'ילד שלי' מאת מיכל עילם

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

מיכל עילם כתבה את ספרה בחורף 2012, במהלך שבעה חודשים, וכפי שהיא מגדירה אותו: "זהו סיפור מסע: ברגל, בעגלה ובנפש" (ע' 292).
שני מסעות בספר. הראשון הוא של יאקוב, הענק הרוסי, המחליט לקחת את "מאלצ'יק", נכדו הפעוט בן השנתיים, ולחפש את הקהילה היהודית שעליה שמע מחברו, שהפקיד בידיו ספר תנ"ך. "גם במערבולת ספקותיו, באמונתו החדשה לא פקפק. הוא פתח את הספר שנתן לו מויסי וקרא לאור העששית שהייתה תלויה באסם, על נופו של הגן בעדן... וכאשר הפיל אלוהים תרדמה על האדם כבתה העששית של יאקוב, חושך גמור נשתרר והוא שקע בשינה נטולת חלומות." (ע' 26).
כשהוא מגיע ליהודים, הם מָלִּים אותו ושמו משתנה ליעקב. הוא עולה עם הנכד לארץ, למושבה 'אילנות' בה כבר נמצא מויסי-משה. אנשי המושבה, רוחשים כבוד לגֵר הענק והשתקן, שבונה חלקת בית צנועה לידם, והוא מעבד את אדמותיו בשתיקה. אך אין הם מצליחים לעכל את מאלצ'יק. המחשבה, שאין הם יודעים מה בדיוק הקשר בין יעקב למאלצ'יק, ומי הם הוריו של הילד, אינה נותנת להם מנוח. הרכילות מגיעה לילדי המושבה דרך הוריהם, ודרך יחסו המשפיל וחסר הרגישות של דוד המורה. התוצאה היא נידוי כמעט גמור, ואלמלא היה מאלצ'יק בריון וחזק כסבו, היה הנזק גדול יותר.

יעקב היכה שורשים בארץ ישראל. אולם נכדו בודד, עד שהוא פוגש בשני בניו של עבד אלמג'יד, הבדואי ששומר בלילה על השדות של המושבה. הבנים: מועין ואמיר הופכים לאחיו של מאלצ'יק, לחלק ממנו. הוא מלמד אותם לקצור במגל, הם מלמדים אותו לשחות. מעתה יבלו את ימיהם יחד. "כמשולש שווה שוקים, משני צדי, שתי צלעותי, אמיר ומועין, קומתם זהה, הופעתם כה דומה עד שבחשכה יכלו לשטות גם בי, לא ידעתי מי הוא מי... נשימותיהם השלוות של השניים נגעו במיתרי לבי." (ע' 168).

כשהיה תינוק חלה מאלצ'יק והיה בסכנת חיים. יעקב ועבד אלמג'יד, לא משו ממיטתו. שניהם טיפלו בו לסירוגין במשך עשרה ימים, עד שהוא מתאושש. יעקב יודע שהוא חייב לעבד אלמג'יד את חייו של הילד. עבד אלמג'יד ירגיש מעתה שזהו הילד שלו, ומבחינת מאלצ'יק, יש לו שני אבות. המסע השני הוא שלו. עבד אלמג'יד מלמד אותו להיות גשש מעולה, למורת רוחו של יעקב, אף שאינו אומר דבר, וכשמאלצ'יק יחזור מהצבא, בו הוא משמש כגשש, הוא ישהה בעיקר בערב אלהייב, כפרו של עבד אלמג'יד. מצד שני, אמיר, בנו של עבד אלמג'יד נשלח לעזור ליעקב בשדות, והופך לאיכר, ליד ימינו של יעקב, ובמובן מסויים לבן. כך מתערבבים המושגים של אבות ובנים ומקבלים משמעות חדשה, תוך התעלמות מדעת החברה, הבדואית, מצד אחד, והיהודית, מצד שני.