תוחלת החיים של אהבה מאת ינץ לוי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

לא סתם מופיעה ה"אהבה" בכותרת הספר בלא "הא הידיעה". אילו הייתה זו "האהבה", היינו מבינים שמדובר במושג האהבה ובמהותה. אבל לא.
כאן מדובר על תוחלת החיים של אהבה אחת,  של בחור אחד בשם לביא, העטוף במשפחתו בשנים האחרונות לחייו.

תוחלת חיים של כל דבר היא זמן מוקצב. כאן אנו נחשפים לתוחלות חיים של כמעט כל דבר: נחישות, ריב, סוד, רוח נעורים ועוד. מתי כל אחת מהן התחילה, וכיצד כולן קשורות באח הגוסס, בלביא. האם הן קיימות מהרגע שלביא נולד? האם מרגע שעמד על דעתו? או רק מהרגע שבו נודע לו שהוא חולה באיידס? האם הן מסתיימות ברגע מותו? או  נמשכות גם לאחר-מכן?
את כל השאלות האלה, ושאלות רבות אחרות, שואל את עצמו אחיו הצעיר של לביא, מיכאל, במהלך הרומן, שהוא לכאורה הספר הנכתב על-ידו ונפרש למולנו, וכל כולו מערכת היחסים בין האחים בילדותם, ומערכת היחסים שבין ששת האחים וההורים בשנים האחרונות. כל זה כרקע להתמודדות של לביא במחלה, וההתמודדות של כל אחד מבני המשפחה איתה "טוסט זה סימן טוב מאד. התיאבון חוזר. זאת התחלה, זה הכיוון, זה סימן מעולה טוסט." כשהדדליין קרוב, התקווה נתלית אפילו בטוסט. חייכתי מבעד לעיניים טרוטות בכי." (ע' 238).

מחבר הספר, ינץ לוי, מעמיד למבחן, ומעמיד זה מול זה, את הכתיבה הספרותית אל מול האוטוביוגרפיה. ותוהה דרך מיכאל, עד כמה חייב הסופר להיצמד לעובדות, כשמדובר בסיפור אמיתי,  המועלה על הכתב, ועד כמה אפשר להשתמש בחירות הספרותית. מיכאל, האח, תוהה בכל פעם מחדש בסוגיה זו. אבל לכל אורך הדרך גוברת נאמנותו לאמת הביוגרפית, לאמת של החיים, שלא תמיד מייפה, ולא תמיד משאירה אותנו עם "הפי אנד", אבל היא החיים.
למולו כאנטיתזה, מוזכר ספר, שבו אמת ספרותית, שחלקה בדייה, ורק חלקה – אמת מהחיים. "הכשרון הוא שהפריע." חושב מיכאל על הסופרת "גיוס הכשרון לשם יצירת מקסם שווא חסר שחר, שהופך את הכאב לשעשוע ספרותי" (ע' 268). אל מול עיניה, הוא קורע את דפי ספרה, ומביע, ללא מילים, את מחאתו.

בהיותו צעיר, ולביא האח הבוגר, ספג מיכאל, עלבונות רבים מאחיו הגדול. אבל בתקופת המחלה, כשהוא שוהה ימים רבים מאד ליד מיטת אחיו החולה, אם בבית, ואם בהוספיס, מגלה מיכאל את האהבה, שהתגלתה לו באותן שעות קשות עם לביא. וכך הוא מתאר את הגעגוע אליה באזני חנניה לאחר מות לביא: "...האהבה נראתה כמו מה שמאפשר לך להרגיש במקום גם בזמנים הכי קשים. היא נראתה התשובה המוחצת לכל הספקות והשאלות והתהיות. היא נראתה כמו התרופה שלא מרפאת את החולי בעולם, אלא מאפשרת לחיות איתו." (ע' 304).