אצבעות על הגבעה מאת איתן דרור-פריאר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"שלוש תמונות נשארו לי מהדרך, הראשונה מלבה של כיכר אירופית: חתומים במעילים, חבוקים, צחוק אמתי על פנינו. ידה של הזקנה שפיזרה פירורי לחם חדרה לתמונה ולזיכרון המשפחתי. השנייה על חוף גינוסר, אני על סלע, ביד אחת אוחז בך ובאחרת בו, כולנו מחייכים בשפתיים קפוצות אל הבחור שמכוון אותנו למסגרת. השלישית על מרפסת ביתנו, שעת דמדומים, תמונה חשוכה ומטושטשת. אבא מגיש לך תה ואחר כך מניח את ראשו על כתפך, ואת שולחת יד אל לחיו. הוא ואני מחייכים לצדך. אותו שקר – כאילו למרות כל המהמורות היתה גם שמחה בדרך."
('כיכר היונים', ע' 115 – 116).

'כיכר היונים' היא האחרונה מבין שלש הנובלות המחכות להיקרא בספר 'אצבעות על הגבעה'. הספר זיכה השנה את מחברו, איתן דרור-פריאר, בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס על יצירת ביכורים.

דרור-פריאר הוא מוסיקאי ויוצר. בין שאר עיסוקיו, הוא מייסד, חבר ומנהל 'אנסמבל דרור', הרכב מוזיקלי מוצלח שמופיע בכל הארץ, ובספריית דימונה – כבר מספר פעמים, עם תוכניות על רחל, לאה גולדברג, נעמי שמר ועוד. את השילוב הזה בין אהבתו לספרות, לאהבתו המוזיקלית, אפשר למצוא גם בספר זה, אם כי במינון נמוך מאד. הפעם, הבמה כולה היא של הספרות, ושל החיים, שבתוכם שזורים שירים, כחלק בלתי נפרד מההוויה הארץ-ישראלית.

שם הספר 'אצבעות על הגבעה' הוא כשמה של הנובלה הראשונה. אבי המשפחה, איבד מאצבעות ידיו בקרב, אבל לא רק אותן. ליבו נשאר עם חברו עזרא, שהיה עימו בקרב, והלב שלו מתפוצץ כל לילה, בזעקות של הלום קרב. הילדים גדלים אל מציאות זו "שני חברים הלכו בדרך, בים בם בום, אחד קיבל מכה בברך," אבא שר, הגבינה הצהובה נעולה באגרוף היד השלמה, צעדיו רחבים וכבדים, וחיוך על פניו." כך בכל יום. עד שהאם עושה מעשה, שיישנה את חיי המשפחה.

הנובלה השנייה נקראת 'העונש של חנוך'. יחסיהם של חנוך ונגה מתקלקלים לאחר הבגידה החד-פעמית שלו, וקורעות קרע בלתי ניתן לאיחוי בינו לבינה. כשנגה מבינה שהיא צריכה עכשיו להיאבק במחלה קשה, הוא מגלה שלא הוא זה שילווה אותה בימיה הקשים.

החוט המקשר בין הנובלות הוא יחסים שנשברים. בין בן לאביו, בין בעל לאשתו, בין אם לבנה. כשלפעמים התפקידים ביניהם מתחלפים ומשתנים, ולובשים פנים חדשות.

"כעבור שלושים וכמה שנים אני שוב שם, בכיכר האירופית... בכיכר הרבה ידיים זקנות מאכילות את היונים, ואני מחפש שם את אמא ואת אבא ואותי. מתיישב על ספסל וקורע מהלחם שבחרתי בקפידה במעדנייה. עכשיו אני היד הזקנה... עדיין חשוך כאן הבוקר, והיונים מתרוצצות הנה והנה בין הסבתות, ואני ביניהן, סבא של אף אחד." (ע' 126).