יום ראשון, 10 במרץ 2013

פסטיבל דימונה לשירה 3 – סקירה ורשמים / ד"ר רותי קלמן




לאחר חודשים של תכנון, של החלטות, של קשר עם כל המשוררים והמוסיקאים, של ישיבות צוות ו... הגיעה שעת המבחן - היומיים האלה של פסטיבל דימונה לשירה. ומה אגיד לכם - היה מדהים!!! ראשית – הקהל הגיע!!! אחרי שהתלוננתי כבר מספר פעמים מעל גבי העיתון, שאנשים לא מגיעים לאירועים של הספרייה, והנה – היענות שכזו, התלהבות שכזו, שמחה שכזו בעיניים, והקשר החם הזה שנוצר בין השירים למנגינות, בין משוררים למקשיבים, בין מוסיקאים למאזינים, בין לא-דימונאים לדימונאים.

קשה לתאר מבלי להרחיב, וקשה להרחיב כשמדובר בטור קטן בעיתון, שיש ספק אם בכלל יתפרסם, שכן, שלא כהרגלי אני מאחרת הפעם להגיש אותו למערכת העיתון.

אז הנה תמצית האירועים: מפעל וישי הוקם על ידי פליקס זנדמן ז"ל. סיפור חייו המופלא של האיש היהודי החם, הציוני והפילנטרופ הונצח בספר שקטעים ממנו הוקראו בטקס רב רושם שבו השתתפו הנהלת המפעל, ילדים מכיתות ד-ה-ו מבאר-שבע המשתתפים בסדנת כתיבה של המשורר שלנו משה אוחיון, ותזמורת כלי הנשיפה של הקונסרבטוריון העירוני בדימונה בניצוחה של מנהלת הקונסרבטוריון, הגברת אורלי חרותי-יוגב. הילדים כתבו שירים במהלך הסדנה עם אוחיון, שנכתבו בהשראת ספרו של פליקס זנדמן. היה מרגש ביותר לשמוע את הילדים מקריאים את שיריהם מול קהל מנהלי המפעל, ועוד יותר מרגש היה לראות את העובדים מתרגשים ומחייכים למשמע השירים.

אירוע נוסף אחר-הצהריים הביא ליד לבנים קהל שבחלקו היה ממוצא הודי, בחלקו – משפחות השכול, ואחרים. קריאת שיריה של המשוררת ההודית "ללה" מהמאה ה-14 על-ידי שלושה משוררים: הדס גלעד, שחר מריו מרדכי ויחזקאל נפשי, היתה מעניינת ביותר ולוותה בהרכב מוסיקלי עם שירים הודיים מקסימים.
על הזיכרון ועבודת הכותב דיברו המשוררים: יונתן ברג, אלי אליהו ויפתח בן אהרון שגם קראו משיריהם, וצמד הפרברים הלהיב את הקהל שהגיע לספרייה לפנות ערב ולא הניח לצמד לעזוב. לקינוח – קיבלנו את שלמה יידוב בתוכניתו: ימים לבנים. הקהל, צעיר ברובו, גדש את מרכז הצעירים "יעדים" וקרא לזמר לשוב שוב ושוב אל הבמה.

בחצות הגענו הביתה והספקנו מעט לנוח לפני יום נוסף, היום.
בבוקר פשטו מנהלות בתי הספר היסודיים על הגנים וסיפרו להם סיפורים מתיק מלא ספרים שניתנו לגנים במתנה על-ידי הספרייה. המנהלות וסגניותיהן לקחו את התפקיד ברצינות גמורה. הן קראו, שיחקו, ולא שכחו להזכיר לילדים לבוא להירשם בספרייה.

במקביל הופיע אמן מוסיקלי בשם בני דג'ובס בפני שני אשכולות גנים ולימד אותם על כלים מוסיקליים של מקומות שונים בעולם. בבית האבות שירלי היתה אותה עת חגיגה אמיתית של שירה בציבור עם יוסי לב, ושלושה תיכונים זכו לשעת שירה גם כן. בזינמן שילב המשורר האורח, עמית מאטונר, את תלמידי כיתות ח בשירה ותיאטרון כדי להמחיש כוחן של מלים. הפליא בקריאתו ובמשחקו התלמיד ניתאי לידיאני שזכה לתשואות רבות ולמחמאות. בליהמן שוחח משה אוחיון שלנו עם המשורר האורח עמיר פריימן על העצמת הרוח בחינוך, ובתיכון אחווה דיבר המשורר ערן צלגוב על עבודת המתרגם.

בריצה ממקום למקום הספקנו להגיע בזמן למליאת העירייה למפגש מעניין היה בין המשוררות תהל פרוש וענת זכריה, עם עובדי העירייה בליווי מוזיקלי של הזמרת מירב והפסנתרן עוזי. המשוררות בחרו בקפידה שירים שעסקו בעבודה, אבטלה, הומלסית והעובדים בהחלט התחברו לנושאים אלו ושרו עם מירב את השירים היפים שבחרה לשיר.
ההצגה "ילד הכרובית" של תיאטרון דימונה הנקרא "מעבדתרבות דימונה" שנכתבה במקור  על ידי המשורר יהונתן גפן הוצגה בפני כיתות ג על-ידי השחקנים: אופיר נהרי, חנה כהן-מור יוסף, יעקוב זדה דניאל, יואב כורש וזוהר גורן בבימויה של נועה רבן-קנולר.

אחר-הצהריים, התרגשו כמה משוררים כשהסרנו את הלוט מעל עצי השיר שנשאו את שיריהם. עצי השיר ישירו את עלי שיריהם כל חצי שנה, ויפנו את מקומם לשירים חדשים. הראשונים ששיריהם מוצגים הם: שרה מלול, שרה בת-שלום, ראובן גוטנמכר, סימונה ביטון ומשה אוחיון.

בערב הגיעו צלמים מ"מבט שני" וצילמו את המשורר רוני סומק שהגיע להנחות את המושב האחרון של הפסטיבל בלווית משוררי הנגב הטובים שאת שיריהם שמענו. זר של פרחי פרידה והוקרה הוענקו לגילה גבאי, שהיתה המנהלת של הספרייה העירונית דימונה במשך עשרות שנים ותרמה רבות להאדרתה ופיתוחה של הספרייה. לקינוח קיבלנו הופעה מדהימה של הזמר המדהים גיא זו-ארץ. האולם הגדול של הספרייה המה מאדם וכולם יחד ספגו את השירים והמוסיקה והחום שהורעף מסביב, והחיוך נשאר גם לאחר הסיום.

אז כמו שאתם רואים – היה עמוס, אבל היתה חוויה נהדרת, מלאת מלים ושירים ומוסיקה וגדולים וקטנים ורחוקים שנהיו קרובים. תודה לחבריי לצוות הפסטיבל – מאיר חזן, משה אוחיון, דניאל עמר. תודה לגילה גבאי, תודה למירו ביטון ולאבי נחמיאס על כל העזרה, תודה גדולה לכל הספרנים היקרים שלי שעמלו מסביב ועזרו ככל שאפשר ותודה לקהל שבא בהמוניו.



יום ראשון, 3 במרץ 2013

לתולדותיה של ספרות הילדים – ד"ר רותי קלמן




מתוך עיון בספר: מעשה ילדות של זהר שביט. ניתן ללמוד רבות על תולדותיה של ספרות הילדים במהלך המאות. מדהים לשמוע שהחברה של ימי-הביניים לא התייחסה לילדים כפי שמתייחסים אליהם היום. אז, לא חשבו שיש לילד טבע מיוחד, המבדיל בינו לבין המבוגר. מרגע שיכול היה להיות עצמאי, הוא נכנס לחברת המבוגרים. לפני-כן הוא פשוט לא נחשב. מקסימום הוא שימש כמקור שעשוע בעיקר בקרב המעמד הגבוה, ובמקרה הגרוע יותר, הוא יצא בגיל מוקדם מאוד לעבודה כדי לעזור לפרנסת המשפחה. לכן לא הייתה מילה או הגדרה מיוחדת לילד ולא הייתה הפרדה בין הגילים בפעילויות החברתיות.

במאה ה-17 תפס הילד מקום חשוב יותר, והוא בא לידי ביטוי בציורים של אותה התקופה. ניכר שינוי בלבוש, במשחקים ובתחומים אחרים של חיי החברה. אז הבחינו גם בתקופות שונות בחיי הילד ואנשי המוסר והמחנכים גילו בו עניין פסיכולוגי. הם הבינו שהוא זקוק לחינוך, אימון ועיצוב גופני ושכלי מודרך ומכוון. אז הבינו שיש לילד צרכים מיוחדים המתאימים רק לו. תפיסה זו שימשה בסיס למושג הילד והילדות מאז ועד ימינו. עם היווצרותה של מערכת החינוך החדשה, שנועדה לילדים בלבד, התחיל החינוך להיעזר בספרים, שהלכו ותפסו מקום חשוב יותר ויותר. עם זאת, הספרות שנכתבה במיוחד עבור ילדים, הפכה למערכת עצמאית רק בתחילת המאה העשרים.

גם מעשיות העם הישנות, שסופרו בעל-פה בתחילת המאה ה-17 עברו מספר שינויים. במסגרת חיפוש אחר תרבות לאומית נאספו מעשיות העם בתוך ספרים. בהתחלה היו הטקסטים משותפים לכל הגילאים והמעמדות. בשלב הבא נזנחו בקרב המבוגרים בני המעמד הגבוה, אך נשמרו בקרב בני המעמד הנמוך ובקרב הילדים בני המעמד הגבוה, ולבסוף, הם נשמרו רק בקרב הילדים, בני כל המעמדות.

בעמוד 67 בספר מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, מעמידה המחברת, זהר שביט, את אגדת "כיפה אדומה" כמקרה בוחן לשאלת מושג הילד. לשם כך היא משווה בין הגרסאות של אגדה זו שנלקטו בתקופות שונות בהן תפיסת הילד הייתה שונה זו מזו.

"כיפה אדומה" הועלתה לראשונה על הכתב בסוף המאה ה-17 ע"י חבר האקדמיה הצרפתית, שארל פרו. כעבור למעלה ממאה שנה, נאסף הטקסט גם על-ידי האחים יעקב ווילהלם גרים, שהעלו אותו על הכתב בגירסה שונה מאוד. השוני נבע בין השאר מכך, שבתקופתו של פרו שלטה עדיין התפיסה של הילד כמקור שעשוע ואילו בתקופתם של האחים גרים היא הוחלפה כבר בתפיסה המחנכת של הילד.

את הבדלי הגישות ניתן לראות לדוגמא בדברי האם לכיפה אדומה לפני לכתה לסבתה. כך בגירסת פרו אומרת האם:

     "תלכי ותראי מה שלום הסבתא שלך, כי מישהו אמר לי שהיא חולה. קחי אליה עוגה אחת ואת הצנצנת הקטנה הזאת של החמאה".

בגירסת האחים גרים אומרת האם:

     "בואי, כיפה אדומה, הנה חתיכת עוגה ובקבוק יין. תביאי אותם לסבתא. היא חולה וחלשה, וזה יחזק אותה. צאי מייד לדרך, לפני שיהיה חם, וכאשר את יוצאת, תלכי יפה ובנימוס ואל תרדי מהשביל, אחרת תיפלי ותשברי את הזכוכית, ואז לא יהיה לסבתא כלום. וכאשר את נכנסת לחדר שלה אל תשכחי להגיד בוקר טוב ואל תציצי קודם בכל הפינות."

בהקדמתם למהדורה השנייה לקובץ המעשיות, ציינו האחים גרים שהם השמיטו כל ביטוי שאינו מתאים לגיל הילדים. בהערה זו הם ביטאו שני רעיונות חשובים: האחד מבטא את ההנחה, שהילד הוא ישות שונה מהמבוגר, והאחר – שהילד אינו נתפס עוד כמקור שעשוע למבוגר, אלא מובלעת בו הנחה בדבר אחריות המבוגר כלפי סיפוק צרכיו של הילד, תחת פיקוחו הישיר והמתמיד.

עוד על התפתחות ספרות הילדים ניתן לקרוא בפרקי ספר זה, מעשה ילדות, ובספרים רבים נוספים כגון: תנו להם ספרים / אוריאל אופק ; לכל שיר יש שם: עיוני ספרות ולשון בשירת הילדים / מירי ברוך ומאיה פרוכטמן ; ופרקי קריאה על ספרות ילדים / מנחם רגב. כמו-כן ניתן לראות מאמרים בטקסט מלא במחשבי הספריה שלנו.

קריאה נעימה ושבוע טוב

יום שלישי, 19 בפברואר 2013

סופרים דימונאיים / ד"ר רותי קלמן


העיר דימונה יכולה להיות גאה בהמון תחומים: אנשים שהצליחו, יוסי בניון, מפעל ה"טקסטיל"  וגם יוצרים 
 בין היוצרים הללו, נמצאות גם שלוש נשים שהמכנה המשותף שלהן הוא שספריהן שייכים לז'אנר ספרות הילדים.
     הפורה ביותר מבין שלוש הכותבות היא מיכל אשין. שלושה ספרים מקסימים שלה יצאו לאור בהוצאת ויזארט וכולם מאויירים על ידי מירה ויינשטיין. הספר הראשון נקרא: הטיול הגדול של טיפטיף. בחוכמה ובדמיון רב מציירת מיכל את הרפתקאותיה של הטיפה "טיפטיף" העוזבת את הים ויוצאת לטיול עד שהיא נסחפת עם חבריה אל תוך העננים ונופלת ארצה, ומשם היא זורמת בנחל עד לים, בחזרה לביתה ולמשפחתה. כך מתוודעים הילדים למחזור המים בטבע ואפילו מקבלים בסוף משחק יפה.

 הספר השני של מיכל נקרא: הניצחון של המלך רון ובו היא מסבירה שוב בדרך של סיפור משפחתי על אבא ובן, את נושא הווירוס והנוגדנים הנלחמים בו. 
הספר השלישי נקרא: תיק הפלאים של סבתא. אוסף של סיפורים קצרים שנשלפים מתיקה של הסבתא מביאים לנכדיה וכמובן לקהל הקוראים הצעיר מעט מטעמם של ימים אחרים, כגון: תפקידה של הסבתא במלחמת השחרור (משלוח מכתבים באמצעות יונים), או דפי זיכרון, המצור על ירושלים, ומידת הסבלנות. הספרים כתובים בשפה המתאימה והם מלאי חן.

     יוצרת אחרת היא גליה פינטר העוסקת זה 12 שנה בהוראה וספרה: "אפשר להרגיש גם אחרת" הוא כפי הגדרה: "פרי שנים של הקשבה וסיוע לילדים בגילאי בית הספר היסודי. הספר שיצא בהוצאת "אופיר ביכורים" אוייר על-ידי דימונאית אחרת בשם: אירנה סיזיקוב. לאחר שראתה ההוצאה את איוריה, אימצה אותה כאחת מהמאיירות של בית ההוצאה. הספר: "אפשר להרגיש גם אחרת" מדהים ומלא בחכמת חיים ורגישות גדולה למצוקות של ילדים. בסיפורים מחורזים היא מביאה את הבעייה כגון: תלמיד חדש, ילד היפראקטיבי, ילד עם משקפיים, ילד שמן, מלכת הכיתה וכדומה, ואז בתבנית קבועה של מלים, היא גם מביאה את הפיתרון. וכאן גדולתה. כי רבים מהילדים וגם מההורים מודעים לבעיות של ילדים, אבל לרוב, אין הם יודעים לתת פיתרון לבעייה, שעלולה להפוך לטראומה לכל החיים לילד הסובל מניכור חברתי. באחד הסיפורים היא מביאה את סיפורו של הילד הביישן: "אותי אף אחד מהכיתה לא מכיר, יודעים רק ששמי הוא יקיר. אפילו רותי המורה אותי לא מכירה. ואם בשעור היא מנסה אותי לערב, בלי לחשוב פעמיים אני מסרב..." והנה הפיתרון המקסים של גלית: "ביום ההולדת שלי כל הכיתה הוזמנה לבית שלי. אמא נתנה לכולם לנגן בפסנתר, אף אחד על תורו לא רצה לוותר. כולם השמיעו צלילים מאוד מוזרים, אף אחד לא ניגן שירים מוכרים. ואז אמא קראה לי לנגן, כולם עודדו והתחילו לפרגן, הם היו המומים והיה שקט קסום, ואני הירגשתי מין משהו... עצום. כולם רצו שאנגן שוב ולא היפסיקו לעודד, ומאז אני מוקף בחברים וכבר לא בודד. הביטחון העצמי באמת אלי הגיע, ומאז תמיד אותי הוא מרגיע." ובמלים אחרות אומרת גליה: לכל אחד יש חסרונות, אבל יש גם כשרונות, שלפעמים הם חבויים, וחשיפתם יכולה לתרום לילד מבחינה חברתית. בעיות אחרות של ילדים המופיעות בספר הן: גמגום, ליצן הכיתה, חברות אמיתית, ומה עושים כשכועסים. מקסים.


     היוצרת הצעירה ביותר היא עלמה גרשון. עלמה הוציאה ספרון מקסים שיצא לאור אף הוא בהוצאת: "אופיר ביכורים", והמאיירת היא: תהילה גולדשטיין. הספר מספר על ילדה קטנה שמכנסת את ילדי הגן שלה כדי לספר להם על כלבה שנדרס, ומזהירה אותם שלא יחצו לבד את הכביש, כפי שהיא אומרת לווטרינר המטפל בכלבה: "... ומעכשיו אדאג שגם חברי לגן יבינו את הסכנות שבחצית כבישים!". 
 הפרויקט שלהם, הנקרא "סופר בעירו", מאפשר לספריה להעניק בערב ההשקה את הספר במתנה לגננות ולמנהלות בתי-הספר היסודיים.

שלוש הסופרות השתדלו להעביר מסר חינוכי בספריהן. הן עשו זאת כל אחת בדרכה שלה.


יום ראשון, 17 בפברואר 2013

אינטרנט בטוח / ד"ר רותי קלמן



בשבוע שעבר היה שבוע האינטרנט הבטוח, ואירועים רבים הקשורים לכך התרחשו בעיר על-ידי גורמים שונים בעיר, ובראשם אושרית זיו מפרוייקט "עיר ללא אלימות" וענת ברוך, המתאמת של הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול. הספרייה נענתה לפנייתן ונרתמה לארח שתי סופרות נוער חשובות וטובות הנוגעות במישרין לעניין הסכנות ברשת האינטרנט.

הסופרת זוהר אביב כתבה עד היום 57 ספרי נוער, בעיקר במסגרת הסדרות: כוח הלב, יד הפלא וסדרת חבורת כוח המוח, הפותרת יחד תעלומות רבות כגון: התלמיד שנעלם, תקלה מסתורית, הכסף האבוד, המלכודת בטיול השנתי ועוד. ספריה אהובים מאד על ילדי ישראל, וב-2008 נמנתה עם השלישיה המובילה של סופרי הנוער בארץ. בין ספריה נמצא גם הספר: "זאב ברשת".

את זוהר פגשו בספרייה כיתות ג של  בתי הספר גבריאל, אלפסי ורבין וכן כיתות ה של נווה עמרם ועמי אסף. בקסם רב ובכריזמטיות סחפה זוהר את הילדים. היא סיפרה ושאלה, שיתפה וקראה מספריה, נגעה בנקודות רגישות של ילדים במגעם עם הסביבה הלא תמיד אוהדת, וכמובן דיברה על נושא המחשבים. התלמידים שקיבלו לפני הפגישה ספר של זוהר אביב, לא הסתפקו בכך, ומיד לאחר המפגש, הם רצו לחפש ספרי קריאה נוספים, גם שלה וגם של אחרים, ובכך ניצלו כראוי את שהותם בספרייה.

מספר ימים מאוחר יותר, נקראו תלמידי כיתות ו של בתי הספר יצחק שדה ובן עטר להגיע עם הוריהם לספרייה כדי לפגוש את הסופרת דנה אבירם. היתה זו הרצאה חווייתית ביותר. דנה היא לא רק אמא לילדים בגיל העשרה, ולא רק סופרת מוערכת, אלא היא גם עובדת סוציאלית בעלת ניסיון רב בעריכת סדנאות, הרצאות וטיפול בילדים ונוער.

אין ספק שניסיונה הרב מתבטא בהרצאה מרתקת שסחפה לכיוון הנכון את התלמידים שחזרו ושיננו בקול את הכללים לשימוש באינטרנט.
ואלה הכללים לזהירות ברשת: פרטים לא מוסרים ; פגישה לא קובעים ; פגיעה לא פוגעים ; פה זה לא לגילי – לא להיכנס לאתרים לא מתאימים ; פרסום – חושבים מה מעלים ברשת.
במהלך ההרצאה נחשפו הילדים לאפשרויות השונות הקיימות ברשת. לעולם אינך בטוח עם מי אתה מתכתב – בעיית המתחזים. וגם - כולנו נוטים לגלוש ולהיסחף ברשת. אנו צריכים ללמוד להגביל את עצמנו, כדי לא להיפגע. ולרסן עצמנו כשאנחנו כותבים. כי מה שכתבנו ומה שהעלינו, לא נעלם כשאנחנו מכבים את המחשב. אלא נשמר, ולעיתים נופל לידי גורמים עוינים. דנה התמקדה גם בבעיית הילדים הפוגעים. לעולם אל תפגע – היא אומרת, כי אז אתה תיפגע בחזרה, ובגדול יותר. כך עודדה הסופרת את הילדים להימנע מלהצטרף לקבוצות שנאה המטילות חרם על ילדים, להימנע מניבול פה ברשת, מהפצת רכילות וממשלוח תמונות משפילות, או תיוגים מעליבים.

נוכחותם של הורים בהרצאה הייתה חשובה ביותר. באמצעותה נחשפו גם ההורים לבעיות השונות שברשת, לדרך השימוש של ילדיהם באינטרנט, וכן למדו שעליהם להיות עם היד על הדופק. להתעניין היכן גולש הילד, במה הוא עסוק, האם הוא מספר, משתף את ההורים, או מסתגר פתאום.

חשוב, אומרת דנה להורים, להגיד ולשדר לילד כי אתם מקור לתמיכה ועזרה בכל דבר שקורה ברשת. אפילו אם הילד  עשה שטויות, ועכשיו הוא נקלע לצרה – הוא צריך לדעת שאתם שם תמיד בכל מקרה, מושיטים לו יד לפני שיקרה משהו, לפני הטביעה, לפני הסכנות האורבות לפיתחו.

לסיכום השבוע – האינטרנט פותח עולם שלם של אפשרויות וקשרים. הרוב חיובי ומעשיר וממלא, אבל – הילדים, בהיותם ילדים, עלולים להיפגע מגורמים עוינים, או מאתרים לא מתאימים, ולכן אנחנו ההורים צריכים להיות ערים להתנהגותם של ילדינו, להשתתף איתם בחוויות, ולשמור עליהם, והעיקר לתת להם את כל התמיכה האפשרית למען שלומם והגנתם.

בין ספריה של דנה אבירם נמצאים שני הספרים החשובים לנושא זה: "טורף ברשת" ו"פייסבוקס".
בסיום המפגש קיבלו הילדים מהספרייה במתנה את הספר "פייסבוקס" עם הקדשה אישית מאת הסופרת, וכן מדבקה וברושור עם הסבר על המפגש שהתקיים וחידוד הנושאים העיקריים. היה חשוב
.
קריאה נעימה, אינטרנט בטוח

יום חמישי, 14 בפברואר 2013

כן-גורו ולא-גורו וגם נקודה למחשבה / דר' רותי קלמן


הפעם אמליץ בפניכם על שני ספרים מקסימים לילדים.

הראשון – כן-גורו ולא-גורו של אברהם שלונסקי, הוא שיר סיפורי מקסים ונחמד המתאים לגיל הרך ועד כיתה ג בערך. שיר זה יצא לאור לראשונה ב-1957 במסגרת ספר שנקרא: אני וטלי או ספר מארץ הלמה. בספר הראשון היה אוסף שיחות של המשורר עם ילדה קטנה בשם טלי. תשובותיו לשאלותיה החכמות כתובות בחרוזים ובהומור שנון. אחד הפרקים נקרא: למה כן ולמה לא? או: מעשה בשני גורו. עכשיו יצא פרק זה בספר נפרד בפני עצמו.
שלונסקי השתעשע במרכיב השמיעתי (הפונטי) של המילה "קנגורו" (קנגורו = כן + גור) ובנה סיפור משפחתי חינוכי, שגיבוריו הם שני צאצאי המשפחה. האחד – צייתן: כן-גורו, והשני – סרבן: לא-גורו. הראשון – חביב ונדיב וממלא אחר בקשותיהם, ואילו אחיו לא-גורו הוא ההיפך הגמור: סרבן ומרדן. "האחד הוא גור חביב, והכן לא מש מפיו, ואחיהו עקשני הוא, והלא לא מש מפיהו".   המשפחה מתכנסת להחליט איך לפעול והם מסבירים לו ש"מן השניים הגורַיִים, גורו-כן וגורו-לא, מחבב עולם כולו את הכן ולא הלא!"

מי שאייר את הספר הוא אביאל בסיל עם ציורים מקסימים ומלאי משמעות, שעוזרים להבנת ההבדלים בין שני הגורים. כן-גורו צבוע בצבע צהוב. הוא יושב לרוב בצורה סבלנית, בכיסה של אמו, או על האדמה בידיים משולבות, ואילו אחיו לא-גורו, מצוייר באדום, והוא כולו תזזיתי, מקפץ, שר, צורח במגאפון ומטפס על עצים.

לכאורה, מסכים לא-גורו לשנות את הרגליו, בלחץ המשפחה, אבל המאייר מרמז לנו, שאופי קשה לשנות, ואולי אפילו לא צריך. לדוגמא: כשלא-גורו אומר: "כי מכאן ועד עולם, כן אגידה ככולם", באותה אמירה הוא עומד על הראש, ואצבעו מנפנפת במרץ. שפת הגוף שלו באה לרמוז לנו, שהוא לא בדיוק יפעל "ככולם". בתמונה הבאה הוא גורם לאחיו לקפץ ולרקוד כמוהו, ובכך המושג "ככולם" מצביע על כך שהוא גורם לאחיו לנהוג כמוהו ולא שהוא מוכן להתפשר על התנהגות מתונה וצייתנית.  כשהם ישנים במיטתם, ולכאורה, הכל מושלם ואחיד, אנו רואים באיור, שבעוד שמעל ראשו של כן-גורו מקפצות בחלומו כבשים תמות, צהובות וצייתניות, הרי מעל ראשו של לא-גורו, מקפצת כבשה אדומה אחת על חבל, ומרמזת על ייחודו של הגור שלא ללכת בתלם. נקודה למחשבה להורים, האם באמת צריך לנסות ליישר את הסרבן, שינהג כמו כולם, או לתת לו להיות ייחודי. והנקודה למחשבה הזו, מובילה אותנו היישר לספר השני.

הספר השני נקרא: נקודה למחשבה וסוד הארמון השקוף של נאוה מקמל-עתיר. הספר, שיצא לאור בשנה שעברה, הוא עוד ספר מקסים מבית היוצרת הטובה הזו, שכתבה את העדי של עדי, האיחור האחרון, הנערה במרפסת ממול, אות מאבשלום ועוד.

וכך כתוב על הכריכה האחורית של הספר: החיים בארמון של ממלכת אשליר מתנהלים על מי מנוחות, על ליום שבו נולדת יורשת העצר החדשה. המלך והמלכה מגלים לחרדתם כי לבתם התינוקת אין נקודת חן קטנה מעל לשפה העליונה. אבל הנקודה הקטנה הזאת היא-היא הסימן המלכותי שעובר מדור לדור בשושלת המלכותית מאז ומעולם! דבר נקודת החן החסרה נשמר בסודי סודות במשך שנים ארוכות ואיש מחוץ לארמון לא יודע את האמת. עד שבוקר אחד הכל משתבש...

הנסיכה, שלא כהוריה, אינה מבינה מה כל כך חשוב בנקודה הזו, והיא מבינה שיש דברים הרבה יותר חשובים. כמו, חוכמה, ביטחון עצמי, כושר מנהיגות, הגינות ועוד. חמוד מאוד הוא השימוש של הסופרת במשחקי מלים לקביעת שמות הדמויות בספר, כמו למשל: לויה נום – השומר המלכותי, בת-הל – שרת המשקים, בצל-אל – הטבח הראשי, ועדנא וריתחא, שתי חדרניות הארמון, שתמיד רבות ביניהן. לנסיכה עצמה קראו הוריה: מחשויקטוריה, שהוא שילוב של השם: מחשבה, כי הם רצו שתהיה חכמה, ושל ויקטוריה, על-פי יועצת השמות המלכותית, שחשבה שזהו שם מלכותי ידוע בהיסטוריה של עמים חשובים. כשמחשויקטוריה גדלה, היא משנה את שמה למחשבה. ובכל מקרה, כמו לא-גורו שבהמלצה הקודמת, גם הנסיכה היא לא אחת שהולכת בתלם. ובהחלט מעוררת "נקודה למחשבה". גם בספר זה, כמו בקודם, יש משחק מלים יפה עם משמעות המלה "נקודה": נקודת חן, נקודה מגבה של חיפושית, נקודה בציון בבית הספר, ו... נקודה למחשבה.

האיורים, מעשה ידיה של הילית שפר, יפיפיים  ונעימים לעין. ספר זה מתאים בעיקר לכיתות א-ג.

קריאה נעימה ושבת שלום.
רותי

יום שלישי, 5 בפברואר 2013

משחקי מוח לתינוקות/ ד"ר רותי קלמן



מדי שבוע מגיעים עשרות ספרים לספרייתנו. ספרים לגדולים – בעברית, באנגלית ברוסית, ובספרדית, ספרים לילדים, וספרים בנושאים שונים, וביניהם – על טיפול בילדים ובתינוקות. על ספר אחד כזה שהגיע השבוע אני רוצה לספר לכם הפעם. הספר נקרא: משחקים לפיתוח המוח לתינוקות. כותרת המשנה של הספר היא: משחקים פשוטים המעודדים התפתחות מוחית מוקדמת.

את הספר כתבה ג'קי זילברג שהיא אישיות ידועה בתחום החינוך ובתחום הילדות המוקדמת. היא חיברה כמה רבי מכר  כמו: "לשחק עם תינוקות", "לשחק עם פעוטות", לשחק עם בני שנתיים", "300 משחקים בני שלוש דקות" ו-"500 משחקים בני חמש דקות".

ראוי להזכיר את ההקדשה שלה בספר זה, כי היא מדברת אל רבים מאיתנו: "ספר זה מוקדש לכל האנשים ברי המזל המבלים את זמנם עם תינוקות. ההנאה, האתגר והסיפוק העצום מהעובדה שאתה עוזר למוח של התינוקות "לצמוח", יהפכו את חייך למשמעותיים יותר. תן לתינוק שלך נשיקה גדולה ממני." ומלה אחת גם על המתרגמת, דנה איזנברג. המלה you באנגלית מכוונת גם אל זכר וגם אל נקבה. המתרגמת, אולי בהתייעצות או בהוראת המחברת, מדברת גם אל אבות וגם אל אמהות, כמו שגם במקרה של תינוקות מתייחסת המחברת לעיתים לתינוק ולעיתים לתינוקת. אף אחד לא יוצא מקופח.

והנה כמה דוגמאות מתוך הספר: משחק נשיפות – משחק זה מעלה את המודעות של התינוק לחלקים שונים של גופו. נשפי בעדינות על כף ידו של תינוקך. תוך כדי הנשיפה אמרי לו ברכות: הנה כפות הידיים שלך. לאחר מכן נשקי את כפות ידיו. נשפי על איברי גוף אחרים של התינוק. רוב התינוקות אוהבים נשיפות עדינות על המרפקים, האצבעות, הצוואר, הלחי ואצבעות הרגליים. במסגרת: מלידה עד 3 חודשים: מה אומר מחקר המוח – מחקרים מראים, שחוויות חושיות חיוביות ואינטראקציות חברתיות עם מבוגרים, משפרות את היכולות הקוגניטיביות של תינוקות.

משחק להיות תינוק – אם אתה רוצה להבין טוב יותר כיצד תופסת התינוקת שלך את סביבתה, נסה להיות תינוק בעצמך. חקור את העולם כפי שהתינוקת שלך חוקרת. שכב על גבך והתבונן על הסביבה כפי שמתבוננת התינוקת שלך. מה אתה רואה, שומע ומריח? פעילות זו תעזור לך לחשוב על כל מיני רעיונות למשחקים, אותם תוכל לשחק עם התינוקת שלך, שיעזרו להתפתחותה. במסגרת: מלידה עד 3 חודשים. מה אומר מחקר המוח – חוויות רגשיות, פיזיות ואינטלקטואליות חיוביות, חיוניות להתפתחות מוח בריא.
משחק לשיר ולדבר – במחקר שפורסם בניוזוויק (19.2.96) דווח על חוקרים מאוניברסיטת קונסטאנץ בגרמניה אשר גילו, "שחשיפה למוזיקה יוצרת קשרים עצביים חדשים במוח.". חישבי על שירים שאת אוהבת ושירי אותם לתינוקת שלך. לא משנה מה תשירי. היא תהנה מאוד להאזין לך. זה כלל לא משנה שהיא לא מבינה את המילים. אם בשיר יש מילים שאת יודעת שהיא תבין, שירי אותן בקול רם. במקום לשיר, נסי לומר את המילים האלו בדרכים שונות – בלחישה, בקול רך, רם או גבוה. לא משנה אם את שרה או מדברת, המילים והקצב יפתחו חלון הזדמנויות במוח של התינוקת שלך. במסגרת: מ-6 עד 9 חודשים: מה אומר מחקר המוח: ככל שתינוק מקשיב למוזיקה בגיל צעיר יותר הפוטנציאל שלו ללמוד גדל. ילדים המוקפים במילים, כמעט תמיד מדברים שוטף בגיל שלוש. ילדים שלא נחשפים לשפה, כמעט ולא שולטים בשפה כמבוגרים.

משחק משוך בגזר – משחק זה מחזק את הזרוע העליונה והתינוקת שלך פשוט תאהב אותו. שבי על הרצפה מול התינוקת שלך. אחזי בקצה של צעיף ארוך ותני לה לאחוז בקצה השני. משכי, בעדינות את הצעיף והראי לה כיצד למשוך לכיוון שלה. כשהיא תתחיל למשוך חזק, תיפלי על הריצפה קדימה. היא תצחק. משחק זה טוב מאוד לפיתוח חוזק שרירים והוא גם מהנה מאוד. במסגרת: מ-9 עד 12 חודשים. מה אומר מחקר המוח. כשהשרירים והתיאום ביניהם עובדים, תינוקות יכולים להתחיל לפתח מיומנויות הדורשות יותר מאמץ כגון הליכה.

בגב הספר, מגלה לנו ג'קי זילברג, מספר אמיתות באשר למוחם של תינוקות: האם ידעת שמוח של תינוק... * פעיל יותר ב-250% מאשר מוח של מבוגר? * יוצר 1000 טריליון קשרים חדשים עד סוף שנתו השלישית (פי שתיים יותר ממה שיש למבוגרים)? * מייצר סינפסות (קשרים) מהר יותר במהלך השנה הראשונה לחיים מאשר בכל שלב אחר של החיים? 

ועם התובנות האלה ועם המלצות המחברת לא נותר לי אלא לאחל משחק נעים 

יום ראשון, 3 בפברואר 2013

שרלוק הולמס / ד"ר רותי קלמן


המלצה על ספר 

זה שעות אחדות ישב הולמס בדממה... "נו, ווטסון," אמר לפתע. "אני מבין שאינך מתכוון להשקיע במניות של דרום אפריקה?" נרתעתי לאחור בפליאה. אף שהייתי מודע לכישרונותיו המוזרים של הולמס, הרי החדירה הפתאומית הזאת למחשבותיי הטמירות ביותר היתה בלתי ניתנת לכל הסבר. "כיצד, לעזאזל, ידעת זאת?" שאלתי. הוא הסתובב לאחור בכיסאו, מבחנה מעלה אדים בידו ונצנוץ משועשע בעיניו הקבועות עמוק בחוריהן. "עליך להודות, ווטסון, שהופתעת לחלוטין," אמר. "אכן, הופתעתי." "הייתי צריך להחתים אותך על הודאה כתובה ברוח זו." "למה?" "משום שבעוד חמש דקות תאמר שהדבר פשוט עד כדי גיחוך", "אני בטוח שלא אומר זאת." "אתה מבין, ווטסון יקירי" – הוא הציב את המבחנה שהחזיק בתוך כן המבחנות והחל להרצות באוזני כמו היה מורה הפונה אל כיתתו – "אין כל קושי מיוחד לבנות שרשרת של היקשים, שכל אחד מהם מתבסס על קודמו, וכל אחד כשלעצמו פשוט ביותר. אם מעלימים, לאחר שבונים שרשרת כזאת, את כל ההיקשים המרכזיים, ומציגים בפני השומע רק את נקודת ההתחלה ואת המסקנה, או-אז ניתן ליצור רושם מדהים, אף כי מלאכותי ומזויף מעיקרו. עכשיו אם נבחן את השקע שבין אצבע ידך השמאלית לבין אגודלך, לא נתקשה להגיע למסקנה הברורה שאינך מתכוון להשקיע את ההון הקטן העומד לרשותך במכרות הזהב." "איני רואה כל קשר בין השניים." "קרוב לוודאי שלא, אך עד מהרה אוכל להראות לך את הקשר ההדוק ביניהם. הנה החוליות החסרות בשרשרת פשוטה זו: א' כאשר שבת אמש מן המועדון הבחנתי בסימני גיר בין אצבע ידך השמאלית לבין אגודלך. ב' אתה מורח מקום זה בגיר כאשר אתה משחק ביליארד, כדי לייצב את מקל הביליארד. ג', לעולם אינך משחק ביליארד אלא עם תרסטון. ד' לפני ארבעה חודשים סיפרת לי כי לתרסטון יש אופציה, העומדת לפקוע בעוד חודש, לרכישת רכוש מסוים בדרום אפריקה, וכי הביע את רצונו שתשתתף עמו ברכישה. ה' פנקס ההמחאות שלך נעול במגירה שלי, אך אתה לא ביקשת ממני את המפתח. ו' מכאן, שאינך מתכוון להשקיע את כספך באופן זה." "זה פשוט עד כדי גיחוך!" קראתי..."

קטע זה, הפותח את הפרק "הרפתקת הדמויות המרקדות" הלקוח מכרך ב' של כל הסיפורים מאת ארתור קונן דויל, הוא דוגמא מובהקת לדרך שבה מתנהלים שרלוק הולמס, הבלש האולטימטיבי וידידו הטוב המתגורר עימו, דוקטור ג'ון ה' ווטסון. הולמס מצטייר בעיני הקורא כמי שרואה הכל: מה שקיים ומה שלא, מה שנאמר ומה שבין המלים, מה שהיה ומה שיהיה. לעומתו, מצטייר הידיד הרופא ווטסון, כמי שמאפיין את הקורא הממוצע. הוא רואה לפניו רק חלק מהעובדות, וצריך את ראייתו המיוחדת של ידידו הבלש, כדי לראות גם את מה שלא ברור מאליו לרוב הקוראים. מי מבינינו, שכן מצליח להקדים בראייתו את ווטסון, ולעיתים רחוקות אף את הולמס, יכול להתנפח מגאווה על הבחנתו זו. ואולי זה סוד הקסם של ספרי הבלשים. הניסיון שלנו כקוראים לחפש ביחד עם הגיבורים את האמת, את הרוצח, את המניע ואת אותו חפץ מסתורי שנעלם.

 הנה עוד אחת מאימרותיו המוכרות ביותר של הולמס: "לאחר שאתה מסלק מן התמונה את כל מה שאינו אפשרי, הרי מה שנשאר ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה – מוכרח להיות האמת".

לפני מספר ימים העברנו שעת סיפור לילדי כיתות א-ב מבתי הספר: נווה עמרם ויצחק שדה. במהלך המצגת הראינו עכבר הלבוש כשרלוק הולמס. שאלתי את הילדים הקטנים מהם הבגדים האלה ורבים מהם ידעו לומר שאילו בגדי בלש. כששאלתי איזה בלש הוא מזכיר להם: הם ענו: שרלוק הולמס. וזה מפליא שילדים הנמצאים בתחילת קריאתם, כבר מכירים את דמותו. ומפליא כשחושבים על-כך שבאמת אין כמעט אדם שלא מכיר את שרלוק הולמס, כאילו היה זה ראש ממשלה גדול או כל דמות מציאותית מפורסמת אחרת. והרי לאמיתו של דבר הבלש המופלא הזה, הוא בסך הכל יציר דמיונו של הסופר הסקוטי ארתור קונן דויל.

אחת הסיבות לתחושה המציאותית הזו היא הדרך שבה מסופרים סיפורי הולמס. מי שמספר, אף הוא יציר הדמיון. זהו הידיד, ווטסון, שמעלה על הכתב את האירועים, את תהיותיו שלו, את הברקותיו של חברו, ואת הסוף הטוב. כל זה מעוגן במציאות של רחוב בייקר, שהוא רחוב לונדוני הקיים במציאות, של אירועים קיימים המוזכרים, ושל גיבורים אמיתיים על יתרונותיהם וחסרונותיהם כאחד ותכונות אלו הן שהפכו את הולמס לאחת הדמויות הבדיוניות החיות ביותר אי-פעם ולמוכרות ביותר. אני עצמי נהניתי לקרוא סיפור אחד בכל ערב לפני השינה ואני יודעת לפחות על דימונאי אחד, גבוה ונישא, המעריץ אף הוא דמות זו. אני משערת לעצמי שעוד רבים שותפים להרגשה זו, ויודעת שעוד אשוב ואקרא אותם הסיפורים המרתקים בשנית ובשלישית, ואולי גם אתם הסתקרנתם...

 שווה קריאה.