כתבה: ד"ר רותי קלמן
כשבני כיתה נפגשים לאחר שנים לפגישת מחזור, הם בדרך כלל נכנסים מיד לאותו תפקיד שמילאו בעבר, כשהיו "כיתה". ברומן 'ליאורה', ישנה קבוצה מלוכדת של מבוגרים בני למעלה משישים, שהיו יחד מהגן. הם דבקים זה בזה כל חייהם, ארבעה מהם אף נישאו בתוך הקבוצה: אביבה לאהוד, וליאורה לחיליק, שבתקופה האחרונה מכונס במחלתו, מחלת הפרקינסון.
אנו מקבלים את התמונה דרך עיניה של ליאורה, ובעיקר דרך ציוריה המתארים את הקבוצה מאז שהיו ילדים. כולל התקופה שבה ניסה להצטרף אליהם אדם פריש, ילד שנחלץ ביחד עם אמו מגרמניה, מתוך אימי המלחמה. אבל הילדים בני השש לא מבינים. ממה ששמעו מהוריהם, גרמניה הייתה משהו רע מאד. וילד שבא מגרמניה, דינו להיות מוחרם. ליאורה, שמנסה בהתחלה להתחבר אליו, מקבלת את דין הקבוצה ומחרימה.
למרות שלכאורה כל אחד מתפקד עצמאית בעולם שבנה לו, מסתבר שגם כל ה"בנייה" היתה תיכנון של הקבוצה, או יותר נכון של המנהיג הבלתי מעורער שלה, יגאל, שלכאורה פועל כדי להגן על ה"משפחה", ועדיין מושך בחוטים של כולם.
הפעם הם נקראים לראות את האחוזה שבנה, כשקנה את הבתים בשכונת ילדותם, והקים אחוזה גדולה. החבורה מתכנסת, ליאורה מציירת במהלך הפגישה. "אנחנו העדים הלא אילמים מאשרים לו שוב ושוב את הדרך שעשה מאז היה הילד המוכה, הבן של יאנק העגלון, ועד לאיל ההון של היום". אבל בתוך האווירה הנינוחה של קבוצה שגדלה יחד, יש זרמים תת קרקעיים של סודות. האם מה שחדש יכול באמת לכסות על מה שישן? על האמת?
הסדקים מתחילים להיווצר מעל פני השטח ה"חדש", כשיגאל, מספר כיצד שיכנע את אחד מבעלי המגרשים למכור לו, חמוטל עוקצת, שבוודאי גרם לממזר המסכן לצאת מופסד. ויגאל עונה: "ככה זה בחיים, טליק. צריך לדעת לקחת, להחליט מהר, לפעמים גם בשביל אחרים." וחמוטל ממשיכה "אתה באמת מאמין בזה, אבל אין לך שום אפשרות לדעת איך ישתנו החיים של מי שפלשת לחייו ברגל גסה." וכל הנוכחים, מבינים שפה מדובר על החבורה עצמה, ושיגאל מגיב על מה שלא נאמר. "משהו בנינוחות מסביב החל להתפוגג", מתארת ליאורה את האווירה הנעכרת.
כשיגאל ממשיך להתווכח איתה, ושואל "האם היתה אי פעם החלטה לא טובה שקיבלנו ככה?... נו, יש לך דוגמה?" משתררת דממה מתוחה, הנובעת מכל מה שכל אחד יודע, על החלטות ומהלכים של יגאל, שאכן גרמו להחלטות הרות אסון. חמוטל לא מתאפקת ופולטת "ליאורה".
"השקט סביב השולחן כבד ויש לו קול. אני שמעתי אותו, מין צפצוף עדין באוזניים. אפילו הפועל התאילנדי שעמד בגבו אלינו הרגיש במתח והפסיק להרעיש ליד שבכת הצלייה. חיליק הטה את צווארו באטיות, מחפש אותי מאחוריו. אני נותנת לידי שקפאה את הפקודה לזוז, וממשיכה להצליל בעיפרון הפחם את עץ הזית שניטע במרכז המדשאה. "ליאורה?" שואל חיליק בקולו החרישי והסדוק. "מה היא אומרת?" יגאל מתעשת ראשון. "היא לא יודעת מה היא אומרת, חיליק," הוא אומר בקול נמוך ושקט, ומחייך. "היא מדברת מקנאה. עד היום היא מקנאה, היית מאמין?"
ואכן דפוס ההתנהגות של יגאל, שלכאורה פעל תמיד כדי להגן על כולם, גרם בעצם למהלכים, נסתרים יותר ונסתרים פחות, שהובילו אותם בפאסיביות, לחיות, שלא כפי שביקשו לעצמם. אבל, כפי שאומרת חמוטל בשקט לאהוד "לפעמים העבר מסתכל עליך, גם אם אתה לא מסתכל עליו". העבר אכן מתעורר, ועבור ליאורה, ביתר שאת.
בגיל עשרים, בזמן שחיליק עמד להתחיל צבא קבע, והם קבעו להתחתן בקרוב, היא לומדת בבית ספר לאחיות, ואז נענית במפתיע להצעה של ראש החוג לנסוע לחצי שנה לגרמניה, להשתלמות מיוחדת.
לראשונה בחייה היא במקום זר, ומי שנקלע בדרכה ומציל אותה הוא אדם, שנפתח לפניה ומספר על אהבתו אליה, עוד מאז. כשהיו בני שש, והוא היה המוחרם. ליבה של ליאורה נפתח אליו, ובמהלך תקופה זו, היא מתאהבת גם כן. כשהיא מבינה שהיא צריכה לבחור בין אדם לחיליק, והיא מבינה שהיא מעדיפה את אדם, מופיעים יגאל ואהוד, חברי הילדות, ומניעים אותה מהבחירה שהיא עומדת לפניה.
באותם ימים חיליק נפצע קשה בקרב, וליאורה עוזבת את אדם, תוך הבטחה שהיא תחזור. אבל כשחיליק מתחיל להתאושש מפציעתו הקשה, הוא סוחט ממנה הבטחה רגשית, שלעולם לא תעזוב אותו. הם מתחתנים, וליאורה דוחקת את הזיכרונות הצידה. כל הקבוצה מכירה את הסיפור, מלבד חיליק.
הזיכרונות יעלו שוב, עם הציורים, ועם ההבנה, שהסודות חייבים להיחשף, כולל האמת של חברי הקבוצה. האם הדבק, שאיחד אותם ששים שנה, עדיין יישאר גם לאחר חשיפת האמת? קיראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה