כתבה: ד"ר רותי קלמן
ספרה של ליהיא לפיד נוגע בבדידות העצומה של האנשים, שגם כשהם מוקפים באנשים, הם בעצם לבד. התרגום לאנגלית של שם הספר, מבטא זאת בבהירות On her own.
בדידותה וקשייה של אירנה, אמה של נינה, המגדלת אותה לבד, לצד קשיי הפרנסה, והרצון לשמור על הילדה היפה שלה, שעומד בניגוד לרצונותיה של הילדה המתבגרת.
"אומרים שהוא לא טוב, נינה." "אימא." "נינה." "מי זה אומרים? אולי נדבר בבוקר." "אני מבקשת שתעזבי אותו." "הוא חבר שלי." "הוא נשוי." "אני אוהבת אותו." "איזה שטויות," אירנה אמרה. "תחשבי ככה, לא אכפת לי מה את חושבת, לילה טוב." ומאותו הרגע כלום לא היה אותו דבר. "מה נשתנה", שרו השכנים שממול כשאירנה התעוררה. הכל השתנה, היא חשבה. ואת הכול היא הייתה נותנת אם רק נינה הייתה נכנסת עכשיו. כי די כבר. הסיפור המטורף הזה יצא משליטה."
בדידותה של נינה הצעירה, ילדה טובה של אמא, הנופלת קורבן לשמואלי, המתגלה כאיש העולם התחתון, נשוי ואב לילדים. שמואלי יודע לשבות את ליבה במחמאות ופינוקים, עד שהיא נשבית, ואז נָס לֵחָהּ ממנו, והיא הופכת לקורבן מנוצל.
"נינה התחילה לבכות. מהעצבים. נראה שאימא שלה צדקה, היא לא שיחקה אותה אלא אכלה אותה, והיא לא הבינה איך היא תצא מזה ואיך היא תראה את הפרצוף שלה, הרי אימא שלה ניסתה להזהיר אותה והיא לא הקשיבה לה, כי מה היא יודעת... היא נרדמה והתעוררה ולא כל כך ידעה מה השעה, רק ידעה שהיא לבד בדירה בעיר הגדולה. דירה יפה כמו בחלומות, לבנה כזו, עם נוף יפה ולובי. אבל זה לא עניין אותה כבר. היא רק דמיינה איך אימא שלה תהיה לבד בדירה שלהן בשעה שמכל הבתים יעלו שירים וריחות של חג. זו תהיה פעם ראשונה שהן לא יהיו יחד כמו שהיו תמיד, שתיים, מאז שבבושקה הלכה, שתיים שהן עולם ומלואו. שתיים שלא צריכות כלום. כל אחת תהיה עכשיו לחוד, כל אחת לבד, וזה צבט לה בלב..."
בדידותה של כרמלה הזקנה, הסובלת לעיתים משיכחה, ומהיעדרו של איתמר בנה. אך בעיקר היא סובלת מהיעדרה של דנה, נכדתה האהובה, שעברה עם ההורים לארה"ב. "אימא," הוא היה שואל מעבר לקו כשהיא הייתה משתתקת, "את שם?" "כן," היא הייתה אומרת. היא תמיד שם. תמיד. זה בדיוק מה שהיא, זו ששם. מהצד השני, מחכה, נמצאת, בשקט... היא הייתה שם כשהוא אמר שהוא חייב בקיץ הזה לעבוד ולכן הם לא יבואו השנה, אבל נכון שזה בסדר? כי הוא היה איתה ממש לא מזמן, ביום הזיכרון, וכרמלה אמרה לו שזה היה בלי דנה... וכל כך הרבה פעמים היא אמרה לעצמה שאולי הייתה צריכה אז לצעוק עליו ולהגיד שלא, אבל היא לא צעקה. אולי לא הייתה צריכה לענות לטלפון. אבל היא ענתה. ושוב היא אמרה שבסדר... ועכשיו מבולבל לה, והיא לא יודעת כמה שנים של שתיקות עברו..."
יש את פני השטח, כשהנפשות מדברות או פועלות. ויש את המימד הפנימי, של המחשבות, שבהן כל אחד לנפשו. ורק כשמתרחשים חיבורים, כמו החיבור שמתרחש בין כרמלה הַזְּקֵנָה לנינה המפוחדת, חיבור שיוביל לחיבורים נוספים, כְּשֶׁלֵּב יִגַּע בְּלֵב יִגַּע בְּלֵב – יְפַנֶּה הכאוס את מקומו לסדר הטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה