יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

לקבל את מי שאנחנו

כתבה: ד"ר רותי קלמן


בימים אלו, כשמדברים בעולם הרפואה על האפשרות הבלתי נתפסת, של החלפת גוף חולה, וחיבורו לראש בריא, ברור לנו שזה מהפכני, והדרך עוד ארוכה. בינתיים, מה ששלנו יישאר שלנו, ועלינו לשמוח במה שאפשר.
ילדים, שעדיין לא לגמרי מבדילים בין מציאות לדמיון, יכולים עדיין לחלום, שהם יכולים להפוך למישהו אחר. ישנם כמה ספרי ילדים שמנסים להתמודד עם התופעה.

'הביצה שהתחפשה', ספר הילדים של דן פגיס, נפתח במלים: "היה היתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה". אחרי שהביצה מנסה להתחפש לפרח, בלון, ליצן ועוד, היא פוגשת באמה התרנגולת, שמעניקה לה את החום והביטחון שהיו חסרים לה, ומן הביצה העטופה בחום ואהבה נולד אפרוח.
בספר 'הפיל שרצה להיות הכי' של פאול קור, מנסה הפיל לשנות את צבעו האפור. ציפור אומרת לו, שזה הצבע הנכון, אבל מוכנה לעזור לו לשנות את צבעו. בסופו של תהליך ארוך ומשעשע, הופך הפיל לצבעוני מאד. הוא מרוצה, אבל החברה לא מקבלת אותו כפיל, והוא מבין שטעה.
מאיה בת החמש, בספר 'מאיה רוצה להיות תינוקת' של פזית נוני זילברשטיין, מקנאה באחיה התינוק, ומתחילה לנהוג וללהג כתינוקת. אמה מבינה זאת, ומתנהגת אליה בהתאם. אבל כשמאיה משתעממת כתינוקת ורוצה לשחק עם אמה תופסת, או מחבואים או משחק ההיפך, היא מבינה "די, אמא, מספיק. אני כבר לא תינוקת, אני בת חמש. אני יכולה לעשות הרבה דברים שתינוקות עוד לא יכולים. אני כבר ילדה גדולה. אני יכולה."

בספר 'החלפות' של ג'אן אורמרוד, מוצגת סיטואציה דומה של אחות גדולה לאח תינוק. "אמא-תנינה אמרה: "אחיך התינוק מקסים! הוא ירוק כמו זחל, והעינים שלו צהובות כמו חלמון של ביצה." נינה-תנינה קינאה. "הוא מסריח!" היא אמרה." אמא-תנינה נוקטת בשיטה מעניינת. היא משאירה את נינה-תנינה הגדולה לבד עם אחיה התינוק. נינה נכנסת לחנות תינוקות עם אחיה. היא מתלוננת על כל מגרעותיו ומבקשת להחליפו באח אחר. המוכר מבין, ומנסה להציע לה כל מיני תינוקות אחרים: תינוק-פנדה, תינוק-פיל, תינוקות תאומים של טיגריס, כל אלה עושים לה צרות צרורות, ואז מציע לה המוכר "נשאר לי רק תינוק-תנין, משומש, במצב מצוין! תראי איזו שן חדשה ומבריקה יש לו." נינה-תנינה מבינה עכשיו מדוע נזל לו ריר, והיא מכירה ביתרונותיו, ושמחה לקבלו בחזרה.
הספר 'אולי נתחלף?' של דפנה שטרום, מעודד את הילד הקורא ליהנות מחוויות הגן שלו. בכל יום פוגש הילד המספר חיה אחרת בדרך לגן: תרנגולת, דבורה, פרה ודרקון, שמבקשים ממנו להתחלף, כי הם רוצים לחוות את חוויות הגן שלו. אבל הוא רק צוחק ודוחה את הצעותיהם, כי הוא לא מוכן להפסיד את מה שהגן מציע לו.

דרך מקסימה להעביר מסרים לילדים. דרך הקריאה.

יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

'סווינג טיים' מאת זיידי סמית. מאנגלית: קטיה בנוביץ'

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


לא בכדי אנו קוראים 442 ע' בלא לדעת כלל את שם המספרת בספר 'סווינג טיים'. כי למרות שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון, ולכאורה, אלה הם חייה, הרי שהסוף, המופיע בפרק ההתחלה, כבר נותן לנו את ההסבר, שאליו היא מגיעה רק עתה, כשהיא מתבוננת בסרט 'סווינג טיים' משנת 1936. בסרט היא רואה שפרד אסטר, אותו היא מעריצה, רוקד בעצם עם צלליות, שהן שלו: "ראיתי את כל שנותיי בעת ובעונה אחת, אבל הן לא נערמו זו על גבי זו, חוויה אחר חוויה, והצטברו לדבר-מה מוחשי – להפך. אמת נגלתה לי: תמיד ניסיתי להיצמד לאורם של אחרים, מעולם לא היה לי אור משלי. חוויתי את עצמי כמעין צל." (ע' 12. ההדגשה שלי).

כך מתקיימים חייה, כפי שהיא מספרת אותם בדיעבד, בצל שלוש גיבורותיה: אִמָה האינטלקטואלית, המנסה לרכוש השכלה, כדי לצאת מסביבתה הנחשלת, כשהיא נלחמת למען הצדק וזכויות הנשים כהות העור; איימי, כוכבת הפופ הגדולה והפילנתרופית, שהמספרת מועסקת על-ידה כעוזרת אישית; וטרייסי, חברתה המאוד מוכשרת, בעיקר בריקוד, בארגון ובכריזמה גדולה.
למרות שהיא עצמה אינה מתערבת בפוליטיקה, ואם כן – זה רק כשהיא עוזרת לאמה, הרי שאנו מקבלים, תיאורים סוציאליים על יחס לאפריקאים באירופה, יחס לזרים באפריקה, יחסים בין אלה לאלה, מוסלמי ישן מול מוסלמי חדש, וניסיון הנשים ללמוד.

בסיפוריה על גיבורות חייה, ניתן להבחין בסוגים שונים של הורות ואימהות. אמה האינטלקטואלית, שהייתה מעדיפה לקרוא כל הזמן, או להילחם על כל העולם, ולא באמת מגדלת אותה ודואגת לצרכיה  (את זה עושה האב, בתקופה שההורים עדיין יחד). היא מלבישה אותה באופן כמעט נזירי, ולא רואה צורך לקנות לה משחקים, אך רק בערוב יומה, תכפר על-כך האם בכמה דרכים (תנסה לא להעמיס את מחלתה על בתה, תנסה לדאוג לטרייסי ולילדיה).

לעומת זאת, אמה של טרייסי, מקשטת אותה כל הזמן כילדה, וממלאה את חייה במשחקים. טרייסי עצמה, תוותר על קריירת הריקוד שלה, למען ילדיה, ותילחם למענם מלחמת חורמה, ואיימי, הכוכבת, תגדל את ילדיה כמיטב יכולתה, אבל במגבלות הקריירה הגדולה שלה, כשהיא נעזרת בצבא עוזרים שבעצם מטפלים בילדים במהלך היום, מביאים לחוגים, מבשלים, ומארגנים את ימי ההולדת המפוארים של ילדיה (גם עניין אימוץ ילדה אפריקאית מעלה סוגייה שמאפיינת הלך רוח של חלק מהכוכבים ההוליוודיים והידוענים העשירים).

כשטרייסי נבחנת לבית הספר לאמנות שם היא אמורה להתמקצע בריקודים, היא רוקדת על פי השיר "הסווינג לא הולך לשום מקום", ואולי זה רמז לכך, שהריקוד לא יביא להיחלצותה של טרייסי ממעגל העוני והמצוקה.
ורק כשתראה את כל גיבורות נפשה, מתרסקות, או מתרחקות ממנה, תצליח המספרת להעמיד את עצמה במרכז, ובאור.


יום שישי, 17 בנובמבר 2017

'יער נורווגי' מאת הרוקי מורקמי

 תרגם מיפנית והוסיף הערות ואחרית דבר: דורון ב. כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הרוקי מורקמי הוא סופר ומתרגם יפני. במשך עשרות שנים הוא פרסם סיפורת, ספרי עיון וספרים שתרגם ליפנית, בעיקר מהספרות האמריקנית. לשיא פרסומו הגיע, כשיצא לאור ספרו 'יער נורווגי', שנמכר ביותר מ-3 מיליון עותקים, ותורגם לשפות רבות. בין הפרסים בהם זכה על יצירתו הספרותית הענפה, אפשר למצוא את "פרס פרנץ קפקא" ב-2006, ו"פרס ירושלים" ב-2009.
מה מיוחד בספר 'יער נורווגי'? אין בו עלילה סוערת, אין בו עליות ומורדות דרסטיים, אין בו מתח של ספרות בלשית. ובכל זאת, חיכיתי לשעות שבהן יכולתי לקחת אותו שוב בידיי, ולהמשיך לקרוא.

דמותו ההגותית של ווטנבה הצעיר, מרתקת דווקא על רקע היותו שונה מבני דורו ומהסטודנטים שמסביבו, כשמי שנראה כאנטיתזה שלו הוא צעיר אחר ראוותני ושקוע בעצמו בשם נגסוואה. ווטנבה אינו הולך אחר האופנות, ואינו מנסה להתחבר לסביבה. הוא דבק בהרגליו היומיומיים, הצנועים ביותר, כמו חביתת הפטריות הקבועה בצהריים, עם סלט האפונה, הניקיון בשעות הקבועות, והמכתבים שהוא מתמיד לכתוב. הוא אפילו הולך ללמוד באוניברסיטה, לא כי הנושאים של הקורסים מעניינים אותו, אלא בתור תרגיל למשמעת עצמית, כפי שהוא כותב לנאוקו, באחד ממכתביו. מכיוון שאנו עוקבים אחר חייו ומחשבותיו, מתנהלת הקריאה אף היא, כמו העלילה, על מי מנוחות, ולא שחייו חפים מדרמות.

נאוקו, היא נערה צעירה, שמסתבכת נפשית, וסוגרת עצמה מרצון במוסד הבראה מיוחד. היא הייתה חברה של חברו הטוב ביותר, שהתאבד, ובכך נקשר גורלם של השניים, שאוהבים זה את זו, אך מופרדים בגלל בעיותיה הנפשיות של נאוקו. הצעיר מחכה לה בסבלנות, ומציין במכתביו, שכמו שהיא מטפלת בעצמה, כך הוא מותח בכל יום את הקפיץ של עצמו. מה שמצביע על כך, שלפעמים הוא תופס את מקומו בעולם, כמי שמתנהל על קפיץ כמו בובה, ולא כמי שחי באמת. הוא מרגיש שאין בידו דבר לעשות, אך היה שמח אילו האל היה מסדר את העניינים, כמו דאוס אקס מכינה, האל המתערב במחזות אוריפידס.

 מפעם לפעם הוא נוסע אל נאוקו למוסד, ומבלה איתה ועם שותפתה לחדר, רייקו, בעיקר בשיחות ובנגינת גיטרה של רייקו. אחד השירים האהובים על שלושתם הוא "יער נורבגי", שירם של הביטלס, שמדבר על קשר תמים ופשוט בין שניים:
"I once had a girl / or should I say she once had me".
אחד המאפיינים של ווטנבה הוא הכֵּנּוּת, והנאמנות. ומעניין, כיצד הוא מנתב אותם כשנכנסת לחייו הצעירה התוססת וחסרת העכבות מידורי, שמשפיעה עליו עד שהוא אומר לה: "נראה לי שהתרגלתי לעולם בזכות הפגישה איתך" (ע' 174). אבל אין הוא יכול להיות שלה, כי ליבו ונאמנותו שייכים לנאוקו.

יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

'המריונטה' מאת שמרית הילל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מאיה טלמור, גיבורת הספר 'המריונטה', חושבת שהחיים בשליטתה המלאה. לאחר שירותה הצבאי בתחום המחשבים, תחום שהגיעה אליו, לא בגלל אהבה יתרה למחשבים, אלא כהצבה של הצבא, מציעים לה להצטרף למשלחת משרד הביטחון במנהטן. הרכלנים סוברים ומלהגים, שאת הג'וב הנחשק, קיבלה בשל היותה הנכדה של יצחק טלמור, מי שהיה, על-פי הסיפור, שר הביטחון של ישראל, והוא כעת בגמלאות.

הסבא ממלא דמות חשובה ביותר בחייה של מאיה. בילדותה גדלה בתוך משרד הביטחון, בסביבתו של הסבא, והייתה קשורה אליו ביותר, אף יותר מאשר אל הוריה, שהיו עסוקים בעבודותיהם. במנהטן, רק מעט מחברי המשלחת חוברים אליה, ובמיוחד, עמוס, שהיה ראש יחידת המחשבים במקום, שלוקח את הצעירה בת העשרים וחמש, תחת חסותו, ומרכך את ה"בום" הגדול, של החיים ללא המשפחה, במקום כה גדול. חלק מזמנה היא מבלה עם משפחתו בסופי שבוע, ומתחברת לילדיו ולאשתו.

אבל ההתאקלמות והשגרה, נקטעות עם קבלתם של כמה מיילים מאיימים ביותר. באותם הימים, נמצאת המשלחת בעיצומה של חקירה משטרתית, עקב היעלמם של למעלה מששה מיליון דולר תרומות, שהיו מיועדות לחיילים בודדים. החשדות, שהיו מופנים תחילה לאהרון אברמוביץ', מי שהיה אחראי על הכספים, מופנים עתה כלפיה, לאחר שאהרון מספר לחוקרים, שהיא טיפלה במחשבו, בזמן שלא היה במשרד.
המיילים, שמופיעים בכל כמה שעות, מאלמוני, מכילים התרעות על מעקב תמידי אחריה "אל תחשבי שתוכלי לחמוק. אנחנו נמצא אותך גם בניו יורק וגם בישראל. יש לך 24 שעות להעביר את הכסף שגנבת למספר חשבון שאותו נמסור לך ברגע שתודיעי שאת מוכנה... כבר עכשיו נותרו לך 23 שעות ו-58 דקות – השעון דופק... תיק תק תיק תק".

מאיה צריכה עכשיו לעשות שני דברים. לחמוק מהאלמוני, שנראה שהוא יודע היכן היא נמצאת בכל רגע, ומעמיד אותה אפילו בסכנת חיים, והיא גם צריכה לנסות לנקות את שמה מאשמת הגניבה, שלא היא אשמה בה. תחושת הבדידות גוברת. אנשים שתמיד סמכה עליהם, מתגלים כחשודים. היא מגלה שהשתמשו בה כמו בבובה על חוט, והיא מוצאת עצמה בבריחה מתמדת, מדירה לדירה.
שתי דירות, שאותן עזבה, נפרצות מיד לאחר-מכן. סבה, שמגיע לניו יורק בעקבות הסיפור, אינו סוגר את הסיפור מיד, כפי שחשבה שיעשה, ואילו יונתן, מי שהיה חברה בימי הצבא, מופיע פתאום בחייה, רגע לפני שחשב שהצליח לארגן מחדש את חייו לאחר פרידתם.
המפגש המחודש בין השניים מעורר שוב את האהבה ביניהם. שניהם צריכים לחשוב מחדש על טיב היחסים ועל העתיד. אבל המצב העדין והמסוכן, שבו נמצאת מאיה, אינו מותיר להם זמן רב למחשבה. ביחד עם יונתן, היא תנסה לצאת מהסבך, להגיע למקום מוגן, לפתור את תעלומת חייה, ולהפסיק לשמש בובה על חוט.

יום שישי, 3 בנובמבר 2017

'החיים שנועדו לי' מאת קריסטין הרמל. מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן



כמו בספר "המתיקות שבשכחה" של קריסטין הרמל, גם בספר זה שלה, הכתיבה זורמת, מעניינת, ומפתיעה במעברים זורמים ומקושרים להפליא בין חלום למציאות.

גיבורת הספר היא קייט (קייטלין), אשר איבדה, שתים עשרה שנים קודם לכן, את בעלה האהוב, פטריק, בתאונה, שנתיים אחרי שנישאה לו. קייט שוקעת בעבודתה עם ילדים כמרפאה במוסיקה, והיא עומדת לפתוח בפרק ב' של חייה, עם דן, המצטייר כגבר יפה ומוצלח.

למרות הצעת הנישואין של דן, מטרידה את קייט העובדה שכנראה לא תוכל ללדת ילדים. ואז היא מתעוררת לאור בהיר מאד בחדר. לתדהמתה היא רואה את פטריק, בעלה שנהרג, כשהוא שוכב לצידה במיטה, בוגר ב-12 שנה, ומתפקד כאילו כלום לא קרה. לחדר נכנסת גם ילדה בת 12, שקוראת לה אמא, ושניהם מתייחסים אליה, כאילו היא חיה איתם כל הזמן, כשהם צוחקים על שאלותיה והתנהגותה.

בתוך תוכה, היא מופתעת לגלות, שהיא יודעת פרטים רבים מחיי "בתה", כולל תאריך לידתה (ארבעה חודשים לפני שפטריק והיא נפגשו, מה שמבהיר לה שלא היא ילדה אותה). היא יודעת בדיוק במה פטריק עובד, כשהיא זוכרת כל מיני פרטים מחייהם המשותפים עד כה. היא, כמובן, אינה יכולה להסביר את העניין. אך נהנית להיות איתם. בשלב מסוים הם מתחילים להיטשטש והיא מוצאת עצמה שוב בעולמה הרגיל.

סוזן חברתה, איבדה אף היא את בעלה הראשון. אך מאז היא הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים, ואף ילדה בת. קייט, מנסה ללמוד מניסיונה של סוזן, שאומרת לה: "את פשוט צריכה לחשוב על זה כמו על חיים אחרים... אולי לא החיים שנועדו לך, אולי אפילו לא החיים שחשבת שיהיו לך. אבל גם אלה החיים שלך, בדיוק כמו הקודמים..." אני מתלבטת אם לספר לה כמה חי פטריק נראה לי, אבל יודעת שזה יישמע מטורף. בעצם זה באמת מטורף. "עשיתי טעות שהסכמתי להצעה של דן?" אני שואלת אותה. "כשבתוך תוכי אני עדיין מאוהבת בפטריק?" "לא," היא אומרת בתקיפות. "את תמיד תאהבי את פטריק. וזה בסדר. את רק חייבת להזכיר לעצמך שהוא כבר לא נמצא איתנו." "אבל מה אם הוא כן נמצא?" אני לוחשת. "מה?" אני מהססת. "נדמה לי שאני לא יודעת איך לתת לו ללכת."

במהלך הספר, עוד תפגוש קייט את בעלה המנוח ואת האנה "בִּתָּה", פעמים מספר. בכל פעם, היא תהיה מודעת לכך, שהיא לא באמת שייכת לעולם הזה. מצד שני, כל כך טוב לה לחיות את החיים שהיא חושבת שנועדו לה מלכתחילה, שקשה לה לוותר עליהם. במיוחד לו על האנה, בתה, בחיים אלו. החלומות, הכמעט-מציאותיים הללו, יובילו אותה לנתיב הנכון, לחיים הנכונים לה, להשלמה ולאושר.