפתי עם הלחן הזה, יש תיאורים של בחורים עם רובים, שושנים, מזרקות ומוסיקה. כל אלה משמשים נרטיב צרפתי ידוע, שמתקשר למלחמת האזרחים בספרד (ותודה לרינה אקוטונס, חברתי, על תרגום השיר); גירסה איטלקית לשירו של בונטמפלי ביצע מאסימו ראניירי; אף ישי לוי משתמש, בקטע קצר מתוך הקונצ'רטו, כפתיח לאחד משיריו.


יהונתן גפן נחשף ליצירות הספרדיות בשנות התשעים, ואף כתב מבחר בלדות ופזמונים ספרדיים, ב-1983, שהפכו לאלבום המוצלח "האישה שאיתי" בביצוע דיוויד ברוזה. יש לשער, שבתקופה זו התחבר גפן לקונצ'רטו ד'ארנחואז, ואז כתב את שיר הקשת, שבוצע על ידי ריטה באלבומה השני 'ימי התום' ב-1988. האלבום הופק על-ידי חברת התקליטים "כנען". 


השכיל גפן להעניק פרשנות יפה ומותאמת למנגינה, והשכילו רמי קליינשטיין (בהפקה) וריטה (בביצוע) להביא לפנינו שילוב זה באורח מושלם.


יום שני, 28 בפברואר 2022

'אהבתה של גברת רוטשילד' מאת שרה אהרוני

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כל תולדות חייהם של מייסדי השושלת של משפחת רוטשילד, מהמאה השמונה עשרה ואילך, ומהלך התעשרותם, נפרשים לפנינו בספר נפלא ומעניין זה, דרך עיניה של גוטל, נערה יהודיה מהיודנגאסה, רחוב היהודים בפרנקפורט שבגרמניה. גוטל נישאה בצעירותה ליתום מאיר אנשל רוטשילד, לאחר שהוכיח לאביה, שהנו חרוץ, חכם וראוי לבתו. השניים נישאו מאהבה, שליוותה אותם עד שהמוות הפריד ביניהם.

אהרוני בחרה בדרך יפה לתעד חיי משפחה זו. גוטל כותבת יומן, בשלוש מחברות של זיכרונות, מגיל שבע עשרה, עת ביקשה מאביה את מחברת המשבצות שהייתה מונחת על שולחנו, ועד גיל תשעים ושש, שנת חייה האחרונה.

דרך יומניה ודרך כתיבתה, אנו מתוודעים לצניעותה של זו, שגדלה ברחוב היהודים הסגור בפרנקפורט, נישאה, ילדה, גידלה שם את כל ילדיה, ונשארה ברחוב הצר, הקטן והישן, גם בתקופת שוויון הזכויות. אז ניתנה לראשונה האפשרות ליהודים לצאת מהרחוב היהודי, להסתובב חופשיים וללא מגבלות, ולגור בכל מקום כרצונם. למרות זאת, העדיפה גוטל להישאר בביתה הצנוע והקטן, גם כשכל בני משפחתה פרשו כנפיהם והתפזרו בין פרנקפורט, לונדון, פריז ווינה, בונים בתים מרווחים, וחיים חיי מותרות.

את דרכו המזהירה, החל מאיר אנשל רוטשילד, בעלה, במקום הצר והדחוס של הרחוב היהודי, כשהוא סוחר בכישרון רב במטבעות ישנים, שאספניהם השתייכו לאצולה הגבוהה. הוא הכין קטלוגים מסודרים, אותם הציג לאצילים, לנסיכים ולדוכסים, כשהוא מכלה את גופו בנסיעות לא נוחות בכרכרות. כאשר הוא הופך לסוכן החצר של הלאנדגראף וילהלם מהאנאו, הוא  מקבע את השלט בחזית ביתו. השלט אדום, וכך קוראים לו רוטשילד (בגרמנית: רוט=אדום; שילד=שלט). עם השם הזה הוא יישאר, כששם משפחה זה יהפוך לשם דבר בעולם כולו.

ממטבעות ישנים, הוא מרחיב למסחר בטקסטיל, כשחמשת בניו מצטרפים אליו עם התבגרותם, בעסקיו חובקי העולם. בנות המשפחה והכלות, עוזרות אף הן בחלק מזמנן בהנהלת החשבונות, וכמובן דואגות לצאצאיהם ולהליכות בתיהן.

התמזל מזלם, והבנים ניחנו, כמו אביהם, בחוש מסחרי מפותח, ביכולת לראות את התמונה כולה, ביכולת לדעת מתי להיכנס לעיסקה, ומתי - לא, וכל זאת תוך שמירה על החוקים ועל העזרה ההדדית והקשר המשפחתי.

גוטל מתארת ביומניה את בתחילת דרכו של מאיר אנשל רוטשילד. דרך, אותה הנחיל בהמשך לעשרת ילדיו: "תכסיסיו הממולחים של מאיר אינם חורגים מכללי המוסר והיושר. יושרו ונדיבותו, בצד נעימות קולו וסבלנותו, מקנים לו כרטיס כניסה לעולם העסקים הרחב. רבים מלקוחותיו שבים להיעזר בשירותיו וממליצים עליו בפני רעיהם עמוקי הכיסים. יושרו של אישי נוסך בי שלוות נפש, ודרכו הסוגה בשושנים נוטעת בי כוחות להמשיך ולתחזק את הבית במעברים הצרים שהולכים ומצטמצמים בו."

מאיר אנשל רוטשילד השכיל לבחון כליות ולב – גם בחוץ בפגישותיו העסקיות, וגם בפנים, בחיק משפחתו – כשבין השאר, הוא מרעיף אהבה עדינה ויפה על אשתו, ומתמיד להעניק לה מטבע אהבה ליד מיטתה, בכל בוקר מימי חייו.

לאחר מותו, תצטער גוטל על שלא הביעה יותר את אהבתה בפניו: "את כל אשר לא אמרתי לו בחייו, כיוון שהבין וידע את אשר על לבי, אני אומרת כעת, מדי לילה. לוחשת את מילות האהבה למאיר שלי. אני נזכרת כמה רגש לבו למשמע הצהרת אהבתי, הצהרה שהגיעה כה מאוחר ודלתה ממנו וידוי "גם גבר זקוק למילות אהבה." אילו ידעתי כמה חשוב לומר לאדם עוד בחייו את המילים הטבות. כמה חשוב שגם המובן מאליו ייאמר מפעם לפעם ולא יישמר בקופסה לעת מותו..."

בהמשך ייכנסו בני המשפחה גם לעסקי היין, ובעיקר לענף הבנקאות, כשיפתחו סניפים בערים מרכזיות בעולם. בד בבד, הם ימשיכו לתרום גם לקהילות היהודיות, לחינוך ולצדקה, וגם יעזרו לפתור משברים בינלאומיים – כאלה הקשורים ליהודים, כגון שוויון זכויות, או פיתרון לרדיפות בעקבות עלילת דמשק, וכאלה שיעזרו לשועי עולם ולאנשי רוח, דוגמת המשורר היינריך היינה. היינה מגיע לבקר את "אמא רוטשילד", כפי שהוא מכנה אותה, ואף מתוודה בפניה, שטעה כשהמיר את דתו.

מאיר אנשל רוטשילד חינך את בניו על שלושה יסודות עיקריים: אחדות, יושר וחריצות. בזכות שמירה על יסודות אלה, הפכה משפחת רוטשילד, בזכות ולא בחסד, להיות אחת המשפחות הידועות והמכובדות בעולם כולו.