יום ראשון, 4 בספטמבר 2016

'גוּדַאי' מאת זהבה גושן ומעין בן-הגיא

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שיתוף הפעולה בין זהבה גושן, עם סיפור ילדותה ובגרותה באתיופיה, לבין מעיין בן-הגיא, הפך לרומן רגיש ונוגע, המאפשר לנו הצצה לחיים באתיופיה, שהם לא קלים, אך מלאי יופי, חלומות גדולים, והקושי שבין אלה לאלה.
במרכז הרומן נמצאת גודאי, ילדה קטנה, שהופכת לנערה במהלך הסיפור. גודאי סופגת בכישרון את עוצמת החיים סביבה, ומיטיבה לספר.
דרך עיניה, אנו נחשפים למגוון החיים היומיומיים של יהודי אתיופיה ושל משפחתה המבוססת. עצי הקפה, עדר הבהמות, שדות הטֶף, השעורה, התירס והעדשים, השמירה על שדה קלחי התירס מפני הקופים, המוטלת על ילדות הבית, האוכל המיוחד המתובל היטב – ובמיוחד האינג'ירה, הלחם האתיופי.
עוד אנו קוראים על הבּוּנָה, טקס שתיית הקפה המסורתי בחברה האתיופית, הכולל קלייה והכנה של הקפה ושתייתו בצוותא כמפגש חברתי, המתרחש כמה פעמים ביום, בין בני המשפחה ועם אורחים וחברים.

משחקי הילדות עם האחיות, החברות ובנות הדודות, והמנהג, שהבנות המתחתנות בגיל צעיר, עוברות לחיות בבית הבעל, מה שגורם בביתה של גודאי, לשינויים מהותיים. אחיותיה, אמורות לעבור לבתי חתניהן, ואילו הכלות של הבנים, אמורות להגיע לביתם. רק מי ששידוכה לא הצליח, תחזור לביתה. וכך אומרת גבטה, בת הדודה, כשהן משחקות "מסכנות, שמעתי שעומדים לקחת לכן את למלם, ושבמקומה תבוא לגור אתכן הכלה של וורקט." (ע' 91).
עוד אנו נחשפים למסורת האתיופית של טקסי עונות החקלאות, האמונה היהודית ושמירת המסורת, הכבוד לקֶסים, למבוגרים ולהורים, והאגדות הנקשרות לירושלים: "ברהני אומרת שבירוסלם שיעורי הבית נעשים מעצמם.... וכשאת הולכת את דורכת על זהב. מרוב שיש שם זהב אף אחד לא טורח להרים אותו מהאדמה" (ע' 125).

בניגוד לרוב הילדות, מחליטה גודאי, שהיא חייבת ללמוד לקרוא ולכתוב. אחיה מלמד אותה, וגם מצליח לשכנע את האב לשלוח אותה ללמוד באמבובר, עיר שרחוקה מאד מהכפר שלה. כדי להגיע לעיר זו, היא צועדת ביחד עם אחיה, מהלך יום שלם, ומגיעה הביתה רק בסופי שבוע ובחגים: "אלה היו הימים שאחרי הקציר ולפני הפסח. קיבלנו חופשה מבית הספר כדי שנוכל לחזור ולעזור בבית בהכנות לחג שהיו בעיצומן. העמדתי את כל כלי החומר הישנים והסדוקים ויצאתי לשבור אותם. בבית כבר היו כלי חרס חדשים ויפים שדודה זאודה הכינה ושישמשו אותנו עד הפסח הבא. מערב החג נבשל בהם, ונאכל את בשר הכבש הצלוי שיישחט כקורבן החג... כל אחד מבני המשפחה יקבל בגד חדש – גלימות ושמלות מבהיקות מלובן מעוטרות בשוליהן ברקמה..." (ע' 139)
במהלך הסיפור הולך ומתגבר זרם הקבוצות הנעות בדרכן לישראל. הדרך מלאה בסכנות של חשיפה ומעצר, שודדים ואויבים, ונמשכת על פני ימים רבים של הליכה בתנאים קשים, לתחנות הביניים, ועד למטוס שיסיע אותם לישראל.
לקרוא, להזדהות, ולהבין. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה