הבתולה בכחול מאת טרייסי שבלייה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

למרות שסיימתי את הספר 'הבתולה בכחול', המשכתי לאחוז בו, מדפדפת הלוך חזור, כאילו למצוא עוד מלים שאולי עוד לא קראתי. נגמר לי מהר מדי, אני אומרת לעצמי. נגמר לי מהר. אולי אתחיל שוב...
עוד זמן מה הוספתי לשחזר בראשי את מעשי כל הנשים שבספר, המשתרגות זו בזו, וחוזרות זו על מעשיה של זו. מנסה לרדת למשמעות שבין איזבל, סוזן ומארי מהמאה ה-16 לבין אֵלָה, סוזן ואליזבת של המאה ה-20, כשחוט השני העובר בין המאה ההיא למאה הזו, הוא השתייכותן למשפחת טורנייה, שיערן האדום של הנשים, הצבע הכחול המקיף אותן, החיים הנרקמים בתוכן, החלומות, ומאבקיהן לחיות כרצונן. לבנות המאה ה-16 לא היה קל לשרוד, והן מעבירות בדרך מטאפיזית את קיומן לבנות המאה ה-20, קרובותיהן, החשות אותן, מבלי דעת, בחלומותיהן החוזרים ונשנים, ובפרטים המתגלים אט אט, המאפשרים להן, לא רק לסגור מעגלים לא סגורים, ולאפשר מנוחה נכונה לבנות משפחתן, אלא אף לסגור מעגלים בחייהן הן, ולהתחיל מחדש בדרך טובה יותר.
כמו ברשת של חוטים (כחולים, אדומים וצהובים) טוותה טרייסי שבלייה את דמויותיהם של גיבורי ספרה זה, הראשון, המדהים. היא עוד תמשיך ותטווה חלומות מצויירים וצבועים בצבעי הזמן גם בספרים יפיפיים נוספים שלה, ששניים מהם כבר קראתי ואהבתי מאד 'נערה עם עגיל פנינה' ו'הגבירה והחד-קרן'.
הספר נכתב בגוף ראשון דרך תודעתה של אֵלָה טרנר, הנשואה זה שנתיים לריק, אדריכל במקצועו. הם מגיעים מאמריקה לצרפת, בעקבות עבודתו של ריק. אֵלָה, בעלת השיער האדום והמבטא האמריקני, אינה מצליחה להשתלב בין הצרפתים, בעיירה שבה הם מתגוררים. למרות הצרפתית שלה וניסיונותיה להיות נחמדה אליהם – היא מרגישה מוחרמת. הרצון שלה להתחבר למקום ולאנשים, מביא אותה להתחיל לחקור את המוצא הצרפתי של משפחתה. 'טרנר', היא מבינה, הוא סירוס שם המשפחה 'טורנייה'. החלום החוזר שלה, יוביל אותה לאיזבל דה מולן, שנישאה, בעל-כורחה, לאטיין טורנייה, כיוון שהרתה לו – אבל מוחרמת בשל שיערה האדום, ולכן נקראת בלעג "לָה רוּס", כצבע שיערה של הבתולה, שהייתה מוקצית על-ידי הקלוויניסטים. הם השמידו את פסלי הבתולה, וראו באיזבל שטן.
הקשרים בין המאות: הספרן שעוזר לאֵלָה בהווה לחקור בעניין משפחתה נקרא ז'אן-פול. הרועה שמלווה מרחוק את חייה של איזבל, מהעבר הרחוק, נקרא פול. אליזבת מולינייה מזכירה בשמה את איזבל דה-מולן. טעם המתכת שבפיה של אֵלָה בהווה, מזכיר את המלים המתכתיות של מארי, בתה של איזבל. כמו איזבל, גם אֵלָה נקראת "לָה רוּס" על-ידי מסיה ז'ורדן. המעידה של אליזבת מזכירה את המעידה של מארי. אֵלָה וסוזן חולמות אותו חלום – על כחול ומחנק. איזבל חולמת על אישה, והציטוטים מהתנ"ך חוזרים במדוייק, ומביאים לכדי שיא את האיחוד שביניהן.