'צבע השמים שלנו' מאת אמיטה טראסי מאנגלית: רחלי לביא

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בהקדשת הספר כותבת אמיטה טראסי, הסופרת: "לנערות כמו מוּקְטָה – מי ייתן ותמיד תמצאו חברות שיעזרו לכן לעבור ימים אפלים".

המקום הוא הודו, 1986. הילדה מוּקְטָה גדלה באושר למרות תנאי החיים הקשים של משפחתה הקטנה (סבתא, אמא וילדה). משפחתה שייכת לקסטה הנמוכה ביותר (דוואדאסי – בשירות האלה). בכפר הקטן, בנות הקסטה הזו מוקדשות בעל כורחן מגיל 8 למקדש האלה יְלָאמֶה, לה הן נישאות בטקס הקדשה. בעבר, היו המלכים תומכים בהן. כיבדו אותן כמו כוהנות. הן רקדו במקדשים, שרו מזמורי תפילה ואנשי הכפר ביקשו ברכתן באירועים חשובים. 

המצב השתנה עם הזמן לרעה, שכן אין כבר מלכים, ויש מעט פטרונים. תפקידן של הבנות בקסטה הזו, נידון, למעשה, לספק את צרכיהם של גברי הכפר (הכפר הוא דימיוני, אבל כפרים בהודו,  שמסרסרים בבנותיהם ובנשותיהם קיימים עד היום במאה ה-21 !!!).

מוּקְטָה אינה יודעת זאת. היא רק יודעת שהיא מפנה את מקומה ליד אמה, בחלק מהלילות, ישנה בחוץ על הריצפה ומחכה שהאם תקרא לה. אבל מגיע היום, שבו מצפים ממנה שתמלא את תפקידה. במיוחד כשהאם כבר חולה. הסבתא לוחצת, והאם החולה אינה מצליחה לגונן. מוּקְטָה בת העשר, מוקדשת לאלה, ובעצם נמכרת למאדאם. למרבה האירוניה, הסבתא שמקבלת את המצב (ומרוויחה את הכסף), מנסה ליפות את המציאות: "אנחנו כמו פרחי דטורה שנפתחים בלילה – משכרים, מלבלבים בחשכה, קמלים עם עלות השחר."

לאחר הלילה שבו היא חווה אונס מזעזע, נחלצים לעזרתה הורי אביה, הגרים באותו הכפר. אביה, אשוק, גר במומבאי. הוא צאצא לקסטה מעורבת (גבוהה ונמוכה). הוא ברהמין, שעסוק בהצלה של ילדים ממצבי עוני ומחסור. הוא לא בטוח שהיא אכן בתו, אבל מבין שהיא בסכנה, והוא מביא אותה לביתו, לא כבת, אלא כילדה שהוא מציל.

אשתו של אשוק, חושדת שזו בתו, והיא מעבידה אותה קשה במשק הבית. אבל בתם, טארה, שאינה יודעת על הקשר המשפחתי, מתייחסת אליה כאל חברה טובה. כשאמה של טארה נפטרת, ומוּקְטָה נחטפת מהבית. אשוק מחפש אותה בכל דרך אפשרית, אך לא מצליח לעלות על עקבותיה. הוא אומר לטארה שמוּקְטָה מתה, ועוזב ביחד איתה את הודו לאמריקה. גם כדי לברוח מהזיכרונות, וגם כדי להבטיח חיים טובים יותר לטארה.

אבל, הוא יודע, שיש סיכוי שמוּקְטָה עדיין בחיים, ועדיין סובלת. הוא מפעיל בלשים וסוכנויות, וכשהוא מתייאש מלמצוא אותה – מייסר אותו ליבו, על שלא הכיר בה וזנח אותה לגורלה.  הוא מתאבד.

טארה מוצאת בין מסמכיו רמז לכך שהוא המשיך לחפש, והיא מבינה שמוּקְטָה לא מתה, כפי שחשבה. אחת עשרה שנים לאחר שעזבו את הודו – חוזרת טארה לחפש את חברתה הטובה, כצוואה לא כתובה של האב.