יום ראשון, 31 בינואר 2016

דז'ה וו מאת מיכל הרטשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

המונח "דֵזַ'ה ווּ" (מונח בצרפתית שמשמעו: "כבר נראה"), מתייחס למצב, שבו אדם מרגיש, שמה שקורה לו ברגע מסויים, כבר קרה לו בעבר.
מיכל הרטשטיין מחברת הספר "דז'ה וו", מפליאה לעשות שימוש בסיטואציה זו, אבל לא רק בה, אלא גם בסיטואציה ההפוכה הנקראת "זָ'מֵה ווּ" (שמשמעו: "לא נראה מעולם"). במצב זה, אדם מרגיש כאילו הוא נתקל לראשונה במילה, בחפץ, או באדם, כשבעצם הם מוכרים לו מקודם.
ורד, גיבורת הספר מתעוררת בגיל 16 בבית החולים אחרי תקופה של חוסר הכרה, לאחר שנפגעה קשה בראשה מתאונה. הוריה ומשפחתה מאושרים לראותה שבה לחיים וחוזרת לאיתנה, אך לאט לאט מתברר שהיא סובלת משכחה, ואינה זוכרת דבר מחייה שלפני התאונה. השכחה כוללת את הוריה, שהיא אינה מזהה אותם, משפחתה, שתי חברותיה מילדות, ענבל ודריה, החבר שלה, דוד,  ואת עצמה. אבל היא כן זוכרת את השפה, ומתמטיקה, שבה היא הצטיינה.
עם הזמן היא לומדת להכיר מחדש את האנשים שמסביבה, אך בשום אופן אין היא מצליחה להתחבר לדוד שהיה חברה. מבחינתה הוא בן-אדם זר, והם נפרדים. המעגל החשוב מבחינתה הוא של שתי חברותיה הטובות.
שלושתן היו חברות עוד מהגן. כל אחת והאופי שלה. דריה מתאפיינת בסוג של התנשאות ופינוק. ענבל צנועה ומסתפקת במועט. "עד מהרה הבנתי שאני הייתי הדבק של השלישייה. דריה וענבל למעשה נאלצו להתחלק בי. לבדן, הן לא היו יכולות להיות חברות. תהום עמוקה חצצה בגישה של כל אחת לחיים. מדי פעם תהיתי ביני לבין עצמי אם הן בכלל סובלות זו את זו." (ע' 16).
יחסי הקנאה והאהבה ביניהן מגיעים לעיתים לשיאם, גם אצל ורד עצמה, שבינתיים נישאת לאמיר. ורד אינה נרתעת מלספר על תחושות הקנאה שלה בחברותיה במהלך השנים, כששלושתן כבר נשואות. הקנאה בעושרה של דריה המתחתנת עם אסי, קנאה במה שנראה לוורד כאהבה מושלמת בין ענבל לבין דוד, מי שהיה בעבר חברה של ורד עד לתאונה, בה איבדה את זיכרונה, תחושות התסכול שלה לאחר שהריונה המוקדם, מונע ממנה להתקדם בעבודה כפי שהייתה רוצה. כמי שתמיד הצטיינה בלימודים מעל ומעבר. היא מרגישה לא מסופקת, ומרגישה שפספסה את חייה. 16 שנים אחרי התאונה שלה, היא עוברת אירוע, שהופך שוב את חייה.
בספר מתרחשים מספר מצבים של ידע. מי שזוכר את עברו ואינו יודע מה עוד צופן לו המחר, מי שלא זוכר את עברו, ואינו יודע מה עוד יקרה לו, ומי שיודע את עתידו. וכל זה מלווה בשאלות דטרמיניסטיות של גורל. עד כמה האדם חופשי להחליט ולקבוע את גורלו, ועד כמה נקבע לו גורלו מראש. שאפו למיכל הרטשטיין על הספר המעניין, ועל הרעיון.

יום ראשון, 24 בינואר 2016

כוכב ברשת מאת דנה אבירם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לקראת שבוע האינטרנט הבטוח, לקחתי לידיי את ספרה של דנה אבירם "כוכב ברשת".
מלבד היותה סופרת, מתמחה דנה בעבודה סוציאלית, ומרצה לתלמידים ולאנשי מקצוע בתחום של "סכנות ברשת". היא עובדת עם ילדים בסיכון ועם בני נוער, וגם כותבת הצגות בנושא. בין ספריה: "טורף ברשת", "פייסבוקס" והחדש ביותר "סלפי אחד יותר מדי". הספרים כתובים בגובה העיניים של הנוער, שמחובר לגמרי לרשתות החברתיות, ועם זאת – בתבונה של מי שמביטה מהצד, וערה לסכנות, היא כותבת על נושאים שכל צעיר וצעירה של ימינו יתחברו אליהם, ואולי ילמדו להיזהר.
הספר "כוכב ברשת" מתאר את חייו של גיבור הסיפור, אורן אביבי, נער יפה תואר וקפטן נבחרת הכדורגל, וכך הוא מגדיר את מעמדו החברתי בכיתה: "כבר שנתיים שאני מלך הכיתה. קצת מוזר לי לכתוב את זה, כי אני בכלל לא מרגיש מלך, למען האמת אני מרגיש כמו בסיפור של המלך העירום. כולם מתייחסים אלי בתור הילד הכי מקובל, יש לי "צבא" של מעריצים, שהם חברים שלי שעושים כל מה שאני רק פולט. ברור לי שכל הבנות בכיתה (או לפחות רובן) מאוהבות בי בסתר ליבן.... בשיער הבהיר בתספורת הג'סטין-ביבר שלי ובעיניים הירוקות-אפורות שלי אני אמור להרגיש סבבה עם עצמי, אבל במקום זה אני מרגיש כמו מתחזה. כי כל מה שמחבר אותי באמת למלכות, זו החברה שלי שרון."
אביו של אורן מובטל כבר מספר חודשים, ואם בהתחלה עוד היה מלא תקווה למצוא עבודה, והיה יוצא מדי בוקר מהבית, הרי שעם חלוף הזמן, הוא כבר מיואש לגמרי. הוא נשאר כל היום בחלוק הבית המרופט שלו, עיניו כבויות וצעדיו כבדי יגון. כשנראה שהאב מתאושש בגלל מחווה יפה של הבן, משהו משתבש, לחרדתו של אורן, שלא רק חושש לאביו, אלא אף למעמדו החברתי. הוא פועל בדחף רגעי של מי שעולה לו הדם לראש. חברתו עוזבת, בית הספר מקיא אותו מתוכו, אף בית ספר אחר לא מוכן לקבלו, והוא קובר עצמו בבית מבושה.
ואז הוא שומע על מישהו בשם תום, שגורם לנערים "נחשבים" ויפים להיות "כוכב ברשת - סלוובריטי". תום מתאר לו את החיים הזוהרים המצפים לו: לפחות 20,000 מעריצות ומיליון לייקים. אורן מתפתה, מצליח לשכנע את הוריו להסכים, ויוצא לדרך, מסוכנת מאין כמותה, המאיימת לקבור אותו. כאן, כבר אין מי שיגיד לו כיצד להתמודד מול תום. רק הוא עצמו. הוא לומד בדרך הקשה, ומצליח.
הספרייה מביאה את דנה אבירם בתחילת פברואר לדימונה (זו השנה השלישית), למפגשים עם כיתות ה,ז  וגם את ההצגה שלה עם השחקנית יעל בן-ארי – אותה יראו באותו השבוע כיתות ג בעיר.
שבת שלום ואינטרנט בטוח לכולם.

יום ראשון, 17 בינואר 2016

האישה בזהב מאת אן-מארי אוקונור

כתבה: ד"ר רותי קלמן


סיפורה של אן-מארי אוקונור הוא הסיפור העומד מאחורי יצירת המופת של הצייר גוסטב קלימט (1862 – 1918). בציור היפה הזה, מצויירת אישה, ששמלתה והרקע שמסביבה טובלים בזהב, עד שמיטשטשים הגבולות בין השמלה והרקע.
זהו "דיוקן אדלה בלוך-באואר", דיוקנה של מי שהשתייכה לאצולה היהודית של וינה, ודיגמנה לציור זה שהוצג לראשונה ב-1908, ואף לציורים נוספים של קלימט, במשך מספר שנים. "הדיוקן הזה," כותבת אוקונור, "גילם את תמצית הנשיות. אך זו היתה נשיות חסרת מנוח וחושנית, ללא האיפוק הנדרש מגבירה. נדמה היה שהציור רוטט ממשמעויות".

לאמיתו של דבר, המשמעויות הרבות שילוו את הציור בהמשך קיומו, ינבעו מסיבות שונות, שכבר אינן קשורות רק באדלה וקלימט. ב-1908 מתאפיינת אוסטרייה בחיים תרבותיים עשירים. דיוקן הזהב של אדלה, נקבע כסמל לאישה הווינאית המתקדמת של מפנה המאה. נשים מתחילות להשתחרר קמעה, ומקבלות זכות הצבעה ב-1918, משפחות עשירות, מבלות את זמנן בתערוכות, קונצרטים ונשפים.

קלימט נפטר ב-1918, ואדלה כותבת בצוואתה בין השאר "אני מבקשת מבעלי שיוריש, לאחר מותו, את שני הדיוקנאות ואת ארבעת ציורי הנוף של גוסטב קלימט לגלריה האוסטרית בווינה" (ע' 120). היה חשוב לה, לזכרו, להפוך את עבודותיו לנגישות לציבור.
בגיל 43 נפטרת אדלה ממה שנראה כדלקת קרום המוח. פרדיננד, בעלה, נשבר לגמרי. הוא יוצר מקדש זיכרון בביתו, שבו נתלו ציוריו של קלימט, שהיו בבעלותם, ועל גבי שולחן הלילה של אדלה, הניח תצלום של קלימט, שהיה כה אהוב עליה.

ואז מגיעות השנים הנוראיות של מלחמת העולם השנייה. הם שומעים שהקנצלר האוסטרי, קורט שושינג מתכוון להתיר לכוחותיו של היטלר להיכנס לאוסטריה. במסגרת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה, נכנס היטלר במרץ 1938 לווינה. כמה ימים לאחר מכן כבר רואים תושבי וינה את הגרמנים עם צלבי הקרס משתלטים על בתי יהודים, משפילים אותם ברחובות, לוקחים מפעלים של יהודים, ושולחים את היהודים לדכאו ולמקומות אחרים. מי שיכול היה – נמלט לארצות אחרות, אך גם שם, לעיתים הם סובלים מהנאצים.

גבלס מורה להשמיד כל אמנות יהודית, אבל את כל היצירות האוסטריות מנסים להחביא במכרות מלח ובבונקרים כדי להצילם. האוסף של קלימט שהיה שייך לפרדיננד ואדלה, מחולק בין אוצרי אמנות אוסטרית, ואף מוצג במוזיאון הבלוודרה. בקטלוג המוזיאון הוצג ציור הזהב של אדלה היהודייה כך: "דיוקן מעורר השתאות של אישה מכוסה בשכבה נוצצת של זהב", ושם חדש הוסב לציור "האישה בזהב". "זהותה של אדלה נמחקה במחי משיכת קולמוס" (ע' 243), ומחיקה זו, סימלה את התכחשותה של וינה ליהודים, שהובילו את תור הזהב התרבותי שלה.
אחרי המלחמה מתחילים לשקם את הריסות המקום. 65,000 יהודים אוסטרים נרצחו, 130,000 נמלטו, ורבים מהניצולים היגרו. מי שנשאר, לא תמיד יכול היה לקבל את ביתו בחזרה. הספר הוא גם סיפורן של המשפחות היהודיות: בלוך-באואר, גוטמן, אלטמן, צוקרקנדל ועוד,  לפני ואחרי המלחמה.
60 שנה לאחר החרמתה של תמונה זו, ותמונות אחרות של קלימט, מחליטה מריה אלטמן, אחייניתה בת ה-80 של אדלה, לתבוע את אוסטריה, על השבת אוסף קלימט לחיק המשפחה. בזכות דור חדש של שואלי שאלות באוסטריה – הדרך  למאבקים להשבת יצירות אמנות שנגזלו במלחמה, נסללת. לאחר מחקר מעמיק של הוברטוס, החלטה אמיצה של שופטת בארה"ב, ומאבק של שש שנים, מוחזר אוסף קלימט לצאצאי המשפחה. עתה יש חמישה יורשים לאוסף, וגם רנדול, עורך הדין שמייצג אותם. היורשים מגיעים להחלטה שהם רוצים למכור את האוסף.
ההד התקשורתי והחשיפה, הופכים את האוסף ליקר-ערך. ציור הזהב של אדלה, ה"מונה ליזה של אוסטריה" (ע' 436) הופך לציור היקר ביותר בעולם, והוא נמכר לבסוף תמורת 135 מיליון דולר. הספר "האישה בזהב" היה לסרט מצויין ב-2015.


יום ראשון, 10 בינואר 2016

נוילנד מאת אשכול נבו

כתבה: ד"ר רותי קלמן


למרות שהספר מכיל 547 ע', אני ממש, אבל ממש, מצטערת שהוא הסתיים! אשכול נבו, נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול, כבש אותי לגמרי.
לראשונה בחיי קראתי ושמעתי ספר לחילופין. לקחתי דיסק של 'נוילנד' מהספרייה, ויצאתי לנסיעות ארוכות, כשאני נוהגת ומקשיבה לקולה של נועה לוצקי. הרומן ריתק, והנסיעה... חלפה ביעף. למותר לציין, שלא היה לי שום חשק לצאת מהאוטו, כשהגעתי למחוז חפצי.
רק לאחר 400 עמודים, כך הבנתי בדיעבד, כשהסתיימו הנסיעות הארוכות, נטלתי לידיי את הספר עצמו מהספרייה והתחלתי לקרוא מהמקום שהפסקתי באוטו.
אשכול נבו לקח אותי למסע ארוך. מסע של הגיבורים אל תוך עצמם, מסע של מני פלג, טנקיסט ירושלמי במלחמת יום הכיפורים הסובל מפוסט-טראומה, שלאחר מות אשתו נורית, האהובה והתומכת, כשהוא כבר בן 60, הוא יוצא לטיול תרמילאים בדרום אמריקה, ושם נעלמים עקבותיו. מסעו של דורי, בנו, שיוצא לחפש אותו, ובעצם לקבל תשובות על עצמו, על יחסיו עם אביו, על הזוגיות שהידרדרה, על בנו נטע. מסע של ענבר, צעירה חיפאית, הנוסעת לבקר את אמה בברלין, אבל מוצאת עצמה ממשיכה לשוטט, ועוזרת לדורי לחפש את אביו, ומסעה של סבתה, לילי, שהגיעה לארץ על ספינת מעפילים, רגע לפני מאורעות מלחמת העולם השנייה. מה השאירה מאחור, ומה נותר בלב.
לכל אחד מהגיבורים יש קול מיוחד משלו, עולם משלו, הנטוע עמוק בהוויה שלנו היהודית, הישראלית, העכשווית. הכניסה למחשבותיהם, רגשותיהם, ולשאלות המהותיות, האישיות והקולקטיביות – מעוררת גם בנו כקוראים שאלות רבות לגבי עצמנו, ולגבי הציונות.
הדמויות קשורות זו לזו, לעתים במבנה משולש בעל שלש זוויות ראייה (דורי+רוני+ענבר; לילי+נתן+פימה; ענבר+אלפרדו+דורי; איתן+ענבר+דורי וכולי), וכשהרקע הוא רומנטי ורגשות מתגלים, צפים או מוסתרים - ישנן גם החמצות. אב – את בנו, אם שמוותרת על אהבתה הגדולה בגלל ילדתה, ועוד.
וכחוט השני עובר בספר נושא הציונות. הוויכוח בין הדמויות מתנהל במישור המילולי – האם נכון היה להגיע דווקא לארץ ישראל ולא לאוגנדה, או ארגנטינה, או כל מקום אחר, שאין בו חבית חומר נפץ סביבתית? וגם במישור המעשי – אנו מוצאים חווה מיוחדת, שלא רק מנסה לרפא מכאובים, אלא גם לברוא מחדש מדינה חדשה="נוילנד", בניגוד לאלטנוילנד "= המדינה הישנה, ישראל. אין פיתרון בספר לשאלה, אלא רק קולות "בעד ונגד", כשמי שמוליך את הבשורה של 'נוילנד', עוטה זקן של הרצל, וחוזה מדי בוקר מדינה חדשה.
אי אפשר שלא להשוותו להרצל, לא רק בחזותו, ובעצם ניסיונו לברוא מדינה חדשה, אלא במחשבה, על אותם המפקפקים בו, שוודאי דומים לאלו שהיו גם בתקופתו של הרצל, שחשבו שהוא סתם מטורף, ולא האמינו שיצליח. כי מי יכול היה להאמין שממחשבה של הוזה אחד, נקים בסוף מדינה משלנו.