'האורחים' מאת אופיר טושה גפלה

כתבה:  ד"ר רותי קלמן

הספר 'האורחים', לא דמה לשום ספר שקראתי. הוא בהחלט בדיוני, מהסוג שאני בדרך כלל לא קוראת, אבל עם רעיון כל כך מעניין ופילוסופי, שמשך אותי לקרוא ולקרוא, עד הסיום, שגרם לי לנשום נשימה עמוקה ולהתפעל ממלאכת המחשבת.
גיבור הספר הוא אדם קור. רווק בן 35. העובד במשרד פרטי לחקירות, שהופך להיות מבוקש ביותר. בגלל המטמורפוזה.

המטמורפוזה מתרחשת על פני כל אוכלוסיית כדור הארץ. כולם מתעוררים בוקר אחד ומוצאים קופסה עם זוג נעליים נחשק על סף דלתם. כל אחד מוצא בדיוק את זוג הנעליים שהוא היה רוצה לנעול, ובדיוק במידה הנכונה. כך, שכולם בטוחים שמישהו שאוהב אותם השאיר להם מתנה, והם ממהרים להיכנס לנעליים. יש ביטוי שמדבר על 'להיכנס לנעליים של מישהו', ונראה שגפלה לקח את הרעיון הכי רחוק שיכול להיות. כי מה שקורה לנועלי הנעליים החדשות, הוא, שהם הופכים להיות, מבחינה חיצונית, מי שהיה שנוא עליהם לאחרונה.

אדם קור הופך ליפנית, שהדביקה אותו במחלה ליד מדרגות נעות, והוא שונא אותה על מה שעוללה לו. הדר, ידידתו, הופכת לגרוש שלה. אימו הופכת לשכנה שהיא הכי שונאת, השכנה השנואה הופכת לאימו, ואביו – לסבו...
נסו לתאר לעצמכם, איזה כאוס מתרחש בעולם. כל מי ששונא את אובמה הופך לאובמה, יש הרבה ביבים ושרות, ואף אחד לא יודע בדיוק איך להתמודד. מעניין גם, שבשלב הראשון של המטמורפוזה מדובר רק בשינוי פיזי, כשהנפש, נותרת של הבן אדם המקורי, מה שכמובן גורם למבוכה רבה, ולרצון לצאת מתוך עורם. אבל בשלב הבא, הנפתח בכאבי ראש נוראיים, מתחילים גם לחלום את חלומותיו של השנוא עליהם, ואחר-כך את חלומות מי ששונא אותם. כאן, זה מתאים אפילו יותר למטאפורה של "להיכנס לנעליים של מישהו אחר". מה נשאר ממך? מהתודעה שלך? זיכרונות? הרי אתה מתחיל לקבל גם זיכרונות של מישהו אחר. אז אם אתה נראה ונשמע כמו אחר, חולם כמו אחר, אז אולי אתה - "אחר".

כדי לנסות להישאר מי שהם, מתחילים האנשים לנהל יומן זיכרונות בשנים שלאחר המטמורפוזה, מחשש למטמורפוזה שנייה, ולהשתנות מוחלטת ממי שהיו באמת.
והשאלות ממשיכות להישאל: למה אתה הופך דווקא למי שהיה מושא שנאתך? האם כדי "להיות בנעליים שלו"? להבין אותו, ואולי לשנוא אותו פחות? האם אדם הופך לפחות שונא? מי יזם את כל המהלך המטורף הזה? אנשי כדור הארץ מחליטים לקרוא להם "האורחים", והם כמובן מנסים להבין מי הם. האם הם חוצניים? כיצד ידעו את המידות של כל אחד? כיצד הם משליטים את המטמורפוזה? ולמה? האם מדובר, כפי שאדם מעלה השערה, בטרור חדש, שאינו כימי, או ביולוגי, אלא תודעתי? (ע' 107). מרתק, מבלבל, ומעורר מחשבה.