הבשורה על-פי יהודה – עמוס עוז / ד"ר רותי קלמן

"הבשורה על-פי יהודה", הוא שם ספרו החדש, המפתיע והמרתק של עמוס עוז, שמזכיר קודם כל את הבשורה שלא כלולה בקאנון הנוצרי, בו נמצאות הבשורות של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. בשורה זו של יהודה, מן המאה ה-3 שהייתה בתוך "קודקס צ'אקוס" ופורסמה רק ב-2006, שונה מן הבשורות האחרות שכן, ממנה ברור שיהודה איש קריות היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו, עימו חלק את כל הידע שלו, והוא זה שביקש מיהודה להסגירו לרומאים. יש בכך כמובן כדי לטהר את שמו, הידוע לשמצה, של יהודה איש קריות, ולהוריד מעליו את תדמית הבגידה שדבקה בו.
נושא הבגידה כבר הופיע אצל עמוס עוז בספריו, כמו למשל ב"פנתר במרתף". שם מופיעה הכתובת: "פרופי בוגד שפל" על קיר ביתו של פרופי הילד, המתרועע עם שוטר בריטי בתקופת המנדט. פרופי, בן השתים עשרה ורבע, שואל אז: "האם יכול להיות בוגד לא שפל?" ועל השאלה הזו עונה עמוס עוז בספר זה.
משכיל צעיר בשם שמואל אֵש, המתואר כבחור רוחני, עם זקן עבות, כשל נביאי זעם, עוזב את האוניברסיטה באמצע לימודיו המצטיינים בחוגים להיסטוריה ומדע הדתות. בין השאר בגלל בעיות כספיות. כתוצאה מכך נקטעת כתיבת עבודתו בנושא  יחסם של היהודים אל ישו במהלך הדורות.
הוא מוצא עבודה יוצאת דופן בחורף של 1959. בתקופה שבה עדיין ירושלים מחולקת לצד הירדני ולצד הישראלי. תפקידו הוא לארח לחברה בכל יום אחר הצהריים לישיש נכה בשם גרשום ולאד. לסעוד אותו, ולהקשיב להרצאותיו. בתמורה הוא מקבל מקום לגור וחלק מארוחותיו. באותו הבית, שבחזיתו יש גם גפן וגם תאנה, גרה גם עתליה, אשה יפה, שגילה כמעט כפול מגילו של שמואל. זוהי כלתו של ולאד, אלמנת בנו, מיכה, שנהרג בבאב אל ואד, והיא בתו של שאלתיאל אברבנאל. אברבנאל היה ידוע ומקובל בחוגים הפוליטיים בארץ, עד שבשנת 1947 החל להטיף בגלוי לחיים בשלום עם הערבים. הוא אינו רואה בעין יפה את הקמת המדינה על חשבון הערבים, ומנבא שתוצאות מלחמת העצמאות תהיינה רק פתיחה לשנות איבה ומלחמות רבות בינינו לבין הערבים. בן-גוריון מסלק אותו, וכולם מכנים אותו "בוגד". שאלתיאל אברבנאל מסתגר באותו הבית ולא יוצא יותר. איש אינו מוכן לדבר איתו, ושם הוא נפטר מנודה וגלמוד.
במהלך שהותו בבית זה, מתאהב שמואל בעתליה, וגם חוזר לעסוק בנושא האקדמי שנטש. יותר מכל, הוא מתעניין בדמותו של יהודה איש קריות "הבוגד". יהודה איש קריות, כותב שמואל ברשימותיו, היה יותר נוצרי מכל היתר, שכן הנצרות נוצרה בגללו. אלמלא צעדו – לא הייתה קמה הנצרות, וישו היה ממשיך לרפא חולים ולחולל נסים, כיהודי. את מעשהו, מסביר שמואל על פי מחקריו, לא עשה יהודה איש קריות כבגידה בישו, אלא להיפך, מתוך אמונה בו. יהודה איש קריות האמין בישו בכל מאודו. אך כשהצלוב לא ירד מיד מן הצלב, מבין יהודה שטעה באמונתו, והוא מתאבד. שמואל מזכיר את נתן ביסטריצקי שכתב מחזה "ישוע מנצרת" ובו מבקש ישו מיהודה שיסגירו לידי הרומאים. המחזה נכתב ב-1921 (ע' 256- 257), וייתכן וביסטריצקי נחשף למקורות הקדומים של "הבשורה על פי יהודה", שאליהם אולי ייחשף גם שמואל, גיבור הספר, שהרי זמן הסיפר הוא 1959, ועדיין לא פורסם קודקס צ'אקוס בשנה זו.
את התשובה של עמוס עוז לשאלת הבגידה, אפשר למצוא, בין השאר, בהקבלה שבין שני הסיפורים. בגלל ה"בגידה" שבדיעבד מתגלה כ"לא בגידה" של יהודה, נולדה הנצרות, ובהקבלה, התאוריה של אברבנאל נחשבת כבגידה, אבל אילו היו מקבלים את דעתו,  אולי היתה נחסכת מלחמת העצמאות, והמלחמות שלאחריה. אולי גם כאן היה מסתבר שזו "לא בגידה", כלומר, שזה הפתרון הנכון לשני העמים, שהיו אולי אז, מקיימים חיים משותפים, בשלום וללא מלחמות, כמו שכתוב "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר-שבע..."(מלכים א, ה, 5),
אבל מכיוון שלא התקבלה דעתו ה"בוגדנית" לכאורה, פורש אברבנאל מחברת האנשים, נותן למלחמה לקרות, והוא יושב בדד, "תחת עץ תאנתו" (ע' 154, שם), מלווה בעצב של מחותנו, האב השכול של מיכה, ובבתו, אלמנת מיכה. מה שהיה אמור לסמל את הישיבה המאושרת יחד - לא יכול להישמע עצוב יותר.
ובין שני הסיפורים, ניצב שמואל, שבחלומו קורא לו סטלין "יהודה", שמבין שעליו לעזוב את הבית הבוכה על אובדנו. "מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי..." אומר שמואל לואלד (ע' 254- 255). האם ימשיך בבגידתו ויוסיף לנדוד ואולי יפיץ את בשורת אברבנאל? או יחזור בו מ"בגידתו" וישוב לאקדמיה, לחקור על יהודה איש קריות, לחשוף את "הבשורה על פי יהודה" ולהצביע על "אי הבגידה"?

שומרת הסוד - קייט מורטון / ד"ר רותי קלמן

"שומרת הסוד" הוא שם ספרה החדש של קייט מורטון, סופרת אוסטרלית שזכתה להצלחה בינלאומית. ספריה תורגמו ל-38 שפות ונמכרו עד כה במיליוני עותקים. בעברית ראו אור ספריה רבי-המכר "כערפל המתפוגג" ו"הגן הנשכח" בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן.
קווי דמיון מקשרים בין דורותי סמית'ם, ובין בתה לורל ניקולסון. שתיהן סקרניות, שתיהן שחקניות באופיין. האם – בהתנהגותה ובהסתרותיה שנבעו , מסתבר, מכורח המציאות, ואילו הבת, לורל, שהפכה עם השנים לשחקנית מפורסמת. שתיהן שומרות סוד. סודה של הבת, הוא חלק מסודה הגדול יותר של האם. על ערש מותה של דורותי, הולכים ונפתחים כל הקשרים שלא התירה עד כה, ולורל מתוודעת לעברה של דורותי, לפני שקיבלה "הזדמנות שנייה" ולמדה להיות אמא מקסימה ומלאת חיים לחמישה ילדים.
הסיפור מתחיל ב-1961 כשלורל, בת השש-עשרה, גונבת עוד כמה רגעים של בדידות מתבגרת בבית העץ שבחצר ביתה, כשהיא חולמת על נער ושמו בילי, ועל היום שבו תוכל לעבור לגור בלונדון, ותתחיל ללמוד משחק. תיאור הנוף והאווירה מכינים אותנו לאירוע: "למרות הדממה, ואולי בגללה, בתמונה כולה רוחשת איזו ציפייה, איזו דריכות טעונה, כמו במת תיאטרון רגע לפני שיוצאים השחקנים מאחורי הקלעים. כל האפשרויות עוד פתוחות, והגורל עוד לא נחתם בכוח הנסיבות..."
ואז, לאחר שנואשו בני המשפחה מלמצוא את לורל המתחבאת בבית העץ, ובזמן שהם מחכים בחיק הטבע לאם שתביא את הסכין המסורתית של עוגות ימי ההולדת,  רואה לורל את אמה יוצאת מהבית עם אחיה התינוק ועם סכין יום ההולדת, אבל הדרך התמימה הזו, הופכת לאירוע טרגי. איש זר, שלורל, אינה מכירה, נכנס דרך השער. כשאמה רואה אותו, היא מחווירה. לורל אינה שומעת את השיחה, אבל שומעת שהאיש אומר את שמה של אמה. דורותי שומעת מה שיש לאיש לומר לה, היא מניחה את התינוק מידה במהירות, ותוקעת את הסכין בגופו של הזר. בשלב זה לורל מאבדת את הכרתה מעוצמת הזעזוע.
החקירה המשטרתית, המלווה בעדותה של לורל, מזכה את האם, כמקרה של הגנה עצמית. ההורים מעדיפים שלא לספר ליתר הילדים על המקרה, וכך חולפות השנים.
בשנת 2011, כשהיא שחקנית מוכרת ואהובה, מרגישה לורל שהיא חייבת לפתור את תעלומת העבר של אמה. היא לוקחת חופשה מעבודתה, ומתמקדת בבדיקת מסמכים וביקור אנשים מהעבר. כאן היא מגלה שלושה שחקנים ראשיים במחזה חייה של האם: דורותי עצמה, בחור בשם ג'ימי וחברה בשם ויויאן.
השנים הן שנות מלחמת העולם השנייה, והאירועים מתרחשים תחת הפצצות הבליץ המפורסמות שהפכו את לונדון לתל חורבות. ובתוך המלחמה, מנסים אנשים להתנהל, לעבוד, לאהוב, לעזור.
הסיפור מסופר בקפיצות זמן בין העבר המתאפיין במחשבות ובמעשים של דורותי, ג'ימי וויויאן, שאינם חשופים בפני לורל החוקרת, לבין ההווה, המתאפיין בבדיקה שקדנית של מסמכים בארכיונים ובספריות, וברמזים שהיא מקבלת, המעוררים בה זכרונות מילדותה שלה. כל אלה מובילים אותה לפתרון המפתיע ביותר של תעלומת חיי אמה. מרתק ומומלץ.

האמיתית – שאנדור מאראי / ד"ר רותי קלמן מנהלת הספרייה העירונית ע"ש מאיירהוף

הספר "האמיתית" של שאנדור מאראי, אינו ספר של התרחשויות ודמויות פועלות. זהו סיפור בשלושה קולות שונים, כשהעלילה אינה מתרחשת בפועל, אלא נמסרת בשלושה מונולוגים.
אילונקה, האשה הראשונה של פטר, יושבת בבית קפה עם חברה, שהייתה איתה בפנימייה בילדותה. והן לא נפגשו שנים רבות.  אנו "שומעים" רק את קולה של אילונקה בשיחה. היא מצטיירת כאשת חברה. לאמיתו של דבר אנו מבינים שהיא אשה בודדה, שאהבה גבר שלא אהב. כשהיא מגלה יום אחד שכנראה הוא היה מאוהב מאז ומתמיד ביהודית אלדונזו, המשרתת  של אמו, שנעלמה לפתע, היא מנסה לקרב את ליבו אליה בכל כלי הנשק שברשותה. כשהיא מבינה שהקרב אבוד, היא נשארת איתו כמו רופאה עם חולה, עד שההיא תופיע, כי היא חושבת שיהודית היא "האמיתית" שלו, ואז הם מתגרשים.
פטר, נפגש עם חבר שהיה שנים רבות בפרו. בווידויו של פטר אנו מגלים איש יפה תואר, בורגני מבית עשיר, שחי בבדידות מזהרת בבית הוריו, בית שהכל מתנהל בו בסדר, מדוייק, מנומס, אבל מנוכר. כשהוא נתקל שם לראשונה במשרתת החדשה בת השש עשרה, הוא מבין שיש ביניהם משהו, שהוא היה רוצה שיהיה ניצחי. הבעייה העומדת בפניו היא בעיית המעמדות. הוא מבית בורגני, אמיד, והיא נערה ענייה, משרתת. הוא אינו מעז לעזוב הכל. היא קוראת לו פחדן. ומאז אין הם מחליפים אף לא מילה אישית אחת, מלבד, מילות נימוסין. הוא מתחתן בינתיים, עם אשה מושלמת, ואוהבת, אך אינו מצליח להשיב לה אהבה. הם חיים חיים בורגניים. בית יפה ומטופח. מפגשים חברתיים, אירוח, יציאה לבילוי, תיאטראות, מסעדות. אבל התהום שביניהם אינה ניתנת לגישור.

החלק השלישי של הספר, שייך לווידוי של יהודית, אותו היא מספרת לבן-זוגה, המתופף, העובד בלילות בברים. היא מספרת לו בין השאר, שמכיוון שגדלה במשפחה מרובת ילדים בבור באדמה, שהיה מלא בעכברים, הייתה משאת נפשה להיות כמו האדונים שבביתם עבדה, להרגיש את השפע. אבל גם כשהייתה לאשתו של פטר, והשפע הוגש לה על מגש של כסף, בלא הגבלה, היא אינה שבעה. למעלה מזה, היא אף מתחילה לבוז לפטר, וטוענת שאינו בורגני אמיתי.
החלק הרביעי והקצת משמים של הספר הוא סיפורו של המתופף, אהובה של יהודית. חלק זה נראה קצת מיותר. אפשר היה להסתפק בשלוש הנפשות המהוות את שלושת צלעות המשולש הרומנטי, הבאות משלושה מעמדות שונים, ומספרות מעומק נפשן את סיפור בדידותן. המסבירות מנקודת מבטן את הסיבה לשבר. את הניכור החברתי שלהן, את אי ההסתגלות למעמד מבוסס, את האומללות. כשיש לכאורה הכל, ובעצם אין כלום. או כשאין כלום, ומקבלים לכאורה הכל, ועדיין נשארים רעבים למשהו שאי אפשר להשיג. כי הרעב כבר טבוע בנשמה.
זהו ספר פילוסופי, המעמיק לנבכי הנפש, ששואל שאלות של קיום. מי שאוהב סוגה זו של ספרות – ייהנה.
 קריאה נעימה.

יוונית למתחילים / ד"ר רותי קלמן

הספר "יוונית למתחילים: סיפור אהבה" של ג'יימס קולינס, מצטייר בשנייה הראשונה כספר לימוד יוונית או לפחות פרסומת לברליץ. אבל התת – כותר שלו ממהר להבהיר שמדובר ברומן. באהבה, ששני גיבוריה נופלים לתוכה מהרגע הראשון, בעקבות ישיבה מקרית משותפת של שני זרים בטיסה מניו יורק ללוס אנג'לס.  היא בדרכה הביתה, הוא לעסקים.
האפשרויות מכאן והלאה נעות בדרך כלל בין פרידה בלי כוונות להיפגש שוב, או בהחלפת טלפונים ופגישות נוספות. ג'יימס קולינס מתאר סיטואציה שלישית לא פשוטה. מה קורה כששניים כאלה שמוצאים עצמם מאוהבים זה בזה בעוצמה לא מובנת במטוס, אכן רוצים להמשיך ולהיפגש. הבחורה, הולי, רוצה להשאיר לו את מספר הטלפון. אין לה נייר זמין. היא קורעת פיסה קטנה מתוך הספר שלה "הר הקסמים" של תומאס מאן (נא לא לאמץ את הרעיון!), ורושמת עליו את מספר הטלפון שלה. הם נפרדים. עד כאן נשמע מבטיח, לא? הבחור, פיטר ראסל שמו, הולך למלון בלוס אנג'לס, עוסק בענייניו, ואז נושם נשימה עמוקה ורוצה להתקשר להולי, מתוך תקווה להיפגש ולהכיר את משפחתה. אבל... הנה הרגע בו העניין מתחיל להסתבך. הוא בשום אופן לא מצליח למצוא את פיסת הנייר הקטנה, שהכילה את מספר הטלפון שלה!
פיטר אינו יודע את שם משפחתה של הולי, הוא נוכח בפלצות שאין לו שום אפשרות לאתר אותה, והוא חש שהוא איבד את הסיכויים לאהבת חייו. הולי מצידה מחכה בקוצר רוח בימים הקרובים לצלצולו. כל צלצול טלפון היא קופצת. אבל ככל שהימים עוברים היא מתחילה לאבד תקווה.
אולי במקרים אחרים שניים כאלה, פשוט ישכחו זה את זו. אבל למרות שנותקו בלא רצון, מסתבר שהאהבה הזו, חזקה ביותר, ולמרות שהם פוגשים בני זוג ואפילו נישאים לאחרים, אין הם שוכחים לרגע, והלב לא מניח, לאהבה ממבט ראשון זו.
כעבור ארבע שנים מפגיש ביניהם הגורל, ובאורח פרדוקסלי, כהמשך לניתוק שנגרם רק בשל אובדן מספר הטלפון, עומד פיטר לגלות שאהובתו של החבר הטוב ביותר שלו, היא לא אחרת מאשר הולי.
אמרנו יוונית למתחילים? הנה לכם: טרגדיה יוונית במיטבה הקלאסי ובתלבושת מודרנית: אוהבים המתקשים להתחבר, גורל שמפריד וגורל שמחבר, בני זוג אחרים שאינם מאפשרים לזוג להתאחד, ואפילו לא להביע זה בעיני זה את אהבתם.
פיטר חושב שרק הוא מאוהב בה. הולי חושבת שרק היא מאוהבת בו. נסיבות חייהם אינן מאפשרות להם להתוודות על תחושותיהם, וכך עובר הזמן בייסורי אהבתם.
כשפיטר מתארח בארוחה חגיגית של הבוס שלו, הוא מצטט שיר שנקרא "יוונית למתחילים". קטע מהשיר רלוונטי למה שקורה בין פיטר להולי: "כל מה שאיננו / נתפש בשכלנו / מסוכן הוא, מוטב נימנע / מלקום ולומר "זה הדבר אשר אהבתי, אשר הוקרתי!' מוטב נישמר / מפני זאת העוצמה / שמא / נדע צער או אושר, או כל רגש עז אחר."
האם יתאפשר להם להתגבר על כל המכשולים? קיראו ותדעו. להתראות בספרייה.

אות מאבשלום / ד"ר רותי קלמן

נאוה מקמל-עתיר כתבה בספרה "אות מאבשלום" את סיפורו המופלא של אבשלום פיינברג, שייסד את מחתרת "נילי" והיה ממנהיגיה. אבל, אין זה רומן היסטורי פשוט. הסופרת בחרה בדרך מיוחדת לספר את הסיפור, כשהיא משלבת עוד אירוע טראגי בחיי אותה משפחה. הנכד של צילה, אחות אבשלום הנקרא על-שמו, נפצע בתאונת אימונים בבסיס מצפה רמון, ובסופו של דבר מת מפצעיו ב-1971. את הרגע הזה שבו הוא עובר מהעולם הזה לעולם הבא, אין הוא עובר לבד. אבשלום פיינברג, שנרצח ב-1915 בא למראשות מיטתו של קרובו הפצוע, והוא מלווהו. שני ה"אבשלומים" יוצאים לדרך, שאין ממנה חזור, כשבדרכם הם רואים את כל הדרך שעבר אבשלום הראשון, כולל דברים שהתרחשו לאחר מותו, כמו התאבדותה ההרואית של שרה אהרונסון, אהובתו.

סיפור נוסף, סיפור של טעויות, משתחל בין אבשלום הראשון לאבשלום השני בדמות גרפולוגית צעירה בשם אלמה, המקבלת חבילה ללא שם של השולח, ובה כתב-יד לפיענוח. כתב היד מהלך עליה פלאים והיא מתאהבת באותו הרגע באישיות העומדת מאחוריו. זהו כתב ידו של אבשלום פיינברג, והוא אחד המכתבים ל"שרתי", היא שרה אהרונסון.
אלמוני שלח לה את כתב היד הישן של אבשלום פיינברג, כשהיה צעיר. היא מאבחנת שהכותב הוא בחור צעיר, כך על-פי הכתב, אך מסיקה בטעות שהשולח אליה את כתב היד הוא הבחור עצמו ששמו אבשלום, שאישיותו המושלמת צצה לקראתה מבין השורות. היא גם טועה לחשוב, שהמכתב מכוון אליה. לכן היא יוצאת למסע של חיפושים.

כאן אני מוכרחה להודות על האמת, שלא השתכנעתי. גרפולוגית, שאמונה על הבנת רמזים, שעולים מכתבי-יד, אמורה להבין רמזים שהיא נתקלת בהם במהלך החיפוש. אבל לא כן אלמה. כל מקום שאליו היא מגיעה, וכל אמירה שנאמרת לה, אמורה להדליק אצלה נורה אדומה, שאולי מדובר באבשלום פיינברג, ולא היא. בעקשנות היא ממשיכה לחפש את אבשלום שפנה אליה, לכאורה, כשבאותו הזמן היא כמעט ומתעלמת מיותם המחזר אחריה.

עם זאת, אין זה גורע מיופיו של הסיפור, וממשפטים יפים כגון: "ופאני חשבה בליבה על אולגה המתרוצצת עם יהושע לקנות אדמות, שוקעת איתו בבוץ של חובות ושוכחת לגמרי שהטיט המחבר בין החלומות עשוי מחיי היום יום." (ע' 57), או "דרך החלון הפתוח למחצה נכנסו אל החדר קרניו הכסופות של הירח ונגעו בפניו של אבשלום. שום רוח לא נשבה בחוץ, אבל הווילון זז בכל זאת כאילו נגעה בו כנף אדם." (ע' 87), או אפילו בתוך דיבורה העילג של מרקדה: "אני קוראים אותי מרקדה," אמרה פתאום כמדליקה את משואת חייה. "מוסלמה שנולדה בבית זה... ככה את, מרקדה,' אמרה לי אמא שלי. 'כולם עוזבים אותך, ורק השפות שלהם נשארות'." (ע' 281).  קריאה נעימה.

זאבים בשלג / ד"ר רותי קלמן

שני סיפורים משתרגים זה בזה בספרה של אורלי קראוס-ויינר "זאבים בשלג". סיפור חייה של גיבורת הספר, דנה, המתרחש מתקופת מלחמת שלום הגליל (1982) ולאחריה, וסיפור חייה המופלא של אשה כריזמטית ואמיצה בשם אגי פרקש שעלתה לארץ מהונגריה, ואשר סיפור חייה מתפרש משנות ה-30 של המאה העשרים, במהלך מלחמת העולם השנייה, והלאה.
לכאורה זהו 'סיפור בתוך סיפור', שכן דנה, גיבורת הספר, מבקשת לגלות את האמת על סבה דרך סיפוריה של אגי. אבל בפועל מה שקורה הוא, שדנה נשאבת לתוך חייה של אגי, לא רק באופן פאסיבי של האזנה לסיפור החיים המרתק ביותר, אלא אף באופן אקטיבי, המשנה את חיי שתיהן.
הסיפור מתחיל בקטע הזוי: "חדר חקירות מטונף ומצחין באבו כביר. זאת התפאורה שנדרשה לי כדי להבין, לראשונה בחיי, את הפתגם הסיני העתיק: "היזהר במשאלותיך פן יתגשמו". רק כשישבתי... מול חוקר עצבני ומזיע, הפנמתי את מלוא משמעותו האירונית. האירוניה נבעה מהעובדה שבדיוק שעתיים לפני כן עמדתי באמצע הבר הסואן שבו עבדתי ושאלתי את עצמי מתי יתחילו החיים שלי להיות מעניינים."
הגיבורה הצעירה עובדת למחייתה בבר תל-אביבי, והצלחתה האישית במקום, חריצותה ויושרה, מעוררים את הערכת בעלי המקום, מצד אחד, ואת קנאת העובדים, מצד שני, ואז מישהו מהעובדים מעליל עליה, שהיא גנבה מקופת הבר, סכומי כסף גדולים. סיטואציה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להימצא בה. בדיעבד, נראה שהקטע הזה, הוא רמז מקדים, לחקירות קשות הרבה יותר שעברה פרקש אגי בגסטפו, כמו גם כמה מחבריה.
יש הרבה מהדומה בין שתי הנשים. אגי מספרת בעזרת יומניה את ההיסטוריה שלה כיהודייה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ודנה הצעירונת, בת-ימינו, שותה בצמא את סיפוריה של אגי על הימים בהם הייתה בגילה, כשההיסטוריה האישית של דנה בהווה מתרחשת אף היא בתקופה של מלחמה, אבל בישראל, כשחיילים רבים מגויסים, היא חרדה לחבר שנלחם, והשמועות שעוברות הן רק מפה לאוזן בעורף, בתקופה שבה היו רק אסימונים, או טלפון ביתי, מה שנראה לנו היום כמצב בלתי אפשרי.
קשה יותר היה בתקופתה של אגי פרקש. גם אגי מצאה עצמה חרדה לחברים שנלחמו כפרטיזנים, לחברים שנלקחו לחקירות, לחברים שנעלמו, וכל זה בתקופה בה לא היו בכלל טלפונים, כך שעוד יותר קשה היה לעמוד על המתרחש בחזית ומסביב.
הקבלה בין שתי הנשים קיימת גם בנושא האהבה. אגי נמצאת בתווך בין שני ידידיה האוהבים: דוד וקארול, ודנה מתלבטת בין מיקי לעומר.
נשאבתי לסיפורי השתיים, כשזו המבוגרת, משתלטת בסיפוריה על חייה של הצעירה, וזו הצעירה, משתלטת בסופו של דבר על חייה של המבוגרת ויוצרת משני הסיפורים – אחד.

הסוד טמון באנשים / ד"ר רותי קלמן

"תרבות היא יותר מסביבה נעימה ותנאי עבודה טובים" כותב מורטון ל. מנדל בספרו "הסוד טמון באנשים". "התרבות היא בעיקר האופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה. התרבות מייחסת משקל רב לכבוד של כל אחד. בכירים לא מתנשאים על זוטרים, אף אחד לא מנסה להשתלט, לא לשחק משחקים, לרכל או לקדם עצמם על חשבון אחרים". אחד הדברים שמציין מנדל הוא שלכל אדם יש אגו, ולכן צריך לטפל בו בעדינות, ולעולם לא למתוח ביקורת על אדם בפני אחרים.
מורטון ל. מנדל נוהג באנשים בדיוק כך גם בשטח העסקי וגם במפעלים ללא מטרות רווח, שבהם הוא פעיל גם-כן, והוא נחשב לאחד הפילנתרופים היהודיים הגדולים ביותר של ימינו.
הוא הבין, כבר בשלב מוקדם בעסקיו, שכשרוצים להגיע להישגים במקום עבודה, צריכים קודם כל לדאוג שלעובדים יהיה טוב. מאידך, היחס צריך להיות הדדי. אם העובדים אינם ממלאים את תפקידם ומועלים באמון שניתן להם – אין מקומם בארגון.
ברף התכונות הראויות לעובדים תקינים הוא קובע 5 קריטריונים עיקריים: 1. עוצמת אש אינטלקטואלית. 2. ערכים. 3. להט – רמת ההתלהבות והעניין בעבודה ובחיים. 4. מוסר עבודה 5. ניסיון.
"האינטליגנציה היא המקור לניתוח שקול, לשאלות הנכונות, לשיפוט טוב ולהחלטות עדיפות". אומר מנדל, אבל, שום אינטליגנציה שבעולם לא תעזור לאדם שאין לו יושרה בסיסית, ושאינו מגלה אכפתיות כלפי בני אדם אחרים."
לא רק שמורטון ל. מנדל היה מפטר לאלתר עובד שכזה, שלא יועיל לארגון, אלא הוא גם מצביע על כך, שאדם כזה, "מושך איתו למטה את כל השאר." גם "עובדים שהם רק כמעט טובים מזיקים לארגון, משום שהם תופסים מקום שיכלו למלא שחקנים מועילים יותר". אחת הדוגמאות שהוא מביא מתייחסת למפעל פניציה בירוחם. הוא מספר שלפני שנכנס למפעל, הוא היה כושל ולא רווחי. כשהוחלפה ההנהגה במנהלים מעולים, הפכה פניציה לחברה רווחית, תנאי העבודה והבטיחות שופרו ויש כיום קשר טוב עם העובדים.
בספרו מציע מנדל כיצד למשוך עובדים מצויינים (משכורת מושכת, סביבת עבודה טובה, מחוות סמליות), כיצד לזהות בין שחקן מעולה לשחקן טוב. מציע שלל של טיפים למנהלים – מה שחשוב הוא לא מה שאתה אומר, אלא מה שאתה עושה, תוך מחויבות להתנהגות אתית. מציע לעולם לא לסגת מעקרונות, שכן בטווח הארוך זה ישתלם. לא לעגל פינות, להציב סטנדרטים ברורים, לתאם ציפיות, וגם טיפים כיצד להתנהל במישור האישי.
מנהלים ימצאו בספר זה מקור גדול להשראה, מקור טוב לחיקוי, מסלול נכון להתנהלות ודרכים לשיפור. כמובן שלא הכל אפשרי ליישם בכל ארגון, אבל, גם לכך יש לו טיפים. כיצד להוציא מעצמך ומעובדיך את המקסימום, כדי להביא את ארגונך למקום טוב יותר. כי הסוד טמון באנשים.