בְּשׁוּלֵי הַנּוֹחוּת' מאת סַיַיקָה מוּרַטָה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קייקו פורוקורה, צעירה יפנית בת 36, מבינה את העולם בעיקר כשהוא מתנהל בהוראות מדוייקות. לא כשהוא ניתן לפרשנות. רק בדרך זו היא יכולה להתנהל בחיים בלא שתגרום מבוכה לסביבה בפרשנויות השנויות במחלוקת שלה, שהסבו בילדותה מבוכה רבה להוריה ולסביבה. היא חכמה, אבל משהו בתפיסתה החברתית שונה מהרגיל, ואין היא מבינה מהו.

קייקו עובדת בחנות נוחות, מסוג החנויות הקיימות בארץ בתחנות הדלק, או כמו החנויות של רשת "סֶבֶן אִילֶבֶן". העבודה במקום כזה, מאויישת, בדרך כלל, על ידי סטודנטים וצעירים בתחילת דרכם. אך קייקו עובדת כבר שמונה עשרה שנים באותו המקום. היא מודעת לדאגת משפחתה ולהרמת הגבות של הסביבה, אבל היא מסבירה את מצבה כך: "נראה שהיום הדבר מדאיג קצת את משפחתי – הם לא מבינים מדוע אני ממשיכה לעבוד בחנות נוחות ולא במקום רגיל, במשרה קבועה. התשובה לכך היא שבחנות הנוחות יש ספר הוראות שבזכותו אני מצליחה להיות "עובדת חנות" ; אני לא יודעת אם אוכל להיות בן אדם מן המניין ללא ספר הוראות כזה."

ובהיותה עוף מוזר לסביבה, היא שמחה שכ"עובדת חנות" היא נחשבת ל"נורמלית". כמו התחושה שחשה בפעם הראשונה כשקיבלה לקוחות. "באותו רגע, לראשונה בחיי, הצלחתי להיות רכיב בעולם הזה. ברגע זה נולדתי, חשבתי לעצמי. כן, היום יצאתי לאוויר העולם, כחלק נורמלי ממנו." 

היא עובדת חמישה ימים בשבוע, קונה ואוכלת רק ממה שבחנות, חיה בחנות, ואפילו כשהיא בדירתה, היא חושבת עליה. מוכנה תמיד למלא מקום, ומצטיינת בתפקידה הברור. כשהסביבה מאותתת לה, שהיא כבר יותר מדי זמן שם, ולמה היא עוד לא נשואה, היא מנסה להבין מה עליה לעשות כדי להיות בסדר. 

הניסיונות שלה להיות "רגילה" מתבטאים גם בחיקוי שהיא עושה לדיבור של חברותיה לעבודה, והחיקוי שהיא עושה לאופנת הלבוש כפי שהיא לומדת מהן, וכפי שהיא רואה שהחברות גם מחקות זו את זו "אני חושבת שככה אנחנו משמרים את עובדת היותנו בני אדם, משפיעים זה על זה." חושבת קייקו. אבל כשהיא מדברת כמוהן, ומתלבשת כמוהן, היא הופכת ללא טבעית, בעיני אחרים, כמו חברות שלה מהלימודים, או בעיני משפחתה. ושוב היא בקונפליקט. מה נכון לעשות, כדי להיחשב ל"בסדר".

חנות הנוחות, היא משל, לחברה. החברה מצפה ממך להתנהגות מסויימת, לכללי התנהגות כעובד טוב, עם המדים והברכות, והמסירות ללקוחות. אם אתה עומד בכל זה כראוי, תקבל תשבוחות, והלקוחות (החברה) יהיו מרוצים, רגועים, נינוחים, לא מציקים. אם אתה לא עובד כמו שצריך, יקיאו אותך מהחנות. גם בתור לקוח, אם אינך מתנהג לפי הכללים.

 אבל האם אתה תרגיש נוח, לעשות רק מה שמצפים ממך, ולא ללכת אחרי תחושותיך ורצונותיך? האם זה גם איזור הנוחות שלך? 

מכיוון שקייקו אינה הולכת על פי ה"כללים" החברתיים, הרי למרות שהיא נמצאת בחנות "נוחות", היא נחשבת למי שנמצא בשולי החברה בשולי ה"נוחות" של מה שטוב לחברה. כפי שמגדיר זאת שיראבה, בחור מוזר אף הוא, שמנסה לעבוד בחנות הנוחות שלה ונזרק בגלל מוסר עבודה לקוי "תביני, לאנשים שלא מביאים תועלת לכפר אין פרטיות. כולם מרגישים מאוד בנוח לדרוך להם ברגליים מלוכלכות בתוך החיים שלהם. אנשים שלא תורמים לכפר בצורה נאותה, כלומר לא מתחתנים ולא יולדים ילדים, או לא יוצאים לצוד ומרוויחים כסף, הם כופרים. ואנשי הכפר יטרידו אותם כמה שבא להם."

שניהם, יוצאי הדופן, חיים בשולי החברה. אבל האם זה ייאחד אותם? האם קייקו תתחתן כדי להשביע את רצון החברה? תעזוב את חנות הנוחות כדי להשביע את רצון החברה? האם קייקו תעזוב את אזור הנוחות שלה למען נוחות החברה? או – שלא. מעניין ומעורר מחשבה. קיראו.