יום ראשון, 9 באוקטובר 2022

'השתלטות עויינת' מאת ג'וזף פיינדר ; תרגום: שרון פרמינגר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


"בעלה של לורן הלר נעלם דקות ספורות אחרי השעה עשר וחצי בערב גשום. הם חזרו ברגל אל המכונית אחרי ארוחת ערב באוג'י-סאן, המסעדה היפנית האהובה עליו, ברחוב שלושים ושלוש בג'ורג'טאון..."

כך נפתח הפרולוג של הספר 'השתלטות עויינת', כשמשפטי הפתיחה האלה, כבר מכינים אותנו לתעלומה האופפת את הספר. אבל סימני השאלה, אפילו לגבי אותו אירוע היעלמות, רק הולכים ומתעצמים, כשמתבררים הפרטים. בדרך חזרה מהמסעדה, מודיע רוג'ר הלר לאשתו, שכנראה הוא שכח את מפתחות המכונית במסעדה. הוא משאיר אותה באמצע הרחוב, והולך לכיוון המסעדה.

בעודה ממתינה לו, חשה לורן משב רוח פתאומי, וכף יד חוסמת את פיה. היא נאבקת בפראות בתוקף האלמוני, ומקווה שרוג'ר יבחין במתרחש ממרחק מאה מטר. הוא אכן שומע משהו, מסתובב וחוזר בריצה פראית. "מה אתה עושה לה, לכל הרוחות?" הוא צורח על האלמוני "למה אותה?" "משהו נחבט בעורפה. טעם של דם עלה בפיה. היא ניסתה להבין מה קורה אבל נפלה אחורה, צנחה בחלל הריק, וזה הדבר האחרון שזכרה."

רוג'ר נעלם, אבל לורן תתאושש תוך זמן קצר בבית החולים, כשהיא מוצאת את בנה, גייבּ, בן הארבע עשרה לידה. הנער – שנראה תלוש מהמציאות עם המוסיקה שלו, החדר המבולגן והקומיקס שהוא קורא ומצייר – מגלה בגרות יוצאת דופן במהלך האירועים שעוד ייקרו, תוך ניסיון לגונן על אימו. גייבּ מזעיק את דודו, ניק הלר, אחיו של רוג'ר שנעלם. ניק עובד בחקירות, ולמרות שאינו רואה עין בעין את אופיו ומנהגיו של אחיו, הוא מחליט לפתוח בחקירה פרטית, למען גיסתו ואחיינו.

במהלך חקירותיו עולה קודם כל השאלה, אם הרמזים על היוותרו של רוג'ר בחיים, מעידים על חטיפתו, ואם כן – לשם מה, או שהם מעידים על כך, שרוג'ר ציפה לבואו של האלמוני. במיוחד לנוכח שאלתו התמוהה "למה אותה?" שיכולה לרמז לכך, שאולי התכוון שהיו אמורים לפגוע בו ולא בה. או שהמשמעות בכלל אחרת. ונשאלת השאלה, האם האח שנעלם, הולך בעקבות הרמאויות של אביהם, או שבאמת הוא קורבן שזקוק לעזרה. ומה הקשר בין מקום עבודתם של רוג'ר ולורן הלר, ב'גיפורד תעשיות', לחברת פלדין העולמית, ולחברת החקירות 'סטוארד ושות', שהיא החברה שבה עובד ניק.

ניק חושב על סטודארד, הבוס שלו, שהיה מיומן באמנות ההונאה בתוקף עבודתו בחברת החקירות. אבל המיומנות שלו עצמו בקריאת אנשים עלתה עליו "פיתחתי את המיומנות הזאת אך ורק בזכות אבא שלי שהיה שקרן כמו שאדם אחר הוא אלכוהוליסט. הוא חי ונשם רמאות..." ובשל הונאה גדולה מאד של האב, שהיה עשיר מאד, איבדה המשפחה את כל נכסיה, והאב יושב בכלא.

בעזרת חברים, שמתמחים באבטחה ובדליית מידע, מבין ניק שאחיו יצר קשר מספר פעמים בתקופה האחרונה עם האב שבכלא, והוא מבין שההונאה נמשכת, ושאחיו מסובך עד מעל לראשו בהונאה עסקית גדולה, אבל של מה? האם הוא פושע או קורבן?

העלילה כוללת הרבה מזימות, אנשים רעים, אקדחים וסכינים, כמו זו שמכוונת בהמשך אל לורן "עכשיו הגיע הזמן שתגידי לי איך מגיעים אל בעלך," אמר לויד קוזק בשקט, בעדינות. היא לא יכלה לענות גם אילו רצתה, כי הפה שלה היה חסום בסרט הדבקה... היא הרגישה את קצה הסכין, חד וצונן, כשהניח אותו על העור העדין, ממש מתחת לעינה השמאלית. היא עצמה את עיניה וניסתה שוב לצרוח. היא לא יכלה לזוז, לא יכלה לצעוק, לא יכלה להזהיר את גייבּ שלא יתקרב..."

ג'וזף פיינדר מצליח בהחלט לשמור על המתח עד הסוף. כשהקורא הישר מנסה ביחד עם ניק להבין מה באמת קרה לרוג'ר הלר, אחיו, והאם תאבת הבצע של רוג'ר והסודות שמתגלים, יחשפו הונאה גדולה שלו, שעלולה להביאו לסוף דומה לשל אביהם, או שהוא בסך הכל קורבן שהסתבך.

  


יום ראשון, 2 באוקטובר 2022

'האחות החסרה: סיפורה של מרופה' מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כל חייהן גדלו האחיות ד'פאלייה בידיעה שאמורה להיות להן עוד אחות. כל אחת מהן אומצה בזמן אחר על-ידי פא סולט, אביהן המאמץ, המסתורי, שהעניק לכל אחת מהן, צרור עצות לחיים, והקדיש לכל אחת מהן ככל שיכול היה, כדי שאישיותה תתפתח בכיוון המתאים לה. פא סולט כבר נפטר, וגיאורג הופמן, עורך הדין של המשפחה, מגיע לאחוזה כדי לספר להן משהו חדש בקשר לאחות החסרה.

מקורותיו של עורך הדין מסרו לו, שאולי יש קשר בין האחות החסרה שלהן, לבין אשה בשם מרי המתגוררת בניו זילנד. גיאורג מבקש מהן לנסות לאתר את מרי. "ואם נעשה את זה, איך נדע אם היא האחות החסרה או לא?" הן שואלות אותו, והוא מסביר "'קיבלתי רישום של תכשיט מסוים, טבעת שכנראה ניתנה לה. היא מאוד לא רגילה. אם הטבעת אצלה, נדע בלי כל ספק שזאת היא. הבאתי את הרישום איתי... האבנים בשיבוץ מסביב הן אזמרגד. האבן המרכזית היא יהלום."

כשהן סופרות את מספר האבנים בשיבוץ, הן מגלות שמדובר בשבע אבנים, כמספר כוכבי הפליאדות, שהן נקראות על שמם. גיאורג מספר לאחיות, שלפני מותו, קיבל פא סולט מידע חדש לגבי מיקומה האפשרי של האחות החסרה, ולאחר שחקר בעניין, הוא מבין שכנראה מדובר בניו זילנד. מכיוון שהאחיות גרות בארצות שונות, הן מחליטות שסי־סי, שגרה באוסטרליה, היא הקרובה ביותר, ותוכל להגיע אליה.

סי־סי וחברתה כריסי, מחליטות לנסוע לשם, ומגיעות למרי מקדוגל, הבת, שמספרת להן שהיא נקראת מרי, אבל באופן רשמי – מרי-קייט, ושגם לאמה קוראים מרי מקדוגל. כשמרי-קייט רואה את הרישום של הטבעת, היא מפתיעה את הבנות כשהיא אומרת: "... זה דומה מאוד לטבעת של אימא שלי... או בעצם – את אותה טבעת – היא שייכת לי עכשיו, כי היא נתנה לי אותה ליום הולדת עשרים ואחת". ולמרות שהיא אומרת להן שהטבעת שלה, מסתבר שאמה לקחה את הטבעת והיא מסתובבת איתה במסע בין ארצות.

מכאן יתרחש מסע חיפושים נרחב שלהן, כדי לראות אם אכן זו הטבעת. ולהבין שמרי הבת היא האחות החסרה, והן רוצות מאד להספיק לראות את הטבעת, ולהביא את מרי בזמן לטקס האזכרה לאביהן שיתקיים על גבי הספינה המשפחתית. במסע הדילוגים בין הארצות השונות, שאליהן מגיעה מרי מקדוגל, האֵם, משתתפות כמעט כל האחיות, במה שנראה יותר כמרדף. שכן, מרי, מנסה להימנע מלהיפגש איתן. היא אינה מבינה את מניעיהן לחפשה, והיא חוששת, שהן קשורות למישהו שאיים על חייה, ולכן, מבחינתה, האחיות מהוות סכנה לחייה ולחיי משפחתה. ילדיה, מרי-קייט וג'ק, שמרגישים שאימם נתונה במצוקה נפשית, מגיעים כדי לעזור ולתמוך בה, ומוצאים עצמם מול ים של תגליות, הקשורות לאימם. מרי-קייט, הבת, שיודעת שהיא מאומצת, מנסה להבין אם היא האחות החסרה, והשאלה שהתעוררה עכשיו, מובילה אותה למצוא את אמה הביולוגית.

האֵם המאמצת, מרי מקדוגל, לשעבר מרי אוריילי, מגלה את נסיבות הולדתה המיוחדות, ומה חלקם של הכומר ג'יימס אובריאן וחברו אמברוז, בגידולה. מכאן, כל מה שהיא מפחדת לגלות, יתגלה, ומה שלא ידעה – עוד ימתין להגיע לפתרונו, וכרגיל, כבכל ספר, אנו נחשפים למאורעות היסטוריים. והפעם, למאבק של אירלנד לשיחרורה מהשלטון הבריטי.

הספר, ארוך ככל יתר ספרי הסדרה 'שבע האחיות' של לוסינדה ריילי. שכל אחד מהם, מיוחד ומוקדש לאחות אחרת. לא כל החידות תיפתרנה בספר זה. אבל אין ספק, שריילי, שומרת את רמת המתח לכל אורך הסדרה כולה, כמו גם בספר זה. וכרגיל, נצטרך להמתין עד לצאתו של הספר האחרון, השמיני, בסדרה. ספר, שאמור לחשוף את החידה הגדולה ביותר – חידת חייו של אביהן הנערץ והמסתורי, פא סולט.



יום חמישי, 22 בספטמבר 2022

'המועמדת' מאת קיארה קאס ; תרגום: נעה בן-פורת

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

איזה חופש יצירתי יש לסופרים! ללוש את העולם כרצונם, לתלוש פיסות שכן נראות להם, ממה שכבר קיים. לברוא כרצונם עולמות דימיוניים, בעתיד הנסתר מעינינו. ועדיין ייראה הכל אמיתי, בהישענותו על רבדים של עבר מוכר, עם טוויסטים. ומה מפתיע, שבעולם העתידי הזה, שיוצרת קיארה קאס בספר 'המועמדת', אין טלפונים ניידים, ואין רשתות חברתיות, ובטלוויזיה, שכן קיימת, כולם ייצפו בערוץ אחד, כדי להתעדכן על חדשות הארמון.

החגים המוכרים כל כך לתרבות האמריקאית – חג ההודיה' 'חג העצמאות' 'ליל כל הקדושים' – אינם קיימים יותר, והגיבורה של הספר, שנקראת 'אמריקה', יודעת עליהם רק מספר היסטוריה ישן וקרוע שהיא מוצאת בין חפציו של אביה. את החגים הללו מחליף חג, אחיד לכל האומות השונות, הנקרא 'חג מתן תודה' שנחגג בקיץ, שכן המדינה שלה הנקראת 'איליאה' נוסדה בקיץ, והחג היחיד שנותר מהעבר, הוא חג המולד.

באיליאה יש משפחת מלוכה. והנתון הזה חשוב ביותר, שכן העלילה של הספר מתרכזת בתהליך בחירת כלה לנסיך הרווק של הממלכה. את תפקידו של הכרוז המלכותי – שעבר בשווקי האגדות, והודיע לעם את המסר מבית המלוכה – מחליף מכתב, שהרי מדובר בעידן, שבו כולם כבר יודעים לקרוא, אותו מקבלת כל משפחה, בה יש לפחות בת אחת בין הגילאים שש-עשרה עד עשרים.

במכתב המלכותי נאמר: "מפקד האוכלוסין האחרון העלה שבביתכם גרה כיום אישה רווקה בגיל שש־עשרה עד עשרים. הננו שמחים להביא לידיעתכם שבקרוב תהיה לה הזדמנות להביא כבוד רב לאומה הדגולה איליאה... נסיכנו האהוב, מקסון שריב, מגיע לפרקו החודש. הוא מקווה לחלוק את התקופה החדשה בחייו עם שותפה לחיים, בת אמיתית של אומתנו, שאותה יישא לאישה. אם בתכם, אחותכם או בת החסות שלכם פנויה, והאפשרות להיות כלתו של הנסיך מקסון והנסיכה הנערצת של איליאה מעניינת אותה, אנא מלאו את הטופס המצורף ושלחו אותו לסניף המקומי של השירותים המחוזיים. כל מחוז יבחר בצורה אקראית אישה אחת שתוזמן לפגישה אישית עם הנסיך."

אין זה צו מלכותי, אלא הצעה. כל נערה בגיל המתאים, יכולה להירשם, ולא משנה מאיזה מעמד היא. יתר על-כן, היא תהפוך ל"שותפה לחיים". הגדרה שמעצימה את מגמת שוויון הזכויות בארמון, שבו המלכה נבחרה, אף היא, מבין המעמדות הנמוכים.

כי למרות המגמה השוויונית והדמוקרטית, המוצגת בצו המלכותי, הריבוד החברתי באיליאה דווקא בנוי ממעמדות. ככל שהמספר גבוה יותר, כך יהיה מצב המשפחה קשה יותר, מבחינה כלכלית בעיקר. והנה כאן יש למשפחה אחת, גם מקרב המעמדות הנמוכים, אפשרות לשדרג את עצמה היישר אל הפיסגה. שכן משפחתה של המועמדת, שתזכה ותהפוך בעתיד למלכה, תהפוך למשפחה מלכותית, תגור בארמון, ותפונק ותיהנה מכל היתרונות הכרוכים בכך.

משפחתה של אמריקה – שהיא משפחה של אמנים במעמד חמש, המשתכרים בקושי למחייתם, ומגיעים לעיתים לפת לחם כשאין פרנסה – מעוניינת שאמריקה תמלא את הטופס הנ"ל. אבל אמריקה לא מעוניינת. גם משום שהנסיך נראה לה יהיר ומשעמם, וגם כי יש לה את אספן, חבר סודי, ממעמד נמוך משלה, ממעמד שש. הסיכויים שלהם להינשא נמוכים בשל כך, והרומן הסודי והאסור, יכול לגרום להם צרות גדולות מאד. אבל היא מאוהבת בו, ולכן אינה חפצה בכבוד, ביקר ובנסיך מקסון.

עם זאת, היא מודעת ללחץ הפסיכולוגי המופעל עליה מבית. ולכן השינוי בגישתה יגיע, כאשר אספן מבקש ממנה, אף הוא, שתמלא את הטופס. שכן הוא יודע, שהוא לעולם לא יוכל להעניק לה את כל הטוב שמצפה לה בתור מלכה, והוא אינו רוצה להרגיש, שהוא זה שעמד כמכשול בדרכה. בשלב זה, מחליטה אמריקה למלא את הטופס, כשהיא יודעת שאלפי נערות תמלאנה אף הן אותו הטופס, כך שהסיכויים שלה אפסיים, והיא לפחות תעשה את הצעד, שירגיע את משפחתה ואת החבר.

אבל מזל בהגרלה הראשונה, וגם יופיה וחוכמתה של אמריקה בשלבים המתקדמים יותר, דווקא כן צולחים את אינספור הנערות, והיא מתקבלת כמועמדת ביחד עם עוד שלושים וחמש נערות. כל מחוז נפרד בכבוד גדול מהמועמדת שלו שנבחרה, והן נסגרות בארמון, כשמשפחותיהן מתוקצבות באותה עת ביד רחבה.

הנסיך יתגלה כאציל נפש, כבן אנוש, שזקוק ליד מכוונת בנושא נשים, וכמי שמחפש בבת זוגו עומק ומחשבה, וכמי שמחפש להיטיב עם הממלכה. אמריקה מגלה אותו בדרך מעט שונה מכל האחרות, ומוצאת עצמה נקרעת בין אהבתה לאספן לבין הנסיך מקסון.

ספר מעניין, שממש הצטערתי שנגמר. 



יום שלישי, 13 בספטמבר 2022

'משפחת שַאדֶלי-בַּאבֶּלי: זכרונות גדילה ירושלמית-הונגרית' מאת אילנה רוזן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


למקרא השם 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי' אני מנסה לסלק הצידה את האסוציאציה הראשונית של האמפטי-דאמפטי, הבובה שנופלת וקמה, ומנסה לחשוב ברצינות. האם יש משפחה שנקראת כך? אז זהו, שלא בדיוק. את זכויות היוצרים נראה שניתן להעניק לאביה של הכותבת, מנחם (מיקלוש, ניקולאי) רוזברגר, שאולי שמע סיפורי־עם על משפחה שכזו, או שהמציא את השם בעצמו. אם כך או כך, אין ספק שמנחם רוזברגר ידע לספר, ואף ניחן בחוש הומור. ושני אלה – היכולת לספר והיכולת לצחוק על עצמך או על סיטואציה כלשהי (מה שבאמת מאפיין הונגרים רבים, ביניהם אפרים קישון ואבי). שתי תכונות אלה – משותפות לאב, ולבתו שכותבת את הספר, אילנה רוזן. 


בין סיפוריו הרבים של האב, בלטו במיוחד סיפוריו על משפחת 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי. הילדים היו רצים בשמחה להקשיב, כי ידעו שהסיפורים בעצם יהיו עליהם. גם רוזן מתחילה (ומסיימת) את הספר בסיפור אגדת משפחת 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי המושלמת. אבל אל תיקחו ברצינות את מה שהיא מספרת כאגדה. בין הפרולוג לאפילוג, תגלו מה היה באמת. משפחה לא מושלמת, כמו בכל משפחה מציאותית, אבל עם המון אהבה והומור.


אילנה רוזן משמשת כבר שנים כפרופ' מן המניין לספרות עממית ותיעודית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אך ספר זה אינו לקוח מהעולם האקדמי שבו היא פועלת, אלא לקוח לגמרי מהעולם הפרטי שלה. הוא נכתב כסוג של ממואר (ספר זכרונות) משפחתי, רציני ומחוייך בעת ובעונה אחת, שכולל רשימות עם אנקדוטות משפחתיות, שנידלו בדייקנות מדהימה מזיכרונה, לצד אינוונטר של ביטויי לשון בהונגרית, שירי תינוקות וילדים בהונגרית, פתגמים, מילים נפוצות במשפחתה, ועוד פנינים מהתרבות הזו. כשכל מילה בהונגרית מתורגמת לעברית. בהעלותה על הכתב רשימות אלו, מחייה ומשמרת רוזן את התרבות והמסורת של משפחתה לדורותיה.

אין צורך לומר, שדוברי הונגרית, או כאלה שגדלו במשפחה הונגרית, יתענגו על הספר, ועל השפה, שהם אינם מרבים עוד לשמוע בסביבתם. אך מלבד קבוצה זו, כל השאר יכולים ליהנות מסיפורי חיים אמיתיים, משובחים, מעניינים, מצחיקים, ולעיתים אף מכמירי לב. כמו לדוגמא בתיאור השעות הקשות, שבהן חוותה את רגעיהם האחרונים של הוריה. או כפי שניתן להרגיש על אילנה הילדה, שאביה – שאיבד את אשתו ובנו באושוויץ – ואמה שניצלה, חברו זה לזו – לאחר מלחמת העולם השנייה – והגיעו ללא הורים לארץ. חסרונה של סבתא מחבקת ועוטפת – כפי שהיא רואה אצל חברותיה, או מכירה מסיפורים – מורגש. 

תחושת ההחמצה מגיעה לשיא בתיאור השהייה שלה ושל אחֶיה, במקלט בירושלים, בזמן מלחמת ששת הימים: "בלילות ישנו על מזרונים ומצעים שהונחו על הרצפה. לרגלנו שכבה אישה זקנה שגרה בכניסה השנייה של הבניין שלנו. כולם קראו לה סבתא למרות שהיא לא היתה הסבתא שלהם. ודאי לא שלנו. בשנתנו ככל הנראה בעטנו ודחפנו את הסבתא והיא דחפה ודחקה אותנו בחזרה למקומותינו. מה חבל, הנה היתה לנו לכמה ימים מעין סבתא (כי אחרת היתה לנו רק סבתא אחת ויחידה ברומניה הרחוקה ולא פגשנו אותה אף פעם) ואנחנו יכולנו להיות לה מעין נכדים. אך לא היא ולא אנחנו לא נהנינו מן הקרבה בינינו..."

כל רשימה מביאה לפנינו פרשייה אחרת מחיי המשפחה. בכל פעם מישהו אחר מבני המשפחה מככב בסיפור. כולל אחותה הגדולה טובה, ואחיה – אלי ואזרי. הכל מזווית הראייה שלה, או שלה ושל אחיה יחד. חלק מהסיפורים מתארים בהומור אוהב את דמותה של האם, רחל רוזברגר לבית זיסר, שאף היא סיפרה להם סיפורים, אך בעיקר דאגה מאד לילדיה, ושמה את משפחתה, תמיד במקום הראשון. הם מצידם, מביטים בה באהבה, אבל לא מתאפקים מלצטט בהומור  את השפה העברית המשתבשת בפיה.

בלתי נשכחת היא הרשימה הנקראת: 'יום לא קל אחרי לילה לא פשוט'. בעיית נדודי השינה של אילנה החמירו באחד הלילות, והיא מצליחה להירדם רק אחרי שאמה מציעה לה להתקלח. בבוקר מתעקשת אילנה ללכת לבית הספר, למרות עייפותה. אמה שמגלה דאגה רבה לילדתה, מחליטה להגיע לבית הספר ולדרוש בשלומה. מפעם לפעם, נהגו הורים להגיע לבית הספר ולהיכנס לכיתה של בנם או בתם. במקרים כאלה, נהגו אותם הורים לרכון אל המורה בכיתה, ולהסביר לה בשקט את סיבת הגעתם. אולם אמה של אילנה, אינה מאמינה בהסתרות וסודות. וכך מתארת אילנה את בואה של אמה לכיתה: "... במקום לגשת למורה וללחוש לה את סיבת בואה לכתה, עוד כשעמדה בפתח הכתה אמרה אמי למורה ולכל המעוניין/ת בדבר בקול רם וברור, אם גם בשפה עילגת: אילוש לא היה יודע לישון בלילה. בארבע בבוקר אני עושה לה דוּש. אבל בבוקר היא מאוד רוצה ללכת לבית ספר. אז אני באה לראות איך היא מרגישה." 

הסיטואציה מצחיקה, כשאנחנו קוראים אותה. אך מן הסתם, הרגישה אילנה הילדה, מבוכה גדולה. עם זאת, בחלוף השנים, הופכת הפרשיה הזו, לאנקדוטה מצחיקה, אותה היא מוסיפה לספר מתוך סלחנות אוהבת של האשה הבוגרת שנהייתה "בשנים שלאחר מכן הרביתי לספר את הסיפור הזה לחברותיי, למשפחתי החדשה ולמכרינו. ותמיד-תמיד סיימתי את סיפורי בשאלה. שגם כעת היא המתאימה ביותר לסיום הרשימה הזו: נה ["נו" בלשון אמה - ר.ק] ואיך יכולתי להרגיש?"

הרשימות כתובות על-ידי אילנה הבוגרת. אבל הילדה שעליה היא כותבת ממרחק של שנים, עדיין נמצאת בתוכה, ומאפשרת לה לכתוב את זיכרונותיה כילדה, באמינות רבה.

את הספר הזה קראתי בדרכי לשבתון של בעלי, לרילוקיישן של שלושה חודשים במדריד. הטיסה עברה עלי במהרה, תוך שאני מרצינה ומחייכת, חליפות. מה זה מחייכת? עומדת לפרוץ בצחוק גדול, וממש מתאפקת, שלא להחריד את רוב הנוסעים הנמים. נוסף על הכתיבה שהנעימה את זמני, התחברתי באופן אישי גם לשפה ההונגרית, שפת הדיבור בביתה של הכותבת, שהיתה גם שפת הדיבור בין הוריי ז"ל, בילדותי. לקרוא וליהנות.

את הספר ניתן לרכוש באתר "עברית". 


יום שלישי, 6 בספטמבר 2022

'כשיירגעו הרוחות' מאת שירה סטופל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

עלילת 'כשיירגעו הרוחות' מתרחשת בירושלים. היא מתקדמת לאט. לאט מאד, שכן גיבורת הספר, ליאת, בחורה מבית דתי – ששינתה את שמה מ"לאה" – רדופת רוחות עבר והווה, שמפריעות לה להניח לעבר ולהתקדם. יחד איתה אנחנו נתקעים במוחה העמוס קולות וצללים, ובעיקר רוחות. פרקי הספר נקראים כיומן שבועי. כל שבוע והרוח שלו: שבוע ראשון - רוח שטות, שבוע שני - מורת רוח, שבוע שלישי - רוח חרישית, וכולי. השיחות המתקיימות במציאות מתערבבות באסוציאציות ובזיכרונות שעולים בה, ממי שיתברר כרועי, חבר ילדות, שלה ושל אחיה צבי. חבר, שהפך עם בגרותם לבן זוגה, ושרק בסוף הרומן נלמד מדוע הקשר הזה לא קיים עוד. היעדר הקשר הזה, עירבל את חושיה וטרף את קלפיה. היא חולה לעיתים קרובות, עייפה רוב הזמן, חסרת כוח להיאבק. אפטית. 

ליאת נענית למודעה בעיתון "דרושה בחורה אמינה לעבודה אנושית קצרה. תשלום הוגן.", ולאחר שיחת טלפון למעבידה, ששואלת אותה שאלות מוזרות, היא מקבלת הוראות – מסתוריות לא פחות מהכותבת: "שלושה ימים בשבוע. בשבוע הראשון תבואי לכאן בכל אחד משלושת הימים. פתק ימתין לך על המראה. בשבעת השבועות שיישארו תדעי כבר מה לעשות בכל יום. התשלום, כפי שסיכמנו, בסוף. היום, יום ראשון, היום של לוסי. רח' רבקה 13, קומה שנייה, דירה שמונה. את צריכה להיות אצלה שעתיים בדיוק. היא כבר מחכה לך. את לא צריכה להתקשר אלי. לא יהיו לך שאלות.") 

אבל כמי שכפאה שד, או יותר נכון רוח, היא ממלאת אחר ההוראות, ומתוודעת ללוסי, ניצולת שואה ערירית ומבוגרת, ששמחה בבואה. לאט לאט, היא תחשוף בפני ליאת את כאבי ליבה. את הבור שנפער בה, כשכל בני משפחתה ניספו בכבשנים. והמילה "נשרפו" שהיא חוזרת ואומרת, שורפת גם את ליבה של ליאת. ובין לב פצוע ללב פצוע נוצרת איזו החלמה קטנה, ושותפות, המלווה בשתייה משותפת ומנחמת של תה מתוק.

ואז באה המשימה השנייה. להאכיל חתולי רחוב. היא מנסה להתמרד. "אבל למה, למה שאני אאכיל חתולים? זה מביך אותי. לפזר אוכל ליד פחי אשפה כמו... כמו הנשים המוזרות שמדברות אל יונים ומאמצות חתולי רחוב מוזנחים. זה לא נעים לי. אני לא רוצה. למה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה לעשות?..." ואז היא נזכרת באחת משיחות החינוך הקשות שלה עם אביה. "אני בשירות לאומי, עם מלאי רצונות ומלאי עקשנות. אבא, לפעמים סבלן לפעמים קצר רוח והרבה מצטער. "תראי, את מאוד לא אוהבת לעשות דברים שהם לא מתוך בחירה. אבל זה לא הולך ככה. לא תוכלי תמיד לעשות רק מה שתרצי. ומה תעשי אז, תשברי את הכלים?" אז היא מרפה "בסדר. אז כרגע אני ממשיכה. אבל עם אצבע יציבה מאוד על הדופק. ואם תהיה סטייה קלה, פעימה מיותר, קצב חריג, באותו רגע ממש אני אומרת: "פוס משחק."

המשימה השלישית שהיא צריכה לבצע בכל שבוע, היא להגיע לכותל. שום הסבר. שום פתק שרוצים שתטמין בין כתליו. פשוט להגיע לכותל. 

בנוסף למשימות השבועיות, לומדת ליאת תקשורת בחוג קטן שכולל מספר משתתפים בלבד. אחת המשתתפות בחוג, תילי-תהילה, היא גם שותפתה לדירה ששכרו הרחק ממשפחותיהן. אבל למרות הקירבה שנוצרת בין השתיים, ליאת מסוגרת, ואינה מגלה לתילי, מה עובר ומה עבר עליה. גם את עבודתה המסתורית היא לא חושפת, עד שתילי, לא משאירה לה הרבה ברירות.

ליאת עטופה במשפחה אוהבת, שאליה היא מגיעה בסופי שבוע, ומשתתפת כמו כולם במטלות הכנת הבית לקראת השבת. 

המשימה של לוסי, תלמד אותה לראות שגם אם יש צרות גדולות, וקשות מנשוא, צריך להשלים עם המציאות, וללכת הלאה. המשימה של החתולים, תלמד אותה להעניק. לא לחתולה אחת, ביתית, אלא לחתולים מכל סוג שהוא, ברחוב מסויים, שבאים ומתקבצים לקבל את האוכל שהיא מחלקת להם, אפילו בלא הבעת תודה. להעניק גם כשהצד השני כפוי טובה, ואין עתיד של יחסי חברות וקירבה, ולדעת שלה יש בית חם ועוטף לשוב אליו. מה שאין להם, כי הם חתולי רחוב, ושלה יש בית ומשפחה שבהם יש המשכיות וחיים חדשים, הבאים לידי ביטוי גם בתינוק שנולד לאחיה, צבי. המשימה השלישית – ההליכה אל הכותל, תגרום לה להאמין. להאמין בעצמה, בעתיד, באל. לקבל את העוצמה שבמקום הקדוש הזה. להתפלל. להשלים עם המצב. ולהרגיע את הרוחות.

וכל המשימות יחד, ילמדו אותה אחריות, בגרות, אמונה בעתיד, ויאפשרו לה לפתוח דף חדש בחייה, כשהיא בוגרת יותר ומוכנה לחיים.



יום ראשון, 28 באוגוסט 2022

'איך נולד התנ"ך : מפגשי שיחה עם שמואל שיר' מאת ישראל קנוהל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


פרופ' ישראל קנוהל מופקד על הקתדרה למקרא על-שם יחזקאל קויפמן באוניברסיטה העברית. הוא עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן ומרצה אורח באוניברסיטאות הארוורד, ברקלי, סטנפורד ושיקגו. בין לבין נענה פרופ' קנוהל להצעתו של שמואל שיר לשוחח איתו על התפתחות המקרא. שיחות שיהפכו לספר. קנוהל נענה לאתגר, והשיחות המרתקות שניהלו, מועלות כאן בספר זה.


אחת השאלות הראשונות ששואל שיר את קנוהל נוגעת לשאלה, האם המידע שאנו מקבלים מכלי חרס, פפירוסים, תעודות וכולי, יכולים להיחשב כמקור היסטורי מהימן לתנ"ך. קנוהל משיב לו, שתלוי באיזה ספר מדובר. בספרים שופטים, שמואל ומלכים, הכתיבה היא היסטוריוגרפית, בעוד שספרי התורה וספר יהושע, לא נכתבו בראייה היסטורית, שכן זו לא היתה מטרתם. הם יותר מצע סיפורי לאירוע המכונן של מתן התורה על הר סיני. כל סיפורי ספר בראשית, הם על יחיד, שמייצג את הקולקטיב. 


דוגמא אחרת לשאלה ההיסטורית, מביא קנוהל  כשהוא מתייחס לפרעה תחומתס השלישי ששלט בכנען בתקופה שבני ישראל הגיעו לארץ כבר, אבל אין זכר למצרים בכלל בספרי התורה ובספר יהושע. מוזכרים עמים אחרים שהיו כאן, פלישתים, יבוסים, אמורים, חווים ועוד. כך שמשהו חסר מבחינה היסטורית, ולכן אי אפשר להתייחס לספרים אלה כמקור היסטורי, כמו הכתובת של תחותמס השלישי, ומלכתחילה כנראה שלא נועדו לשמש כסיפורים היסטוריים. אם כי לעיתים דווקא כן משתקפים אירועים היסטוריים במקרא, כגון כיבוש חצור. נאמר ב'יהושע' שהיא ראש הממלכות, כלומר עיר ממלכה חשובה מאד בכנען, ושיהושע שרף אותה (יהושע יא: י-יא), ואכן העובדות ההיסטוריות תואמות את המסופר בספר יהושע. יש גם סתירות לגבי הזמנים הארכיאולוגים שמתגלים בכתובות במצרים לבין יציאת מצרים המוזכרת במקרא. לא ברור אם אכן היו בזמן רעמסס השני. 


קנוהל מתייחס לנושא האלוהות בעמים השונים, תוך שהוא מתייחס לחוקרי מקרא אחרים. הוא מסכים עם קויפמן באבחנה הבסיסית, שהמיתולוגיה של כל העמים האחרים בתקופה הקדומה, עיקרה סיפור משפחת האלים. לאלים במיתולוגיות יש בנות זוג והם יולדים צאצאים.  לעומת זאת, "בא התנ"ך, והייתי אומר, באבחת חרב הכרית את התרבות הזאת כולה, במובן זה שבעולם האלוהי אין משפחת אלים, אין מלחמות אלים, לא זיווג ולא הולדה... האל המקראי לא נולד, אין לו בת זוג, הוא לא מוליד והוא לא מת." גם במובן זה הוא מסכים עם קויפמן, שהעיקרון הזה שולט במקרא כולו. בעצם ההבדלה של דתך מהדתות שבסביבה. העולם נברא על ידי אלוהים, שלא סופר על מוצאו והתהוותו. בהיעדר בת הזוג של האל, תולה קנוהל את הסיבה והמקור למנהג הפרדת הנשים בבית הכנסת. מכיוון שבסיפורי המקרא אין אלוהות נקבית, אין בנות אלוהים, מלאכיות, כרוביות וכוהנות, כשהחליפו בתי הכנסת את בית המקדש שחרב, מצאו הנשים את עצמן מאחורי מחיצה.


לעומת זאת חולק קנוהל על דעת קויפמן באשר למשה רבנו. לדעת קויפמן, מתחילה הדת המקראית עם משה, שמבשר את האמונה הזאת באל יהו־ה, לבני ישראל. קנוהל לעומת זאת, מסתמך על כתובות מצריות, מאה שנה לפני משה, כשהאל יהו היה כבר מוכר בארץ מדיין ושעיר ועבדו אותו הקיינים־המדיינים בארץ השסו יהו. כפי שמפרש גויטיין, משמעות השם "יהו־ה" היא אל קנא, "קנא שמו", ומאמיניו מאמינים בו בלבד, ומנתצים כל פסל וצלם שבסביבתם.



מהו הזמן שבו התהוו סיפורי התנך? ואיך התפתח הכתב בתקופה ההיא? לדעתו של קנוהל צריך לחפש עקבות התהוות ישראל ולידת התנ"ך בתחילת תקופת הברונזה המאוחרת. במקביל לכתב החרטומים במצרים, התפתח במסופוטמיה, בתקופה השומרית, כתב היתדות, באלף הרביעי לפני הספירה. היתדות נחרטו על גבי לוחות של חימר לח שמייבשים ושורפים אחר כך. ואילו כתב החרטומים המצרי נכתב בקנה ודיו על גבי פפירוס.

הכתבים נועדו בתחילה רק לאליטות של המלך והחצר. לסופרים של המלך ולמקדשים. כשצריכים לכתוב את חוקי המקום והמסורות הדתיות, ואחר כך להתכתבות בין ערים וארצות. 


בחפירות תל אלעמרנה  שבמצרים, מספר קנוהל, נחשפו תולדותיו של מלך מצרי בשם אחנאתון, שהיה רפורמטור דתי והיה הראשון שסגד רק לאל אחד, אתון, אל השמש. בנו תות אנח אמון עלה לשלטון בגיל 8 או 10, ולכן מי שקבע היו שריו, שגרמו לביטול כל הרפורמה הדתית של אביו, אחנאתון, ולהכחדת כל זכר אפשרי לשמו ולמעשיו, ושל יורשו. העיר של אחנאתון ננטשה וכוסתה, והתגלתה רק לפני 150 שנה על ידי הארכיאולוגים בחפירות הנ"ל. בארכיון שנוצר ממסמכים אלו, מתגלה כל התכתובת של אחנאתון ובנו עם מלכי הסביבה ואלו שהיו כפופים להם בכנען. שבה השפה הרשמית היתה האכדית.


הכתב העברי העתיק שונה מאד מהכתב שלנו היום, שהוא הכתב הארמי, וחז"ל קראו לו כתב אשורי, כי היה בשיאו בתקופת כיבושי אשור בימי חזקיהו. במאה השמינית לפני הספירה, אנשים עדיין לא ידעו לקרוא ולכתוב בכתב יתדות לא בארם ולא בישראל ולא בעבר הירדן, כלומר באזורים שבשליטת האשורים. לכן קיבלו החלטה מעשית להתנהל בשתי שפות במקביל, וכך הפכה הארמית לשפה הדומיננטית וגם הכתב שלה בארץ ישראל. כתוצאה מכך נדחק לצד הכתב העברי העתיק שבו השתמשו לפני שאומץ הכתב הארמי, ובו אנו משתמשים עד היום. נקודת המפנה בהתפשטות הידיעה של קרוא וכתוב היתה במאה השמינית לפנהס.

חלק מדברי הנביאים רק סופרו לנו, ואין עדויות בכתב. או כי הנביא לא ידע לכתוב, או שלא היה לו סופר שיכתוב את דבריו. וכמובן שזה היה תלוי גם בקהל. לא היה טעם לכתוב נבואה, אם העם אליו היא מופנית, לא יודע לקרוא.


הרובד הכוהני, שנמצא בחלק השני של ספר שמות, מספר קנוהל, נכתב במקדש בירושלים, בין המאה העשירית לבין ימי חזקיהו, כלומר לפני ההתפשטות של ידיעת קרוא וכתב. בעוד שרובד הקדושה נמצא בחלק הראשון של ספר ויקרא מפרק יז ועד סופו, והוא מתארך אותו לימי ישעיהו. ולכן, לשיטתו, רובד הכהונה קדום יותר. לתקופה שבין הקמת מקדש שלמה, באמצע המאה העשירית לפני הספירה, לבין אמצע המאה השמינית לפני הספירה, כלומר תקופת ישעיהו ואחז. הכותבים של שני הרבדים הם שונים, עם אידיאולוגיה שונה ותיאולוגיה שונה.

הרובד הכוהני לא נכתב למען העם. זו ספרות של מומחים בדיני קורבנות, טומאה וטהרה, ויועדה לכוהנים עצמם. אלה מצידם הדריכו את העם בענייני הפולחן. 


כל שהוזכר כאן, הוא רק טיפה בים הידע העצום שבאמתחתו של פרופסור ישראל קנוהל. ספרים נוספים שלו הם: 'השם', 'מאין באנו', 'אמונות המקרא', 'בעקבות המשיח' ו'מקדש הדממה', שזיכה את מחברו בפרס שקופ לחקר המקרא.


על העטיפה האחורית של ספר זה מצוטט הרב ד"ר בני לאו, ב'ידיעות אחרונות' כשהוא מתייחס לספר 'מאין באנו': "[קנוהל] מקצוען. אני חושב שהוא איש אמיץ. זהו ספר שיושב על תשתית מאד עמוקה של קריאה ושל עיון".


ספר העיון 'איך נולד התנ"ך' מרתק, מעורר מחשבה ומעשיר. קיראו.


יום ראשון, 14 באוגוסט 2022

'אוון הנסן היקר' מאת: ואל אמיק עם: סטיבן לווינסון, בנג' פאסק וג'סטין פול מאנגלית: ארז אשרוב

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אוון הנסן הוא נער בגיל תיכון. חרדתי. קשה לא לתקשר חברתית, שכן הוא חושש להידחות, להיות ללעג. כל משימה שכרוכה ביציאה מהבית, הופכת עבורו למטלה בלתי נסבלת.

הוריו של אוון פרודים. אביו עבר לקולורדו, מטפח את משפחתו החדשה, והנער מרגיש שהוא לא מעניין את אביו. כשהוא כבר מדבר איתו, ומסוגל לספר לו משהו, האב מיד מזכיר משהו שקשור למשפחה החדשה שלו.

אוון מתגורר עם אימו, שעובדת לפרנסתם כאחות, ובמקביל גם לומדת משפטים. היא כמעט ולא מצליחה למצוא זמן אליו, למרות שהיא מאד רוצה. וכשהיא מצליחה, היא צריכה להתאמץ כדי להגיע אליו, כי הוא לא נפתח. בלית ברירה, הופכות ההודעות שהיא משאירה לו, לערוץ תקשורת עיקרי ולא מוצלח במיוחד.

כדי לפתור את בעייתו החברתית, מגיע אוון לפגישה שבועית אצל ד"ר שרמן. גם שם נראה שהוא לא מצליח לשתף פעולה, אבל מתאמץ למלא את המטלות שמטיל עליו הד"ר. המטלה קבועה: כתיבת מכתב לעצמו, שמתחיל תמיד באותו האופן: "אוון הנסן היקר. היום הולך להיות יום מופלא". את ההמשך הוא צריך להמציא בכל פעם מחדש, ולחשוב איך באמת יכול יומו להיות חיובי. "אני פותח את המחשב וקורא מה שכתבתי עד כה. אוון הנסן היקר... לפעמים המכתבים האלה עושים את ההפך ממה שה אמורים לעשות. הם אמורים לדאוג שהכוס שלי תהיה חצי מלאה, אבל הם גם מזכירים לי שאני לא כמו כולם. לאף אחד אחר בבית הספר שלי אין משימות מהמטפל. סביר להניח שלאף אחד אחר אין מטפל. הם לא מנשנשים אטיבן. הם לא זזים בחוסר מנוחה כשאנשים מתקרבים אליהם מדי, או מדברים אליהם, או אפילו מסתכלים עליהם. והם בטח לא גורמים לעיניים של האימהות שלהם להתמלא דמעות כשהם סתם יושבים בלי לעשות כלום. אני לא זקוק לתזכורת. אני יודע שאני לא בסדר. תאמינו לי שאני יודע. היום הולך להיות יום מופלא. אולי – אם אני רק אשאר פה בחדר שלי, זה זה באמת עשוי להתממש."

אבל הוא לא נשאר בבית, אלא הולך לבית הספר. זהו היום הראשון של שנת הלימודים. והוא בטוח שהוא הבודד היחיד, ושכולם מסתדרים עם כולם, חוץ ממנו. מכיוון שידו מגובסת מנפילה מעץ, מציעה לו אימו, שבתור תרגיל חברתי, ינסה לבקש מאחרים לחתום לו על הגבס. הוא רוצה שיחתמו לו, אבל לא יודע איך לבקש.

נערה נמרצת בשם אלנה בק, שואלת אותו איך עבר עליו הקיץ, אבל יותר מספרת, ממקשיבה, ונעלמת לפני שהוא מצליח לבקש שתחתום. הוא מצליח להחליף מספר מילים עם ג'רד קליינמן, נער שהכיר בילדותו, שכן הורי שניהם היו נפגשים מפעם לפעם בעבר. ג'רד מלגלג עליו, ודוחה את הצעתו לחתום על הגבס. השניים יעמדו שוב יחד כשמתקרב קונור מרפי למקום. קונור נחשב בעיני כולם לבריון מפחיד, וג'רד מתלוצץ בשקט על אורך שיערו של קונור. קונור שומע ונעמד קרוב. השניים צוחקים בעצבנות, וג'רד מצליח להיעלם מהמקום, מותיר את אוון מול קונור.

כשאינו מקבל תשובה מספקת, חובט קונור באוון באגרופו ומפילו לריצפה. "לפני שהוא יוצא בסערה, הוא נראה נסער כמו שאני מרגיש"... אני מתיישב ומרים את הידיים מהרצפה. אבק של המוני נעליים נדבק לכפות ידיי הלחות. אנשים חולפים, הולכים סביבי, כמה מהם פולטים הערות לא מועילות, אבל זה לא משנה...אני לא רוצה לזוז. ולמה לי? כמו כשנפלתי מהעץ ההוא בפארק אליסון." הוא קולט שאיש לא מגיש עזרה, כפי שאיש לא הגיש לו עזרה כשנפל מהעץ בפארק ושבר את ידו.

מי שבכל זאת מגיעה ועוזרת היא זואי מרפי, שהוא מאוהב בה בסתר, והיא אחותו של קונור. "אתה בסדר?" אני מרים מבט. הלם. הלם כפול. הלם ראשון כי זאת הבת השנייה שמדברת איתי היום. הלם כפול כי זאת זואי מרפי. כן, האחת והיחידה.

יום הלימודים נמשך. מאוחר יותר הוא נכנס למעבדת המחשבים כדי לסיים את המכתב השבועי לד"ר שרמן. בדידות נוראית מציפה אותו. הפעם הוא מחליט בייאושו, שהמכתב יהיה אמיתי, ולא מפוברק, כפי שהוא רגיל לכתוב. הוא כותב את בדידותו "אוון הנסן היקר... מתברר שאחרי הכול, זה לא היה יום מופלא... ואני תולה את כל התקוות שלי בזואי. שאני אפילו לא מכיר, ושלא מכירה אותי. אבל אולי אם כן אכיר אותה, אולי אם רק אצליח לדבר איתה, ממש לדבר איתה, אז אולי – אולי כלום לא יהיה שונה בכלל. הלוואי שהכול היה אחרת. הלוואי שהייתי חלק ממשהו. הלוואי שמשהו שהייתי אומר היה חשוב, למישהו. זאת אומרת. בואו נודה בזה: מישהו בכלל ישים לב אם איעלם מחר? שלך, חברך הטוב והיקר ביותר, אני."

כשהוא מסיים את המכתב, הוא הולך לקחת את המכתב מהמדפסת, ואפילו מתכוון לקרוע אותו, כדי לא להגיד את האמת שלו לד"ר שרמן, אבל אז הוא רואה את קונור בחדר המחשבים. ודווקא הנער הזה, אימת כולם, מנהל איתו שיחה ארוכה, ואפילו חותם לו בגדול על הגבס שלו מבלי שהתבקש. ודווקא ברגע, ששניהם נינוחים, נוטל קונור את הדף של אוון מהמדפסת, וקורא. השם של אחותו, מעורר את זעמו מחדש. הוא לא פוגע באוון, אבל מקלל אותו ויוצא, כשמכתבו של אוון בידיו.

כאשר קונור וזואי לא מופיעים בבית הספר במשך מספר ימים, חושש אוון  שזה קשור למכתבו. אז הוא מגלה לתדהמתו, שקונור התאבד, והמכתב של אוון, שנמצא עליו, גורם להוריו של קונור לחשוב, שקונור הוא שכתב את המכתב לאוון, ושהייתה ביניהם חברות נפלאה. מכאן נסחף אוון בשקרים על שקרים, מתוך רצון טוב להיטיב עם משפחתו של קונור, שאיבדה בן, כשהוא לא סולח לעצמו, שאינו מספר להם את האמת.

מיגור הבדידות וערך החברות יהפכו לפרוייקט חברתי שיובילו אלנה בק ואוון, לכאורה לזיכרו של קונור. בדאגתו לזולת, מצליח אוון לתקשר עם אחרים, להאמין בעצמו, ולהפוך לדמות ציבורית, בתוך בועת השקר של סיפור חברותו, לכאורה, עם קונור. בועה שתתנפץ לבסוף.

ומעל כל אלה מרחפת רוחו של קונור, שמביט, משתאה, ותוהה על בדידות, חברות ומשפחה.