מר פופר והפינגווינים / ד"ר רותי קלמן

"מר פופר והפינגווינים" הוא ספר ילדים חמוד שנכתב על-ידי זוג, ריצ'רד ופלורנס אטווטר. ריצ'רד החל את כתיבתו בטורים בעיתונות ושימש מרצה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת שיקגו. בגלל מחלה קשה שמנעה בעדו מלהמשיך ולכתוב, השלימה אשתו את הסיפור. הספר יצא לראשונה  בשנת 1938, וזכה לגרסה מחודשת ב-1966. המהדורה העברית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, יצאה בתשע"ב  2012.

בשנת 2011 הופק סרט שהתבסס על ספרם של ריצ'רד ופלורנס אטווטר. זוהי קומדיה מקסימה של 95 דקות. אולם ישנם  הבדלים מהותיים בין שתי היצירות.

בספר, מר פופר, הוא צבע, העובד קשה למחייתו בעיירה קטנה. כשכל העיירה מסיימת את הזמנותיה לצביעה, נכנס פופר לתקופה של אבטלה. בתקופה זו נאלצים בני משפחת פופר להסתפק במועט, שכן מקור הפרנסה מידלדל והם אוכלים בעיקר שעועית.

בסרט, לעומת זאת, מר פופר הוא איש עסקים ניו-יורקי מצליח, אותו משחק בחינניות רבה, השחקן המצחיק, ג'ים קארי.

בספר, מקדיש מר פופר את הקיץ שלו לקריאה על הקטבים – הדרומי והצפוני. הוא מכיר את ההיסטוריה שלהם, את מגלי העולם, את החוקרים של הקטבים ואת אדמירל דרייק, שהוא אחד החוקרים. כשהוא מספר לאשתו, הגב' פופר, על מה שהוא קורא, הוא אומר: "אם היית באה איתי, אהובתי,... היית רואה כמה מקסימה אנטארקטיקה. אבל נראה לי שהפינגווינים הם הדבר הכי נפלא שם. לא פלא שכל האנשים במשלחת נהנו כל כך לשחק אתם. אלה הציפורים הכי מצחיקות בעולם. הפינגווינים לא עפים כמו ציפורים אחרות; הם הולכים זקופים כמו אנשים קטנים. כשהם מתעייפים מההליכה הם נשכבים על הבטן וגולשים. זה היה יכול להיות ממש נחמד, לגדל בבית יצור כזה." כמובן שגב' פופר ממש לא מתלהבת לגדל פינגווינים בביתה כי היא אשה מעשית, וצריכה לדאוג לניקיון בבית. אבל מעניין לראות את תגובתה כשמגיעה ההפתעה של אדמירל דרייק לביתם."

בספר מגיע פינגווין אחד לביתם, כמתנה מאדמירל דרייק, שאינו מכיר את מר פופר אישית. מר פופר קורא לו "קפטן קוק". לאחר זמן מה מגיעה גרטה, העזר כנגדו, ומספר הפינגוינים גדל לשנים-עשר. השמות הניתנים לפינגווינים מגלים את אהבתו של מר פופר לקטבים, למשלחות החוקרים ולמלכים ולמלכות ששלחו אותם לשם: פרדיננד, לואיזה, סקוט, איזבלה, מגלן, אדלינה, נלסון, ג'ני, קולומבוס וויקטוריה.

בסרט, יורש טומי פופר, איש הנדל"ן המצליח, גרוש ואב לשני ילדים, פינגווין מאביו המנוח, שטייל רוב זמנו בעולם. טומי אינו מעוניין בירושה זו, והוא מנסה להיפטר מהפינגווין ולהחזירו למקומו בקוטב הדרומי, אולם טעות בהבנה מביאה לכך, שעוד חמישה פינגווינים מוצאים את דרכם אל ביתו. לאט לאט, מתאהב בהם טומי פופר, והופך את ביתו למגרש קרח. הפינגווינים משנים את חייו לחלוטין והוא לומד מהי חברות ללא גבולות ומהי המשמעות.

למן הרגע הראשון, נוצרת אינטראקציה יפה ואהבה בין משפחת פופר לפינגווינים בספר. למרות הקושי שבגידולם, ומצבם הכלכלי, הם נרתמים לעזור לפינגווינים להתאקלם ולהרגיש טוב בביתם. בני המשפחה לומדים להכיר את תכונותיהם המדהימות (הם ישנים במקרר, הם ממושמעים) ומגלים שהם נבונים ביותר ויכולים ללמוד ריקודים, פעלולים, תעלולים ועוד. וכך מתחיל מר פופר לאלף אותם להופעה מסודרת, כשגב' פופר מנגנת על הפסנתר. כשהם מוכנים, נתמזל מזלם ומופע אחר שהיה צריך להגיע לעיר, ביטל את הופעתו ברגע האחרון. מר פופר, שהגיע עם משפחתו והפינגווינים לראות את התיאטרון, הציע את המופע שלו, כתחליף.

ההצלחה היתה מדהימה: "החלק הזה היה פראי ורועש מאד, למרות המוזיקה העדינה שניגנה גברת פופל. המנהל והאנשים בקהל החזיקו בצלעותיהם ולא הפסיקו לצחוק... מר גרינבאום היה ראשון המברכים. "אני חייב לומר לך, מר פופר, שיש משהו ממש מיוחד בציפורים האלה. המופע שלכם הוא סנסציה, והאופן שבו עזרת הערב לידידי המנהל מוכיח שאתם חברים אמיתיים, חברים מסוג שאינו נפוץ בעולם הבידור. אני מאמין שהפינגווינים שלך ימלאו בקרוב את האולמות הגדולים ביותר מאורגון ועד מיין... האם תואילי ללבוש שוב את הכפפות לרגע, גברת פופר? הייתי שמח שתתחילי לנגן את 'מארש צבאי' ותתני לפינגווינים לצעוד קצת. אני רוצה להביא לכאן את הסדרנים שלי שיראו את הציפורים האלה. זה יהיה שיעור מצויין עבורם."

בכך נפתח פתח למופע הפינגווינים של פופר, ובכל מקום אליו הגיעו כדי להופיע, השתרך תור של המונים באורך קילומטר שחיכו לתורם לקנות כרטיסים, נהנו מהופעותיהם וצחקו מכל הלב. בסוף הספר ישנו טוויסט מעניין בעלילה.

הסרט משעשע ביותר ומתאים לכל המשפחה, וגם הקריאה של הספר זורמת, משעשעת, ומלמדת על אורח חייהם של הפינגווינים וגם על אנשים טובים, ותמימים משהו, במובן הטוב של המלה. מומלץ.

קריאה נעימה ושבת שלום.

ג'ק רייצ'ר / ד"ר רותי קלמן

מתוך שלל ספרי המתח שקראתי לאחרונה (ביניהם: "שבוע באמצע החיים" ו"מספר חסוי" של ליעד שהם – מומלצים, וגם "במרחק כמה שניות" ספרו המתורגם האחרון של הרלן קובן, ו"הנסיך" של אורלי ויינר-קראוס ) נכלל ספר חדש של לי צ'יילד, שיצא בתרגום עברי ב-2013 ונקרא: "הפרשה".

זהו ספר עב כרס, והוא ה- 16 במניין מבין ספריו של צ'יילד שתורגמו לעברית בהוצאת "כנרת". גיבור ספריו של לי צ'יילד, הוא דמות בדיונית בשם: ג'ק רייצ'ר. ג'ק רייצ'ר הוא רב סרן בצבא ארה"ב, ומשמש כחוקר במשטרה הצבאית. כנהוג בכל צבא כנראה, גם כאן, הוא נקרא בשם המשפחה שלו. הוא קשוח, כמו גיבורי המערבונים במיטבם, הוא רואה את הפרטים הקטנים, שלרוב נעלמים מעיני האחרים. את מה שהוא רואה הוא מנתח בצורה אנליטית קרה ומחושבת, ואין בו קורטוב של פחד. הוא בוטח גם בכוחו, גם בכישוריו באמנויות הלחימה וגם בשיקוליו, עד כדי להתגרות בעומדים מולו. בספר זה ינסה רייצ'ר לפתור תעלומה של רצח כמה נשים בקירבה לבסיס צבאי. בין משימה למשימה נטפלים אליו בריונים. בפגישה הראשונה הוא מפיל אותם בשניות. בפעם השנייה כשהם מביאים תגבורת של שניים נוספים הוא מלגלג:

"מבט צפונה לכיוון הצומת חשף ארבע דמויות. שני החברים הוותיקים שלי, ועוד שני בחורים מאותו סוג. לכלוך, שיער, פרווה ודיו. הם עמדו עם ידיים בכיסים סביב מפגש הרחובות, בעטו בעפר והמתינו.... יצאתי לרחוב הראשי כמו דמות ממערבון ישן. חסרה רק המוסיקה. פניתי ימינה לכיוון צפון. עמדתי בלי לזוז... הבטתי במנהיג ואמרתי, "זאת התוכנית שלכם?" הוא לא ענה. "רק ארבעה? זה הכול?" הוא לא ענה. "סיפרו לי שיש לכם עשרות אנשים, " אמרתי. אין תשובה. "אבל אני מניח שהלוגיסטיקה והתקשורת היו קשים. אז הסתפקתם בכוח קל, מי שהצלחתם לאסוף במהירות. זה מאוד מודרני, למעשה. אתם צריכים ללכת לפנטגון לשמוע כמה סמינרים. תרגישו ממש בבית עם צורת החשיבה שלהם." (ע' 145).

צורת התיאור של המפגש בין הבריונים לרייצ'ר אכן דומה למפגש קולנועי, וזו היתה התחושה שליוותה אותי במהלך הקריאה בספר. שהוא כמעט ומוגש לי כתרחיש קולנועי.

הסיפור כתוב בגוף ראשון, ואנו מודעים למה שרייצ'ר עושה, ולמה שהוא רואה, לשעון הפנימי המודיע לו ולנו מה השעה בדיוק (כולל הדקות), וגם לניתוח האנליטי שהוא עושה לכל מצב וסיטואציה. עם זאת, למרות שהוא כותב בגוף ראשון, אין אנו יודעים מה הוא מרגיש, וגם לא תמיד הוא חושף בפנינו את מה שהוא חושב, אלא בעיקר את מה שהוא עושה או מתכנן לעשות. דרך זו של תיאור חושפת בפנינו את הצד שלו, ועם זאת, משאירה אותנו באי הידיעה שמעוררות בנו השאלות שעל הפרק. כמו כל גיבורי הספר, גם אנו מנסים להבין, מי הטוב ומי הרע. והיחיד שאנו בוטחים בו, והולכים עמו יד ביד, הוא רייצ'ר, כי הוא זה שמספר, והוא זה שמציג את מהלך העניינים. מצב זה משאיר אותנו תמיד צעד מאחוריו, וכמובן במתח. כך גם בקולנוע. אנו מובלים ביחד עם הגיבור לאשר יילך, מודעים למה שהוא עושה בדלת אמותיו, ועם זאת, לא תמיד נחשפים לכל המניעים המובילים אותו. את רייצ'ר מלווה גם דמות אחרת של שוטר צבאי נוסף בשם מונרו, שתפקידו לעקוב אחר המתרחש בתוך הבסיס עצמו.

כמו בכל ספר טוב, גם כאן יש צלע נשית, שהיא, למרבה ההפתעה, השריף של העיר קרטר-קרוסינג שבמדינת מיסיסיפי בארה"ב. בין השריף, אליזבת דוורו היפיפייה לבין השוטר הצבאי ג'ו רייצר מתפתח רומן, שהם מנהלים במקביל לניסיון לפתור את חידת הנרצחות. כך נראית חקירה משולבת שלהם כשהם שואלים את שתי שכנותיה של אחת הנרצחות על הרגלי בילוייה של הנערה: "דוורו סקרה בקצרה את מה שכבר נדון. היא ביקשה וקיבלה אישור לכל נקודה. הכול על דרך השלילה. לא, אף אחת מהן לא ראתה את צ'פמן יוצאת מהבית ביום שבו מתה. לא בבוקר, לא אחר הצהריים ולא בערב... השאלה הבאה הייתה קשה מבחינה טקטית, אז דוורו השאירה אותה לי. שאלתי, "היו פרקי זמן שבהם יכול היה לקרות משהו שלא ראיתן?" או במילים אחרות: עד כמה אתן חטטניות בדיוק? האם היו רגעים שבהם לא נעצתן מבטים בשכנים? שתי הגברות הבינו את המשמעות, כמובן, והן רטנו וציקצקו וקפצו שפתיים במשך דקה, אבל חומרת המצב הייתה משמעותית מבחינתן יותר מאשר רגשות פגועים, והן ענו שלא, הן צפו על הבית בלי הפסקה. שתיהן אהבו לשבת במרפסת כשלא היו להן עיסוקים אחרים..." (ע' 174).

האם הרוצח, או הרוצחת (?) הם תושבי העיר? או שהוא/היא מהבסיס הצבאי "פורט קלהאם" המצוי בגבולות העיר. מה היה המניע לרצח? האם היה מכנה משותף לשלש הנרצחות? האם יפתור השוטר הצבאי, ג'ק רייצ'ר, הגיבור ללא-חת, את חידת הירצחן? האם יצליח להינצל מהניסיונות החוזרים ונשנים לחסלו? ברגעים מסויימים, לא ברור לנו ההולכים בעקבותיו, מי הם הטובים ומי הם הרעים, אבל החידה, כמו תמיד, נפתרת בסופם של 430 העמודים, ואנחנו יכולים להירגע. מה שכן, כמות הפעמים שהגיבורים אכלו פאי אפרסקים, הייתה קצת יותר מדי בשבילי. כמעט ויכולתי להרגיש בטעמה הטוב מבין דפי הספר...

והנה לאחר שסיימתי להכין כתבה זו, עברתי בסלון ביתי שם ישב בעלי וצפה בטלוויזיה. על המסך הקטן ריצד השם: ג'ק רייצ'ר. נעצתי מבט לא-מאמין בכיתובית ובמסך הקטן ושאלתי את בעלי: "למה השם הזה על המסך?" והוא ענה: "כי עכשיו הסתיים סרט עם טום קרוז ששיחק את ג'ק רייצ'ר. למה את שואלת?"... אתם קולטים? בצירוף מקרים מדהים, כתבתי כתבה על גיבור סידרת ספרים, כשבעלי בדיוק ראה עליו סרט!!! מה תגידו? וכנראה שצדקתי בעניין סגנון הכתיבה הקולנועית. הנה הכינו סרט על-פיו.

אם כבר קראתם את ספריו המתורגמים הקודמים של לי צ'יילד על גיבורו זה, וגם אם לא, ודאי תירצו לקרוא גם ספר זה. מומלץ.

קריאה נעימה.

רוברט האריס / ד"ר רותי קלמן

הפעם בחרתי לספר לכם על רוברט האריס (Robert Dennis Harris) שהוא עיתונאי, כתב טלוויזיה וסופר אנגלי. האריס, כיום בן 55, החל לכתוב מחזות כבר בתיכון, וגם ערך את ביטאון ביה"ס. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', ושימש כנשיא איגוד הדיבייטינג הגדול ביותר באוניברסיטה וגם שימש כעורך עיתון הסטודנטים "ורסיטי".

לאחר סיום התואר הראשון, עבד האריס ב-BBC על נושאי חדשות ואקטואליה ובגיל 30 התמנה לעורך המדיני של "האובזרבר". כתב מספר ספרים עיוניים כמו "צורת הרג גבוהה ביותר" שדן בלוחמה הכימית והביולוגית, "מוכרים את היטלר" על יומני היטלר, ועוד.

ב-1992 התחיל לכתוב פרוזה ונשאר עד היום בתחום הספרות הבדיונית, תוך שהוא נוטה לשלב עובדות היסטוריות ופוליטיות, וגם חלק מאנשים אמיתיים בסיפוריו. ספריו שתורגמו לעברית הם: ארץ אבות, אניגמה, ארכנגלסק, פומפיי , סופר צללים, אימפריום, ולוסטרום.

הספר "אניגמה" עוסק בפיצוח הקודים הסודיים של צבאות גרמניה במקום סודי ושקט באנגליה. הרומן מבוסס על סיפור אמיתי, ומעניין לראות מי האנשים שעסקו בכך. לצד מאות טכנאים, מתמטיקאים וצפנים מקצועיים, עסקו בפיענוח גם פותרי תשבצים כפייתיים, לוליינים ובעלי זיכרון פנומנלי. השילוב בין כל אלה איפשר, בין השאר, לפצח את שיטות ההצפנה של הגרמנים בדרך של ידע, חשיבה אינטואיטיבית ויצירתיות.

הספר "ארכנגלסק" הוא ספר מתח טוב, שנותן לנו תחושה שהכל אמיתי (מקצת מהדמויות אכן אמיתיות). נושא הספר: סופו המביש של סטאלין וחיפוש אחר הסודות שהסתיר. מי שמנסה לגלות את האמת הוא היסטוריון אמריקאי בשם פלוק קלסו, המתמחה בהיסטוריה של ברית המועצות. קלסו נחוש בדעתו לעקוב אחר האירועים והסודות, מבלי לדעת לאילו סכנות הוא מכניס את עצמו. הק.ג.ב הסובייטי נותן תחושה די מאיימת, ואנו מוצאים עצמנו חרדים לגורלו.

הספר "פומפיי" הוא רומן בדיוני נוסף של האריס, המתאר את הימים האחרונים שלפני התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה. אנו מתוודעים לאירועים המתרחשים בימים אלה, דרך מחשבותיו  ופעולותיו של מהנדס אמות המים, מרקוס אטילוס פרימוס. שוב, גם בספר זה מופיעות מספר דמויות היסטוריות אמיתיות כמו פליניוס הזקן ופליניוס הצעיר, אבל כל היתר והעלילה הם דמיוניים, אם כי מעוגנים בעובדות ההיסטוריות של ההתפרצות האמיתית של וזוב ופגיעה בערים: פומפיי והרקולנאום, (וכנראה גם סטבייה ואופלונטיס). ספר מרתק, שמביא את אווירת התרבות הרומאית. מדהימה התחושה שאנו, הקוראים, יודעים מה עומד להתרחש, ואילו גיבורי הספר כמובן שאינם יודעים זאת. מי אובד תחת הלבה הרותחת, ומי ניצל? כדאי לקרוא, אך בשל תיאורי המנהגים הרומים אני ממליצה על ספר זה למבוגרים בלבד.

קראתי את הספר הזה בבית-מלון באיטליה, במפרץ נאפולי, כך שחלונות החדר פנו אל הר וזוב (שהוא היום רק שליש מגודלו אז, לפני ההתפרצות). הייתה זו חוויה מדהימה. הווזוב הוא הר געש פעיל עד היום, ויש ניסיון להגיע למצב שבו תהיה הערכה מוקדמת לגבי התפרצות, אבל ספק אם הרוב משלושת המיליונים הגרים כיום סביב המפרץ, יספיק לברוח.

והנה כמה עובדות לגבי אותו אירוע. בשנת 62 לספירה התרחשה רעידת אדמה חזקה במפרץ נאפולי. הרעידה, בדרגה של 7.5 בסולם ריכטר, גרמה לנזק רב למבנים ציבוריים ופרטיים וכן נפגעה מערכת הובלת המים באזור. מעריכים כי רעידת אדמה זו גרמה לשינויים גיאולוגיים בהר הגעש וזוב שבמפרץ נאפולי ו-17 שנה לאחר מכן, ב-79 לספירה, הוא מתפרץ בעוצמה רבה ובמשך 19 שעות. ארבעה קילומטרים מרובעים של אפר כיסו כליל את העיר פומפיי, ומספר הקורבנות בה הגיע לאלפים. לעומת זאת רוב תושבי הרקולנאום הספיקו לברוח לפני שעירם כוסתה אף היא. בדיעבד הסתבר שהיו מספר סימנים שיכלו לרמז על הסכנה המתקרבת: מקורות המים שבסביבת ההר יבשו מספר ימים קודם לכן, הפרות התנהגו שלא כהרגלן, והיו מספר רעידות אדמה קטנות באותם ימים. על בסיס כל אותם שינויים משונים, ובעיקר בעקבות אובדן המים, מנסה גם גיבורו של האריס, לברר מה קורה.

קריאה נעימה.

  

שלמה אבס / ד"ר רותי קלמן

"יום אחד הלך ג'וחא על גשר עץ שנמתח מעל נהר גדול. לפתע התכופף אחד הקרשים תחת משקלו של ג'וחא. חש ג'וחא כי הוא עומד ליפול למי הנהר הגועשים. צעק ג'וחא: "אלוהים, אני נודר נדר – אם תציל אותי ולא אפול לנהר, אני תורם לך אלף שקל לבית התפילה. רק סיים ג'וחא את נדרו, הקרש התיישר וג'וחא הצליח לחצות את הגשר. נשא ג'וחא עיניו השמימה ואמר: "אלוהים, אם בקלות כזו אתה נעתר לתפילות, אז, אנא בטובך, עזור לי למצוא את אלף השקלים שנדרתי לתרום לך."

הקטע שלפניכם לקוח מספר הנקרא: תעלולי ג'וחא. (ליקט וערך: שלמה אבס ; אייר: דני קרמן, הוצ. עגור, 1990). הספר מחולק לשלושה חלקים כרונולוגיים, לכאורה, בחייו של ג'וחא. כשהוא ילד, כשהוא בוגר, וכשהוא זקן. קטע מבדח זה של ג'וחא, ועוד קטעים רבים אחרים שלו, ושל הרשלה, ושל טיל אויגנשפיגל, ושל נאסר א-דין, מופיעים בסדרת לצים גדולים בספרות הילדים. הכתיבה הרהוטה והנקייה, והמצחיקה בהחלט, מוכיחה לנו שניתן להצחיק גם מבלי לרדת על עדות שונות ומבלי לרדת מתחת לחגורה, לידיעת הסטנדאפיסטים וכותבי החידות העדתיות למיניהם.

מי שמוציא סידרה זו וסדרות רבות אחרות, מלאות בסיפורים, שלו או מעשיות עם, בדיחות, חידות וכדומה, הוא הסופר שלמה אבס שהוציא לאור עד היום 172 ספרים. שניים מהם נולדו ממש בימים אלו. הראשון נקרא: התעלומה המסתורית בהרי אילת, והספר השני נקרא: הסיפור הגדול על תל-אביב הקטנה. אבס סיפר לנו על כך בביקוריו לפני שבועיים בדימונה. יוזמה משותפת של המתנ"ס ושל הספרייה הפגישה בין הסופר, המרתק בסיפוריו, לבין כל ילדי כיתות א' בעיר.

ברשימת הסדרות שלו ניתן למנות גם את "הסדרה המחייכת", "סדרת דורות", "עלילות קיש וחיש", "ספריית מופת", "סדרת הבדיחונים", "קריאה למחשבה", "מיטב ספרי הילדים", "ספריית גן", "מגן ל-א". אפרט רק בנוגע לסדרה של ראשית קריאה והבנת הנקרא. הסדרה נקראת: "הספרייה הראשונה שלי". בסדרה זו יצאו הספרים הבאים: סיפורי לילה טוב שלי, ספורים הם החברים שלי, ספורים שאני קורא בעצמי, ספורים שאני אוהב לקרוא, ספורים שמספרים לי למה, ספר הספורים הראשון שלי, ספורים שמצחיקים אותי, ספורים שלי לשעות הפנאי, וספורים שכיף לקרוא.

בקובץ המעשיות הנקרא: הציפור הלבנה (סיפר שלמה אבס; עיצוב גראפי: מיכל לשם, ספריית פועלים, 1984), על-שם אחת המעשיות שבספר, מופיעות מעשיות ידועות כגון: רפונזל, כפה אדומה, לצד כאלה שאנו מכירים בזכותו של אבס: לאכול דיסה עם ענק, האריה הפצוע, תאוות הבצע ונדיבות הלב, ג'ק העצלן, עור החמור ועוד. בסופה של כל מעשייה מציין אבס את מקורה. מעשייה אנגלית, גרמנית, וכדומה.

48 ספרים מאלה שהוציא, הם ספרים מפרי דמיונו. כל השאר הם אוסף מדהים של סיפורי עמים, מעשיות, חידות ועוד. רבים מהסיפורים הנ"ל הם משלים, שעברו מאב לבן, ולימדו מוסר וחכמת חיים, ומדהים לראות איך במקומות שונים בעולם, חזרו והופיעו אותם מוטיבים עממיים. כגון: שלושה אחים, הבן הצעיר החכם והטוב, תפוח של קסם, נסיך שהפך לצפרדע, מכשפות, פיות, גמדים ואנשים פשוטים. הספרים מלאים כמובן גם במעשיות על נסיכים, נסיכות ומלכי, שגם מעשיהם המלכותיים הם בסופו של דבר אנושיים כל כך, לטוב ולרע. 

בספרו של אבס: מיטב סיפורי המיתולוגיה לילדים (ערך: שלמה אבס; אייר: דני קרמן. עגור, 1997), מתוודעים הילדים בדרך פשוטה ובשפה יפה למלך מידאס ומגע הזהב שלו, לאזני החמור שלו, לאדיפוס וחידת הספינקס, לאיקרוס ודדלוס שעפים אל החופש, לתיבת פנדורה, אהבתם של קופידון ופסיכי, אראנצ'ן המיטיבה לארוג, קליתיאה ואפלו, איך נוצר פרח הנרקיס, המלך מנלאוס ואוצר הכסף ופרוקרוסטס ומיטת המוות שלו.

אבס זכור למבוגרים ביננו מתוכנית העבר בטלוויזיה שנקראה "שעת סיפור". בתוכנית זו נחשפנו לסיפורים רבים, כמו גם, ליכולתו הדרמטית המרשימה כמספר סיפורים.

שלמה אבס, שגילו כגיל המדינה, למד אנתרופולוגיה והחל לכתוב סיפורים בגיל 29. אחת המטרות שלו עד היום, היא להציב את האגדות והמעשיות במקום מרכזי בספרות הילדים הישראלית. נראה לי, שאולי אפילו מבלי לדעת, גדלנו כולנו על ברכי המעשיות הללו, והוא אכן הצליח להכניס בנו את המוטיבים העממיים והמעשיות, כמו גם את סיפוריו שלו, כנכס צאן ברזל להווייתנו הספרותית.

יש לאבס הרבה דרכים להגיע למעשיות שלו. אחת מהן היא לתחקר את זקני ארצנו מכל העדות. דרך אחרת היא טיולים רבים שהוא עושה בעולם. אולי משם באה השראתו גם לסיפור היפה על החליל הקסום ("החליל הקסום" / שלמה אבס; ציירה: הלה חבקין, עגור 2006). שהוא אגדה יפה, שמקורה אצל בני המאיה בהרי האנדים שבאמריקה הדרומית. אגדה זו מתארת במלים פשוטות את החשיבות והתרומה של האמנות בכלל והמוסיקה בפרט לנפש האדם. עוד ניתן להזכיר ספרים שילדים מאד אוהבים כגון: הנער שהלך אל רוח הצפון, ספורים שמצחיקים אותי, וספורי הטיפשים המצחיקים ביותר. אחד הסיפורים, אותו הוא מספר גם לילדים שבאים למפגשים עימו, הוא הסיפור על "מי יסגור את הדלת". זהו אחד הסיפורים שהכי נחקקו בזיכרוני מהופעתו בטלוויזיה.

שלמה אבס עובד עם מיטב המאיירים בארץ, וספריו מושכים את הילדים גם דרך הציורים. יש לו אתר מרשים ופעיל הנקרא: האתר של סופר הילדים שלמה אבס. באתר ניתן לקרוא: על הסופר, על הספרים, על מפגשים, תמונות ממפגשים ואפשר גם להזמין ספרים ישירות ממנו.

כדי לגוון ביצירתו, החל שלמה אבס, ביחד עם בנו מיכאל אבס, לפרסם גם ספרי חידות. הבן מיכאל, נחשב היום לאחד מהמומחים בחידות בארץ, ואף הוא מקיים מפגשים עם ילדים ומבוגרים. בסופו של כל מפגש עם ילדי דימונה סיים שלמה אבס עם שלוש חידות. אחת מהן אביא לפניכם: יעקב הוא הבן של ד"ר גבעולי, אבל אביו של יעקב הוא לא ד"ר גבעולי. איך זה ייתכן?

ואם פיתרון החידה קשה לכם, שאלו כל ילד בכיתה א' בעיר, ותקבלו את התשובה.

קריאה נעימה.

שרה אנג'ל – ד"ר רותי קלמן

"נערה מבית טוב נפגשת עם בחור בלי בית / רחבת הריקודים מוארת למחול מסוכן. / בין האורות המהתלים נפגשות העיניים /  וצלילי הגיטרה עולים בעשן..."  את השיר הזה, שיהודית רביץ הלחינה ושרה לפני שנים רבות, כתב יענקלה רוטבליט על שרה ושמעיה אנג'ל.

בעיניים מפוקחות ובשפה רהוטה טבולה בהומור, פרשה הסופרת והעיתונאית שרה אנג'ל את סיפור חייה המרתק, בפני באי הספרייה העירונית בדימונה, ביום ראשון ה-28.10.12 בערב. כך התוודענו לילדה מבית טוב, חכמה, מבריקה, סטודנטית, שמילדות ניבאו לה כל מכריה שתהיה סופרת. למחייתה, כסטודנטית, עבדה שרה בפאב, ובין "האורות המהתלים" של הפאב, היא פגשה אותו. עיניה ראו בחור יפיפה, מוצק, מתנשא לגובה 1.90 עם עיניים כחולות וחיוך ממיס, וליבה נישבה.

בערב הראשון להיכרותם פתח שמעיה בפניה את כל הקלפים. הוא סיפר בלי כחל ושרק את תולדותיו, ועל הסתבכויותיו עם העולם התחתון. שרה הקשיבה,  ובמקום לקום ולברוח היא חשבה בתמימותה שתצליח להחזירו למוטב: "הוא אחד בחור עבריין שנכנס ויוצא מהכלא / עם קופת שרצים מצלצלת תלויה על הגב / למה לך לסבך את עצמך בחיים שכאלה / את חושבת ודאי שאיתך הוא יחזור למוטב" כותב רוטבליט, ושרה המאוהבת נסחפת לעולם הפשע. אחרי חודשיים של היכרות הם כבר נשואים, ושמעיה הלך והסתבך עם סמים, הולך וצורך סמים יותר ויותר. שיניו נהרסו לגמרי, הוא הלך והתכלה, וגופו ופניו התעוותו מהסמים, והיא עוד הוסיפה להילחם עליו באהבתה, פוגעת בעצמה שוב ושוב, נלחמת בכולם ובעצם נותרת לבד.

היא מסתבכת בגללו ונכנסת לכלא תרצה, ובימים הרבים בהם היא מבלה בצינוק היא חושבת. הלבד הזה מביא אותה לתובנות רבות, שמחשלות אותה, מבהירות לה שהיא בחורה חזקה, מבהירות לה שלעומת רוב הבחורות שאיתה בכלא, שסבלו מגילוי עריות בילדותן, או מאמא מכה, היא בורכה בהורים טובים, שלמרות הצרות שעשתה להם, עם נישואיה והסתבכויותיה – הם נשארו איתה. אמה לא ויתרה עליה, והוסיפה להגיע כל שבוע לכלא, גם כשהייתה בצינוק, ולא יכלה לראותה. היא ישבה בחוץ, ושרה שאבה ממנה את כוחה.

לאחר שזוכתה ממשפט הרצח הכפול בו הואשמה ביחד עם בעלה, ביקשה שרה אנג'ל להתנתק מעולם הפשע, ומבעלה, שקיבל מאסר עולם כפול. לא במהרה הוא מיהר לשחרר אותה, אך כשעשה זאת, לאחר שהתאהב באסירה אחרת, היא החלה סוף סוף לשקם את חייה. שרה ילדה בת שעזרה לה להתאושש ולחזור לתפקד, והיא החלה לכתוב ספרים.

אין ספק שלשרה אנג'ל יש את כל התכונות והיכולות לכתוב את הספרים שהיא כותבת. שפתה העשירה, ההומור שעזר לה לשרוד, וכל הניסיון שצברה בעולם הפשע, ביחד עם הבנתה את הטבע האנושי, עושים את ספריה לרבי מכר ולמבוקשים ביותר. בספר האוטוביוגרפי "מלאך או שטן" היא מספרת את סיפור חייה. הספר יצא במהדורות רבות והפך לרב מכר.

הספר "שנת החתול" מרתק. וכך נכתב על תוכנו של  ספר זה: "ביום שבת יצאה ניצן אליפז בת השתיים-עשרה מביתה בבת-ים אל חברתה הגרה במרחק עשר דקות הליכה, ומאז אבדו עקבותיה. שכנים ועוברי אורח ראו אותה הולכת ברחוב הראשי, ודווקא כשהגיעה לצומת הגדול ביותר בעיר, נעלמה. טלי רוזן היא סטודנטית לתואר שני בקרימינולוגיה... היא עולה על עקבותיו של רוצח סדרתי, אבל איש במשטרה אינו מוכן להקשיב לה. טלי יוצאת לחקור לבדה..." וכששרה אנג'ל כותבת על משטרה ועל פסיכופטים. היא יודעת היטב על מה היא מדבר. וכך כותב המו"ל שלה על הספר: העלילה המרתקת נעה בין פסגות של הומור, טירוף, עצב, סקס ואהבה רומנטית מדליקה. בלשון שנונה ומושחזת, שמנתרת בקלילות מסלנג עסיסי ואותנטי לשפה מקצועית, מפליאה שרה אנג'ל לשזור סיפור אנושי חושפני עם רומן מתח מתוחכם".

ספרים אחרים שלה הם: "בחורים טובים" ו"ירח משוגע". "חלק מהספרים לא קלים לקריאה", היא מזהירה "אבל בכל אחד מהם יש מסר". אחד ממסרי האזהרה פונה לנערות צעירות שנמשכות לגברים הנוגעים בפשע:

"המשקה בכוסות מרטט, את שלה עד הסוף היא גומעת / לא שומעת צלילי סכנה או סימני אזהרה / היא מחוללת אליו היא עושה את הצעד / שממנו אין דרך קלה חזרה."

והדרך אכן מסוכנת ביותר. רק מעט נערות מצליחות להשתקם, והשאר אובדות לצערנו בעולם של פשע. ראו נערות יקרות את סימני האזהרה, והצילו את חייכן!

קריאה נעימה.

להתחיל מחדש

ספרים, קוראים, ספריות – טור שבועי / ד"ר רותי קלמן

רציתי לספר לכם השבוע על שלש נשים אמיצות. אמיצות בהחלטתן לשנות את חייהן ואת גורלן. שלושתן מאופיינות במעשה קיצוני שהן עושות כמסע של חיפוש עצמי, להבין מה הן עושות בעולם, ומה עליהן לעשות כדי לשפר, להרגיש טוב יותר – עם עצמן ועם החברה המקיפה אותן, ונקודת המוצא להחלטה הזו, היא משבר. כל אחת מהן גיבורה של ספר.

הספר הראשון נקרא: לאכול להתפלל לאהוב וכתבה אותו אליזבת גילברט כביוגרפיה של חייה. עד גיל שלושים חשבה אליזבת שיש לה הכל – בעל אוהב, בית, קרייירה פורחת. אבל היא מוצאת את עצמה בוכה בלילות בשירותים כדי שבעלה לא ישמע, ומתפרקת.

היא מחליטה להתגרש, מה שמכניס אותה לדיכאון עמוק, היא חווה רומן לא מוצלח, ומחליטה להיפטר מכל חפציה ולצאת לשנה למקומות אחרים כדי לגלות את עצמה. המקום הראשון אליו היא מגיעה הוא איטליה. כאן היא מפקירה את עצמה למטעמי המטבח האיטלקי ובו היא מוצאת את העונג (מה שכמובן גורם לה לעלות במשקל בכמה וכמה קילוגרמים). אבל היא מרגישה מאושרת. ואז מגיע תורה של הודו, שם היא מתרגלת תורות של נשמה וגוף, כמו יוגה, מדיטציה ועוד, וכך מגדירה אליזבת את היוגה: "יוגה פירושה שליטה עצמית ומאמץ שיטתי להסיט במתכוון את תשומת לבכם מהרהורים נוגים על העבר ומדאגות תמידיות לעתיד כדי לחפש, במקום זאת, מקום של נוכחות נצחית שממנו תוכלו לראות בביטחון את עצמכם ואת הסובבים אתכם. רק כשתגיעו לשלוות הנפש הזאת יתגלה לכם טבעו האמיתי של העולם ו... של העצמי שלכם... " (ע' 150 שם). גישה זו מזכירה לי מפגש מעניין שהיה לפני שבוע בספרייה, בין הרב עופר גיסין, חסיד ברסלב והמוסיקאי הצעיר דוד-לביא. במפגש הזה, כיוון אותנו הרב גיסין לכוונות. זמננו קצר בעולם הזה, הוא אמר, ואסור לנו לבזבז את הזמן בלחכות שיהיה לנו טוב מתישהו. אנו צריכים להתכוון אל הטוב. כאן ועכשיו ולידינו, בדברים הקטנים, ובזמן שאנו חייבים להקדיש לעצמנו, וזה מה שאליזבת עשתה. היא סופגת אל תוכה את השלווה הזו, ומרגישה טוב גם בהודו. השלב הבא הוא אינדונזיה, או יותר נכון האי באלי. שם, בחברתם של אנשים פשוטים, חיים פשוטים ולמידת הנתינה לאחר, היא מוצאת אהבה, ובשילוב של כל מה שחוותה: פיזית (לאכול), רוחנית (להתפלל) ונפשית (לאהוב) היא מגיעה לשלמות ולהשלמה עם עצמה.

הספר השני נכתב על-ידי מישהי שכולכם מכירים, אושרת קוטלר, שהיתה אשת תקשורת, מגישת חדשות בטלוויזיה ועיתונאית, שכתבה גם את הספר "איז'ה מיה", ואשר הגיעה אלינו להרצאה מרתקת לגמרי בספרייה בדימונה. הספר שעליו אני רוצה לספר, נקרא: סיפור שמתחיל בדמעות, ובו מספרת אושרת קוטלר על שלוש שנים שבהם שידרה יום יום על אינתיפאדה מעל מסכי הטלוויזיה שלנו,  על אוטובוסים מתפוצצים, ועל פגישה יום יומית עם השכול ועם אנשים המומים. כל זה עשה שמות בנפשה, ויום אחד, אחרי שפרצה בבכי, במהלך שידור חי,  היא מחליטה לקחת פסק זמן ולחפש שוב את האיזון הנפשי שאבד לה. בעזרת מוחה המבריק היא חוקרת את הפילוסופיה של שפינוזה ומשתפת את בן-זוגה ואחיה בשיחות פילוסופיות אלו. היא גם לומדת את תורת הזן ואת הפסיכונאליזה, תוך שהיא מנסה לפענח חידות מעברה גם בעזרת אביה ואמה. בזמן שפינתה לעצמה, היא מוצאת מקום להקדיש לבנותיה, ודרכן היא מבינה את מה שלמדה ומיישמת. כשהיא באה לקחת את בתה, בת השלוש, משיעור הריתמיקה, מאורע נדיר כשלעצמו בחייה של אשת קריירה לשעבר, היא לוקחת אותה לאכול גלידה: "הייתי מוקסמת. לא היה לי שום דבר אחר לעשות. לא היה איתי ספר, גם לא סלולרי להעביר איתו עשרים דקות של שיחת רכילות דשנה, או, לחילופין, עשרים דקות של תיאומים מקצועיים עד שתיגמר הגלידה. עיסוקי היחיד הסתכם בבהייה מוקסמת ביצור הקטן שישב מולי ואכל בתענוג עילאי את הממתק שלו. ישבנו כך עשרים דקות בערך, ואני גיליתי לפתע שלא השתעממתי אפילו לא לרגע, תכונה מאד לא אופיינית לי. הייתי מאושרת עד הגג. שלווה מופלאה ירדה עלי בזמן שהתרכזתי בפרי בטני, נהנית בצורה כה יסודית מההזדמנות המתוקה שסיפקתי לה... לימים הבנתי, שאותן דקות קסומות היו זמן-זן, התרכזות מוחלטת בפרטים הטריוויאליים ביותר של ההווה. בלי עבר, בלי עתיד, בלי הסחות דעת; התמקדות בדברים כפי שהם. ככה זה: בתי אוכלת גלידה. זה היה מה שהיה, וכל עוד זה נמשך, מילא אותי הדבר הפעוט הזה תחושת אושר עילאית. בדיוק כך רציתי לחיות כל רגע נוסף בחיי."

הספר השלישי שונה מקודמיו בכך שהוא ספר בדיוני. לכאורה המציא הסופר ניקולס ספארס סיפור מדמיונו, והוא הבסיס לספר: להתחיל מחדש. אולם, כשהמדובר בגיבורה, שמצליחה לקום ולעזוב את בעלה האלים, לפנינו סיפור לא פשוט, שהוא מציאות קשה של נשים רבות, לצערנו. צעדיה של גיבורת הסיפור יכולים לשדר תקווה, שנשים במצבה, יצליחו להתגבר, להתנתק, ולהתחיל מחדש את חייהן.

את קייטי גיבורת הסיפור, אנו מכירים דווקא במקום המפלט אליו ברחה, עיירת חוף קטנה בצפון קרוליינה. שם היא מנסה להקים לעצמה עולם חדש. היא משתלבת בעבודה במסעדה ושוכרת בקתת עץ מבודדת. אנו מרגישים שיש סוד קשה בעברה, אבל המידע שאנו אוספים עליה, מצטבר לאט לאט, מתוך קטעי זכרונות, כאילו אנו שותפים להכרתה, ואת הדברים הקשים היא סוגרת בתת ההכרה, ורק מדי פעם הם מבצבצים.  עם הזמן היא מקבלת ביטחון עצמי, ומתחילה לממש את עצמה בעזרת משפחה טובה וחמה וקושרת את חייה אליהם. קשר טוב ומפתיע ביותר נוצר בינה לבין שכנה נחמדה, שעוברת לגור לידה.

למרות שעברה של קייטי מוסיף לרדוף אותה גם במקומה החדש, ויש בו שיאים של מתח – יש למה לצפות.

קריאה נעימה.

עמרם פחימא – מורה עם שליחות / ד"ר רותי קלמן

ועוד סיפור מסיפוריה של העיר דימונה בראשיתה, דרך עיניה של אמי. הסיפור נכתב במקור באנגלית ותורגם על-ידי. הפעם מי שעומד במרכז הסיפור הוא עמרם פחימא ז"ל, שעל שמו נקרא היום בית הספר נווה עמרם.

מורה עם שליחות / שולמית פרלמוטר-קורן

לפני מספר שנים, בעת שליוויתי למנוחתה האחרונה את אניטה וייס ז"ל, ציירת ומורה לציור בדימונה, שעברה להתגורר בראשון לציון, פגשתי שוב את עמרם פחימא.

השנה היתה 1955. ישר מהספינה נשלח פחימא להתיישב בדימונה. הוא לא ידע דבר על המקום, אבל בזמן ההוא, רוב רובה של אוכלוסיית ישראל – לא ידע. דימונה עצמה, עדיין בצעדיה הראשונים, לא העלתה על דעתה כי הבחור הביישן, הצנום והנאה למראה, שאך זה הגיע לכאן, ימלא תפקיד כה חשוב בהתפתחותה החינוכית.

עמרם פחימא, המורה הראשון שהגיע לדימונה, היה רק בן 22 בבואו. הוא סיים את הסמינר למורים "אליאנס" בקזבלנקה שבמרוקו, וכבר היו מאחוריו שלש שנות הוראה. הוא שלט יפה בשפה העברית, כמו גם בצרפתית ובערבית.

להוט כל-כך ללמד בעירו החדשה (כמה צריפים "נטועים" בליבו של המדבר), נתן פחימא את שיעורו הראשון כבר בבוקר הראשון לבואו בפני שבעה ילדים בגילאים שונים, שהיו אף הם, כמוהו, עולים חדשים מצפון אפריקה. בלמדו אותם תלמידים ראשונים במקום השכוח הזה, הבין פחימא עד כמה יוכל להועיל, דווקא כאן, בהוראת הילדים העולים. בדמיונו הקודח כבר ראה עצמו מרביץ תורה למאות ואלפי בנים ובנות ומדביקם באהבת הלמידה. חזון זה מעולם לא הירפה ממנו, למזלה של דימונה. מאותו רגע והלאה, לא היה זה עוד בחור ביישן ונחבא אל הכלים, אלא – מורה עם שליחות.

לאט, בסבלנות רבה, הוא עזר להקים בית-ספר אחר בית-ספר, ובעוד דימונה הולכת ומתפתחת, הופכת אט אט למקום דינמי ותוסס, נלחם פחימא את כל המלחמות הנדרשות לפיתוחו של חינוך מכובד במקום קטן שכזה. וכך, עם כל בית-ספר חדש, הלך והשתכלל בשיטות העבודה וההוראה, ותרומתו המופלאה למערכת החינוך החלה להיחשף לעין כל. הוא עמד בראש כמה בתי-ספר, על פי הסדר, ולעיתים פיקח על שלושה וארבעה, בעת ובעונה אחת. עד שב-1963 הופקד פחימא על הפרוייקט הגדול מכולם, נכון לאותם ימים – בית הספר היסודי ע"ש גיורא יוספטל, בית הספר שהיה לגאוות דימונה הקטנה. מה שעמרם פחימא השיג לאחר מכן, נראה טוב מכדי להיות אמיתי. במהרה היו בבית הספר 1000 תלמידים, 30 כיתות ו-35 מורים. מכאן והלאה הייתה זו דוגמא לניהול מופתי ברמה ארצית.

הצוות הכיל מורים מנוסים וטובים, רובם ילידי הארץ, שהיו מלאי הערצה ושבח על כישוריו כמנהל, ועל מסירותו הרבה. סגניתו, ירושלמית עם עיניים בורקות והערצה ניכרת לעין, אמרה אז: "הוא פשוט שופע מרץ בלתי נדלה. כשמדובר בפעילות בית הספר. הוא דורש הרבה ממוריו, אבל זה כלום לעומת מה שהוא דורש מעצמו." הוא מילא מקום בכל פעם שמורה לא הופיע, והתלמידים אהבו זאת, בעיקר את שיעורי התנ"ך שלו. ואין פרט אחד, שהיה קשור לבית הספר – שלא התייחס אליו ברצינות. כשראיינתי אותו אז, בשיאה של קריירה, אמר כי הוא שבע-רצון ממה שכבר הושג, אך מיהר להוסיף, כי עדיין אין בזה די. יש עדיין מכשולים רבים אותם צריך לעבור שוב ושוב. בגלל השפה (כשמדובר בעולים חדשים שהוכנסו לכיתת ה"קלט"), או בגלל בעיות קליטת החומר של הילדים.

באחת הפעמים, כינס פחימא את צוות מוריו, והציג בפניהם תוכנית חדשה לפתרון בעייתם של אותם תלמידי כיתות א-ב שגילו קשיים בקריאה וכתיבה. הוא הציע למורים, שכל אחד מהם יאמץ לפחות שני תלמידים כאלה, וייתן להם תיגבור פרטי ואישי בביתו, אחר-הצהריים. המורים הסכימו מיד, אף כי היה זה כרוך, כמובן, בצמצום זמנם הפנוי.

אחת המורות, שעבדה קודם לכן בתל-אביב, ציינה אז בחיוך בפני כמה מעמיתיה: "אילו היה איזה מנהל מהצפון מציע הצעה שכזו למוריו – הם היו צוחקים לו בפנים. אבל ב"יוספטל" שבדימונה, תחת שרביט ניצוחו של עמרם פחימא, לא העלה איש על דעתו לנהוג כך. דוגמא נוספת למסירותם של המורים ניתן למצוא באותו סיפור על המורה מכתה ז', שסירבה להתפנות לבית החולים כדי ללדת, אף כי הגיע זמנה, עד שלא הייתה בטוחה שנמצא לה המחליף המתאים עבור כיתתה למשך שלושת חודשי הלידה.

באותן שנים ראשונות וקשות, לא ששו מורים מהצפון לעזוב את מישרתם הנוחה כדי להגיע לדימונה, במיוחד כשידעו כי לא יקבלו שום תמריץ משמעותי בהגיעם. אולם מספר מורות, בנות זוגם של מהנדסים, טכנאים ומדענים הגיעו לדימונה בעקבות עבודת בעליהן. כאן הן שמעו על שיטותיו החדשניות של עמרם פחימא, על הניהול, ועל הליכותיו ואורחות חייו ששימשו אז מופת ומודל לחיקוי. הן נמשכו לבית-ספר "יוספטל" והחלו לעבוד. הן הגיעו לדימונה במקרה. כמעט שלא מרצונן, אולם עד מהרה, הן שינו את דעתן, ולהוטות אחר עבודתן, מסורות כמו כל היתר, הן סיפרו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, מה רב הסיפוק בעבודה זו, אפילו כשזו דרשה מהן מאמצים עילאיים.

התוצאות הוכיחו את עצמן. עד היום עומד החינוך הדימונאי בראש סולם הערכים בעיר. ואני תוהה – מה היה קורה כאן, אלמלא הגיע עמרם פחימא מהאוניה היישר לדימונה בשנת 1955...