כתבה: ד"ר רותי קלמן
מלבד זאת כתב אוסטר עשרות ספרים וביניהם ספר אוטוביוגרפי בשם 'מהיד אל הפה'. שם הוא אומר על עצמו: "כל דבר שנגעתי בו נכשל. נישואי הסתיימו בגרושין. עבודתי כסופר התדרדרה והייתי שקוע במצוקות כספיות. אינני מדבר על גירעון מעת לעת או על איזה הידוק חגורה זמני – אלא על מחסור כספי קבוע, נוגש, כמעט חונק, שהרעיל את נשמתי והעמיד אותי במצב של בהלה תמידית. לא יכולתי להאשים אלא את עצמי בלבד." כמו שאתם מבינים, הוא יצא מזה, ובגדול, ובימים אלו יצא התרגום לעברית של ספרו 'מסעות בחדר הכתיבה', משנת 2006, וכך הגיע לידיי, היישר ממדף הספרים החדשים בספרייה.
קראתי, ואכן הייתה זו קריאה איכותית. שגם עכשיו, יומיים אחרי שסיימתי את הספרון הקטן, אני עדיין מהרהרת בו ובמשמעויותיו.
אז מה בספר? תעתועי כתיבה. מי בעצם המחבר? ומי הוא הזקן, שאנו מוצאים בתחילת הספר יושב על שפת המיטה הצרה, ותוהה בשאלה הזו בדיוק? מה הוא עושה שם?
ההגדרה של זקן, אולי לא ברורה מספיק, ולכן בוחר המספר, להתייחס לאיש שבחדר בתואר
"מר בלנק". נראה ש"תואר" זה הולם את מצבו של האיש. מכיוון שזיכרונו כמעט ואינו קיים והוא בחזקת "טבולרזה" (לוח חלק, נייר חלק), וזו בדיוק המשמעות של "בלנק" באנגלית.
אז איך מסתדר אדם בלי זיכרון? במקום שאינו אומר לו כלום? ובלי לדעת מהו עברו?
החפצים המעטים שבחדר מסומנים עם סרט מידבק לבן ועליו שמם: קיר, מנורה, שולחן. מר בלנק נעזר בשולחן הכתיבה, במסמכים שעליו, בתמונות, ובאנשים המעטים שנכנסים אל החדר, שלעיתים מזכירים לו בהבלחים, זיכרונות מעברו. השפה והיכולת הוורבלית קיימים בו בהחלט, למרות אובדן הזיכרון. ולכן הוא מסוגל להשתמש בהם כדי להסביר לעצמו דברים.
לעומת זאת מבחינה פיזית, נראה שהוא מגלה הכל מחדש. כמו תינוק שמגלה לאט לאט את גופו, את ידיו. את היכולת לנוע, את הגלגלים בכסא שליד שולחן הכתיבה, המאפשרים לו לנוע קדימה ואחורה, והוא מוקסם מהרגע, מהגילוי, מהיכולת.
מסביבו מסעות של אנשים שנכנסים ויוצאים מחייו, ביניהם: ג'יימס פ' פלד, אנה וסופי, ומצלמה שמתעדת כל תנועה וקול של מסעותיו הוא, והמילים, שאומרות מה שהיה, מה שהווה, ומה שיהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה