כתבה: ד"ר רותי קלמן
במרכז הספר עומדת סמיה יוסוף עומאר, נערה סומלית קטנה משבט אבגאל, שניחנה בכישרון מופלא לרוץ. סַמיָה גדלה במוגדישו, בבית עני, אך מלא בבני משפחה אוהבים. צמוד אליהם בחדר נוסף של אותו הבית, גרה משפחה השייכת לשבט הדרוד. אב המשפחה, יאסין, ואביה של סמיה, גדלו יחד, וגם המלחמה שניצתה בין שני השבטים, לא יכלה לאהבה ולרעות שבין שתי המשפחות שגרו יחד. אחד הבנים, עַלִי, נולד בהפרש שלושה ימים מסמיה, והם גדלים יחד, נשבעים להיות "אחים" לתמיד, ואהבתם המשותפת היא הריצה, אותה הם לוקחים ברצינות רבה מאד "כשאתה רץ במוגדישו, ענן של אבק דק עולה מאחוריך. עלי ואני יצרנו שני שבלים לבנים שהתפוגגו לאט-לאט כלפי השמים. רצנו תמיד באותו מסלול, והרחובות האלה היו בשבילנו מחנה אימונים אישי." (ע' 10-11).
סמיה יוסוף עומאר
מהר מאד מבין עלי, שסמיה משיגה אותו בהרבה, ולכן הוא מחליט להפוך למאמנה: "לבד לא תצליחי." שתיקה. הרמתי את ראשי והבטתי אליו. "לא אצליח במה?" שאלתי. "לא תצליחי להיות אלופה." היינו בני שמונה... מאותו היום ואילך מצאתי את עצמי עם מאמן... אחרי אותו היום נעשיתי מה שתמיד רציתי להיות: ספורטאית. הכול בזכות עלי, והוא אפילו לא היה מודע לכך. חיבקתי אותו בחוזקה ויחד יצאנו החוצה, לרוץ ברוח של אותו יום חג אינסופי..." (ע' 32).
התנאים שלהם גרועים. עם נעלי התעמלות קרועות. בלי מכשירים. רק משקולות. בלי תזונה מתאימה. בלי מסלול מתאים. אבל עם הנחישות של שניהם היא מתקדמת, ובגיל שלוש עשרה היא כבר מנצחת תחרות אחר תחרות. כשברור לה שהמטרה שלה היא האולימפיאדה. למראשות מיזרונה היא תולה על קיר הבוץ את מושא השראתה, תמונתו של מו פארח, אצן בריטי, יליד סומליה, שעזב את סומליה, כדי שיוכל להתאמן כמו שצריך, ואינו מייצג אותה באולימפיאדות. סמיה מחליטה, שהיא תישאר בסומליה, ותייצג את ארצה, ותילחם לשיחרור הנשים מעול הגברים, כפי שחזה אביה האהוב.
אבל אם היה להם לא קל עד עכשיו, הרי שהדברים נעשו גרועים מיום ליום מבחינה פוליטית. קבוצה איסלאמיסטית קיצונית בשם א-שבאב, משתלטת על האזור, ובן לילה יורדת חשרת ימי-הביניים עליהם. לנשים אסור לעשות כלום, ואסור לצאת לבד החוצה. הגברים מצווים ללבוש רק מכנסיים ארוכים ולא קצרים, לגלח את שיער הראש לגמרי, או לגדל שיער בסגנון אפרו ועם זקן, הנשים הוכרחו להתכסות בבורקה (כשרק העיניים חשופות). נאסרה המוסיקה. נסגרו בתי הקולנוע. ניכבו פנסי הרחוב, שאיפשרו לאנשים לקרוא בצוותא, וגם הספרייה הציבורית נסגרה.
בהתחלה היא עוד מנסה להתאמן עם הבורקה, אבל יותר מדי מכשולים ניצבים בדרכה, כולל הירצחו של אביה, אחותה האהובה שהתחתנה ועברה לפינלנד, ובריחת משפחתו של עלי, ביחד איתו. בבית אין כמעט אוכל, ובכל זאת היא מצליחה להגיע לאולימפיאדת בייג'ינג, אך מגלה עד מהרה, שאינה עומדת ברמה של אף אחת מהספורטאיות, שכן לא היו לה התנאים שהיו להן. עם זאת, הקהל מריע ומעודד אותה, למרות שהיא מגיעה אחרונה. היא מחליטה שהיא עוזבת גם כן את סומליה. כדי שתצליח להתאמן טוב יותר לאולימפיאדת לונדון. אך אם היה קשה יותר עד עכשיו. הרי עתה מתחילים באמת ייסוריה. ייסורי המסע לאירופה, שבו כולם מאבדים צלם אנוש, נתונים לחסדיהם של מבריחים המעבירים אותם מיד ליד, בצפיפות, ברעב, בדיכוי ובחוסר אנושיות. טרגדיה של פליטים, שכולנו חשופים אליה כיום מצד המדינות שאליהן הם מגיעים, ופחות חשופים לסבל הנורא שבדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה