שירו של הלב מאת ג'ודי פיקו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'שירו של הלב' אינו חדש, והוא נחשב לרב-מכר עולמי, כמו רבים מספריה האחרים של ג'ודי פיקו. היא יודעת את המלאכה. יש לה יכולת כתיבה מדהימה, שמציידת את דמויותיה באמינות רבה. אלה הן דמויות עגולות, מלאות, מעניינות, מתלבטות וחושבות, מרגישות, כואבות וממריאות.
הדמות הראשית בספר היא זואי, מטפלת במוזיקה, אשר מגדירה את מקצועה כך:  "אני מטפלת במוזיקה," אני אומרת. "אני משתמשת במוזיקה במסגרת קלינית כדי לעזור למטופלים להקל כאב או לשנות מצב רוח או לתקשר עם העולם. לפעמים אני עובדת בבתי אבות עם מטופלים שסובלים משיטיון; לפעמים אני עובדת ביחידת כוויות עם ילדים בזמן החלפת תחבושות; לפעמים אני עובדת בבתי ספר עם ילדים אוטיסטים..." (ע' 417).

ההסבר המדעי לשימוש במוזיקה לרפואה מוסבר על ידי זואי כך: "בסריקות מוח רואים שמוזיקה מאירה את הקורטקס הקדם-מצחי האמצעי ומגרה זיכרון שמתחיל להתנגן. פתאום רואים מקום, אדם, אירוע. התגובות החזקות ביותר למוזיקה – אלה שמעוררות זיכרונות מלאי חיים – גורמות למרב הפעילות בסריקות מוח. לכן חולי שבץ מצליחים לשלוף מילות שירים לפני שהם נזכרים בשפה, וחולי אלצהיימר עדיין זוכרים שירים מנעוריהם." (ע' 17).

זואי תזדקק לעזרה מוסיקלית גם לעצמה, לאחר ניסיונות קשים ולא מוצלחים להרות, כשבניסיונה לשמור על עובריה, היא עוברת משפט קשה והאשמות. מי שעומד מולה הוא הגרוש שלה, מקס, אשר מערכת ההגנה הגדולה שנוצרה סביבו, יוצאת משליטתו. כל מעגלי החיים הקרובים: אהבה, נישואין, הורות וזהות מינית עומדים למבחן, וצריכים לעמוד אל מול כוחות חיצוניים גדולים המאיימים למוטט אותם בכוח חוקי החברה, הכתובים והלא-כתובים, ואל מול פנאטיות דתית ודעות קדומות. המוטו של הספר הוא: לאיש אין זכות טבעית לתקוף את זכויותיו השוות של רעהו, ומתפקידם של החוקים למנוע את זה בדיוק." (תומס ג'פרסון).

ברגעים הקשים ביותר, יושבת זואי על חוף ים, לצד בת-זוגה, ונסה, מביטה במגדלור שהציל ספינות רבות, וחושבת: "... למרות המגדלור ספינות נטרפו בתדירות גבוהה. בטיחות זה עניין יחסי. אפשר להיות קרובים כל כך לחוף, שממש מרגישים אותו מתחת לרגליים, ופתאום להתנפץ אל הסלעים."
את הסיפור אנו שומעים מתוך מחשבותיהם של: זואי, מקס וונסה. לצורך כתיבת ספר זה נזקקה המחברת ג'ודי פיקו להרבה ידע בתחום הטיפול במוזיקה, ובתחום המשפטי והרפואי. לשם כך נעזרה במומחים רבים בתחומים אלה. בנוסף, היא יוצרת חיבור יפיפה, פסקול מוזיקלי, שאותו כותבת ושרה אלן וילבר. כל פרק הוא רצועת פסקול נוספת שאותה אפשר לשמוע בכתובת הדיגיטלית הבאה: www.simonandschuster.com/SingYouHome/. המקשיבים יוכלו לשמוע ולדמיין את זואי מנגנת ושרה את חייה על הגיטרה. אלן וילבר מזכירה לי בסגנונה, ואפילו בקולה, את הזמרת, ג'ודי קולינס, אותה אהבתי לשמוע בשנות השבעים.