יום שישי, 31 במרץ 2017

'נוצה קטנה' מאת ערן קרובנד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


המוטיב של כדור שלג מטאפורי ולא מטאפורי, שמתגלגל, הוא המניע את הגורל בספר משעשע וחכם זה. ארבעה אינדיאנים אורבים בדרכים עמוסות בשלג, כדי לפגוע ביושבי ארבעה קרונות רעועים של ארבע משפחות סקוטיות. הקרונות מתקדמים באיטיות בשלג הגבוה והאינדיאנים פותחים במתקפה. מיריות ההגנה של המשפחות מתחילה שרשרת של התרסקויות סלעים. לאחר שהמשפחות נמלטות לתוך העמק שבין ההרים, והאינדיאנים בעקבותיהם, נוצרת מפולת של סלעים, שחוסמת את הפתח היחיד המשמש כניסה ויציאה מהעמק. "ארבע המשפחות וארבעת האינדיאנים הביטו בתדהמה בהר המתרסק מול עיניהם. עדיין לא הבינו שהם מנותקים מן העולם הזה לעולם ועד."

בהמשך, ילמדו להסתדר יחד במקום, שייקרא לונליוויל, והם מלמדים, אחד את השני, כיצד לשרוד במשותף. ארבעת האינדיאנים נושאים לנשים את בנותיהן של המשפחות הסקוטיות וכך נוצרת מסורת מעניינת. הגברים האינדיאנים מקבלים את שם המשפחה של בנות זוגם. כל התינוקות שנולדים, מקבלים שם פרטי אינדיאני ושם משפחה סקוטי, והם יוצרים מקום מעניין שליו ואידילי, כשהספרים היחידים עימם, הם התנ"ך, וה'רפובליקה' של אפלטון.

אבל כדור השלג, שהחל במפולת, וביצירת לונליוויל, ממשיך, לא רק מטאפורית, אלא גם באמת, להתגלגל ולשנות את תמונת המצב. קולונל בשם ג'ימס טי ברוקס שהטיס מטוס סילון חשאי, נושא בתחתית מטוסו, פצצה קטלנית, חדישה ומשוכללת ביותר. אך המטוס בסכנת התרסקות בגלל מזג האוויר, ובלית ברירה הוא משחרר את הפצצה, ומצליח להנחית את המטוס בשלום.
הפצצה נופלת על לונליוויל ומוחקת אותה מהמפה. וכמו שהופיעה בפתאומיות, כך – נעלמת העיירה.  כל מה שהיה בה מתאדה, והעמק הופך מישור לבן וריק. השריד היחיד שנותר בחיים הוא ילד בן עשר, 'נוצה קטנה'. שכן באותו זמן, נכנס הילד למערה קטנה סמוך לפתח החסום של העמק, בניסיון לאתר את חתולו השחור 'טייגר'. וכך הוא ניצל. הסלע החוסם של העמק, נעלם. עולם חדש נחשף לפניו, והוא מוצא חיים חדשים בעיירה פנסוויל.

התמימות והסקרנות של הילד וחכמת המקום ממנו בא, מזכירים את 'הנסיך הקטן' של אקזופרי. וכשהוא אומר שהוא בא מלמעלה (והוא מתכוון להרים) ושהחתול שלו היה חבר של עכבר, בטוחים האנשים, שהגיעו ימות המשיח "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ... וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם". (ישעיהו יא, ו). ואין ספק שהוא נוהג בם. הוא נוגע בליבם. קורא את צפונותיהם ומחלותיהם, וגורם לכולם להשתנות.
הספר כתוב בהומור. הומור, שנובע ממה שאנחנו יודעים, לעומת מה שהדמויות לא יודעות, וממצבים אבסורדיים. מזכיר לי את סגנונו של יונס יונסון השבדי ('הזקן בן המאה...' 'האנאלפביתית ...'). התמימות של הילד, מול רצינות התושבים כלפיו, המצבים האבסורדיים שהוא מצליח לצאת מהם מבלי דעת, הפוליטיקה והתככים הדתיים שהוא לא מודע להם כלל. ספר נפלא. מומלץ.


יום שישי, 24 במרץ 2017

'אל תאמרי לי שאת פוחדת' מאת ג'וּזֵפֶּה קָטוֹצַלָה. מאיטלקית: עתליה זילבר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'אל תאמרי לי שאת פוחדת' – שזכה בפרס באיטליה, ואף תורגם לשפות רבות – נכתב על-ידי העיתונאי והסופר ג'וּזֵפֶּה קָטוֹצַלָה. הספר מתבסס על סיפור אמיתי שהופיע כאייטם חדשותי ברשת "אל ג'זירה" עם סיום האולימפיאדה בלונדון 2012.

במרכז הספר עומדת סמיה יוסוף עומאר, נערה סומלית קטנה משבט אבגאל, שניחנה בכישרון מופלא לרוץ. סַמיָה גדלה במוגדישו, בבית עני, אך מלא בבני משפחה אוהבים. צמוד אליהם בחדר נוסף של אותו הבית, גרה משפחה השייכת לשבט הדרוד. אב המשפחה, יאסין, ואביה של סמיה, גדלו יחד, וגם המלחמה שניצתה בין שני השבטים, לא יכלה לאהבה ולרעות שבין שתי המשפחות שגרו יחד. אחד הבנים, עַלִי, נולד בהפרש שלושה ימים מסמיה, והם גדלים יחד, נשבעים להיות "אחים" לתמיד, ואהבתם המשותפת היא הריצה, אותה הם לוקחים ברצינות רבה מאד "כשאתה רץ במוגדישו, ענן של אבק דק עולה מאחוריך. עלי ואני יצרנו שני שבלים לבנים שהתפוגגו לאט-לאט כלפי השמים. רצנו תמיד באותו מסלול, והרחובות האלה היו בשבילנו מחנה אימונים אישי." (ע' 10-11).

סמיה יוסוף עומאר

מהר מאד מבין עלי, שסמיה משיגה אותו בהרבה, ולכן הוא מחליט להפוך למאמנה: "לבד לא תצליחי." שתיקה. הרמתי את ראשי והבטתי אליו. "לא אצליח במה?" שאלתי. "לא תצליחי להיות אלופה." היינו בני שמונה... מאותו היום ואילך מצאתי את עצמי עם מאמן... אחרי אותו היום נעשיתי מה שתמיד רציתי להיות: ספורטאית. הכול בזכות עלי, והוא אפילו לא היה מודע לכך. חיבקתי אותו בחוזקה ויחד יצאנו החוצה, לרוץ ברוח של אותו יום חג אינסופי..." (ע' 32).

 התנאים שלהם גרועים. עם נעלי התעמלות קרועות. בלי מכשירים. רק משקולות. בלי תזונה מתאימה. בלי מסלול מתאים. אבל עם הנחישות של שניהם היא מתקדמת, ובגיל שלוש עשרה היא כבר מנצחת תחרות אחר תחרות. כשברור לה שהמטרה שלה היא האולימפיאדה. למראשות מיזרונה היא תולה על קיר הבוץ את מושא השראתה, תמונתו של מו פארח, אצן בריטי, יליד סומליה, שעזב את סומליה, כדי שיוכל להתאמן כמו שצריך, ואינו מייצג אותה באולימפיאדות. סמיה מחליטה, שהיא תישאר בסומליה, ותייצג את ארצה, ותילחם לשיחרור הנשים מעול הגברים, כפי שחזה אביה האהוב.

אבל אם היה להם לא קל עד עכשיו, הרי שהדברים נעשו גרועים מיום ליום מבחינה פוליטית. קבוצה איסלאמיסטית קיצונית בשם א-שבאב, משתלטת על האזור, ובן לילה יורדת חשרת ימי-הביניים עליהם. לנשים אסור לעשות כלום, ואסור לצאת לבד החוצה. הגברים מצווים ללבוש רק מכנסיים ארוכים ולא קצרים, לגלח את שיער הראש לגמרי, או לגדל שיער בסגנון אפרו ועם זקן, הנשים הוכרחו להתכסות בבורקה (כשרק העיניים חשופות). נאסרה המוסיקה. נסגרו בתי הקולנוע. ניכבו פנסי הרחוב, שאיפשרו לאנשים לקרוא בצוותא, וגם הספרייה הציבורית נסגרה.

בהתחלה היא עוד מנסה להתאמן עם הבורקה, אבל יותר מדי מכשולים ניצבים בדרכה, כולל הירצחו של אביה, אחותה האהובה שהתחתנה ועברה לפינלנד, ובריחת משפחתו של עלי, ביחד איתו. בבית אין כמעט אוכל, ובכל זאת היא מצליחה להגיע לאולימפיאדת בייג'ינג, אך מגלה עד מהרה, שאינה עומדת ברמה של אף אחת מהספורטאיות, שכן לא היו לה התנאים שהיו להן. עם זאת, הקהל מריע ומעודד אותה, למרות שהיא מגיעה אחרונה. היא מחליטה שהיא עוזבת גם כן את סומליה. כדי שתצליח להתאמן טוב יותר לאולימפיאדת לונדון. אך אם היה קשה יותר עד עכשיו. הרי עתה מתחילים באמת ייסוריה. ייסורי המסע לאירופה, שבו כולם מאבדים צלם אנוש, נתונים לחסדיהם של מבריחים המעבירים אותם מיד ליד, בצפיפות, ברעב, בדיכוי ובחוסר אנושיות. טרגדיה של פליטים, שכולנו חשופים אליה כיום מצד המדינות שאליהן הם מגיעים, ופחות חשופים לסבל הנורא שבדרך.


יום חמישי, 16 במרץ 2017

אצבעות על הגבעה מאת איתן דרור-פריאר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


"שלוש תמונות נשארו לי מהדרך, הראשונה מלבה של כיכר אירופית: חתומים במעילים, חבוקים, צחוק אמתי על פנינו. ידה של הזקנה שפיזרה פירורי לחם חדרה לתמונה ולזיכרון המשפחתי. השנייה על חוף גינוסר, אני על סלע, ביד אחת אוחז בך ובאחרת בו, כולנו מחייכים בשפתיים קפוצות אל הבחור שמכוון אותנו למסגרת. השלישית על מרפסת ביתנו, שעת דמדומים, תמונה חשוכה ומטושטשת. אבא מגיש לך תה ואחר כך מניח את ראשו על כתפך, ואת שולחת יד אל לחיו. הוא ואני מחייכים לצדך. אותו שקר – כאילו למרות כל המהמורות היתה גם שמחה בדרך."
('כיכר היונים', ע' 115 – 116).

'כיכר היונים' היא האחרונה מבין שלש הנובלות המחכות להיקרא בספר 'אצבעות על הגבעה'. הספר זיכה השנה את מחברו, איתן דרור-פריאר, בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס על יצירת ביכורים.

דרור-פריאר הוא מוסיקאי ויוצר. בין שאר עיסוקיו, הוא מייסד, חבר ומנהל 'אנסמבל דרור', הרכב מוזיקלי מוצלח שמופיע בכל הארץ, ובספריית דימונה – כבר מספר פעמים, עם תוכניות על רחל, לאה גולדברג, נעמי שמר ועוד. את השילוב הזה בין אהבתו לספרות, לאהבתו המוזיקלית, אפשר למצוא גם בספר זה, אם כי במינון נמוך מאד. הפעם, הבמה כולה היא של הספרות, ושל החיים, שבתוכם שזורים שירים, כחלק בלתי נפרד מההוויה הארץ-ישראלית.

שם הספר 'אצבעות על הגבעה' הוא כשמה של הנובלה הראשונה. אבי המשפחה, איבד מאצבעות ידיו בקרב, אבל לא רק אותן. ליבו נשאר עם חברו עזרא, שהיה עימו בקרב, והלב שלו מתפוצץ כל לילה, בזעקות של הלום קרב. הילדים גדלים אל מציאות זו "שני חברים הלכו בדרך, בים בם בום, אחד קיבל מכה בברך," אבא שר, הגבינה הצהובה נעולה באגרוף היד השלמה, צעדיו רחבים וכבדים, וחיוך על פניו." כך בכל יום. עד שהאם עושה מעשה, שיישנה את חיי המשפחה.

הנובלה השנייה נקראת 'העונש של חנוך'. יחסיהם של חנוך ונגה מתקלקלים לאחר הבגידה החד-פעמית שלו, וקורעות קרע בלתי ניתן לאיחוי בינו לבינה. כשנגה מבינה שהיא צריכה עכשיו להיאבק במחלה קשה, הוא מגלה שלא הוא זה שילווה אותה בימיה הקשים.

החוט המקשר בין הנובלות הוא יחסים שנשברים. בין בן לאביו, בין בעל לאשתו, בין אם לבנה. כשלפעמים התפקידים ביניהם מתחלפים ומשתנים, ולובשים פנים חדשות.

"כעבור שלושים וכמה שנים אני שוב שם, בכיכר האירופית... בכיכר הרבה ידיים זקנות מאכילות את היונים, ואני מחפש שם את אמא ואת אבא ואותי. מתיישב על ספסל וקורע מהלחם שבחרתי בקפידה במעדנייה. עכשיו אני היד הזקנה... עדיין חשוך כאן הבוקר, והיונים מתרוצצות הנה והנה בין הסבתות, ואני ביניהן, סבא של אף אחד." (ע' 126).




יום חמישי, 9 במרץ 2017

מסעות בחדר הכתיבה מאת פול אוסטר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מודה ומתוודה. שמעתי בעבר את שמעו של הסופר היהודי אמריקאי, פול אוסטר, אבל מעולם לא יצא לי לקרוא מספריו. הוא נחשב לאחד הסופרים החיים החשובים ביותר בעולם, ועשרות ספריו הפכו לרבי מכר עולמיים. אך אוסטר לא הצליח מיד. אלא עם הזמן, לאט ובהתמדה, הוא הוסיף לכתוב, והחל לרכוש את אהדת הקוראים.  פריצת הדרך המשמעותית עבורו הייתה היצירה 'הטרילוגיה הניו-יורקית' המבוססת על דמותה של הצלמת סופי קאל, וכן הרומן 'בארץ הדברים האחרונים'.

מלבד זאת כתב אוסטר עשרות ספרים וביניהם ספר אוטוביוגרפי בשם 'מהיד אל הפה'. שם הוא אומר על עצמו: "כל דבר שנגעתי בו נכשל. נישואי הסתיימו בגרושין. עבודתי כסופר התדרדרה והייתי שקוע במצוקות כספיות. אינני מדבר על גירעון מעת לעת או על איזה הידוק חגורה זמני – אלא על מחסור כספי קבוע, נוגש, כמעט חונק, שהרעיל את נשמתי והעמיד אותי במצב של בהלה תמידית. לא יכולתי להאשים אלא את עצמי בלבד." כמו שאתם מבינים, הוא יצא מזה, ובגדול, ובימים אלו יצא התרגום לעברית של ספרו 'מסעות בחדר הכתיבה', משנת 2006, וכך הגיע לידיי, היישר ממדף הספרים החדשים בספרייה.

קראתי, ואכן הייתה זו קריאה איכותית. שגם עכשיו, יומיים אחרי שסיימתי את הספרון הקטן, אני עדיין מהרהרת בו ובמשמעויותיו.
אז מה בספר? תעתועי כתיבה. מי בעצם המחבר? ומי הוא הזקן, שאנו מוצאים בתחילת הספר יושב על שפת המיטה הצרה, ותוהה בשאלה הזו בדיוק? מה הוא עושה שם?
ההגדרה של זקן, אולי לא ברורה מספיק, ולכן בוחר המספר, להתייחס לאיש שבחדר בתואר
"מר בלנק". נראה ש"תואר" זה הולם את מצבו של האיש. מכיוון שזיכרונו כמעט ואינו קיים והוא בחזקת "טבולרזה" (לוח חלק, נייר חלק), וזו בדיוק המשמעות של "בלנק" באנגלית.
אז איך מסתדר אדם בלי זיכרון? במקום שאינו אומר לו כלום? ובלי לדעת מהו עברו?
החפצים המעטים שבחדר מסומנים עם סרט מידבק לבן ועליו שמם: קיר, מנורה, שולחן. מר בלנק נעזר בשולחן הכתיבה, במסמכים שעליו, בתמונות, ובאנשים המעטים שנכנסים אל החדר, שלעיתים מזכירים לו בהבלחים, זיכרונות מעברו. השפה והיכולת הוורבלית קיימים בו בהחלט, למרות אובדן הזיכרון. ולכן הוא מסוגל להשתמש בהם כדי להסביר לעצמו דברים.
לעומת זאת מבחינה פיזית, נראה שהוא מגלה הכל מחדש. כמו תינוק שמגלה לאט לאט את גופו, את ידיו. את היכולת לנוע, את הגלגלים בכסא שליד שולחן הכתיבה, המאפשרים לו לנוע קדימה ואחורה, והוא מוקסם מהרגע, מהגילוי, מהיכולת.
מסביבו מסעות של אנשים שנכנסים ויוצאים מחייו, ביניהם: ג'יימס פ' פלד, אנה וסופי, ומצלמה שמתעדת כל תנועה וקול של מסעותיו הוא, והמילים, שאומרות מה שהיה, מה שהווה, ומה שיהיה.



יום ראשון, 5 במרץ 2017

המתמחים מאת אילנה רבאו-פרידמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מְחַבֶּרֶת הספר 'המתמחים' מזכירה לנו בספר זה, שמאחורי כל אדם לובש מדים, יש רבדים רבים, שלרוב לא משתקפים בהתנהגות המתגלה בציבור. שלובש מדים הוא לא רק אדם בתפקיד. זה רק חלק ממה שבחר להיות, או ממה שנהיה. ושמאחורי המדים, מסתתרים תמיד גם חיים אישיים, על אושרם וכאבם, עם מחלות שלא פוסחות גם על רופאים, עם משפחה ובדידות, עם מעידות של מצוקה, ועם בחירות נכונות ולא נכונות באהבה.
וזה נכון גם לגביה, ככותבת. שכן רבאו-פרידמן לא רק ניחנה בכישרון ספרותי ניכר וכתיבה רהוטה ורגישה, אלא שהיא במקצועה רופאת נשים, ובנוסף, גם עוסקת בייצור יין ביקב בוטיק. כל אלה, הם רק עיסוקיה הציבוריים, וברור שכל הגיוון הזה הוא רק חלק קטן ממה שהיא, כבן-אדם. כמו כולנו, רק שאנו נוטים לפעמים לשכוח את זה, לגבי אחרים.

סיפור המסגרת של הספר הוא היעלמותם של חומרים נרקוטיים מחדר ניתוח באחד מבתי החולים. כדי לחקור את סיבת היעלמותם של החומרים הבעייתיים, מוכנסות מצלמות לחדר הניתוח, ומוכנס לתמונה יוסי, איש המוסד בגמלאות. רק בודדים יודעים על החקירה, וכל השאר, מתנהלים כרגיל.
וכך אנו מתוודעים אל האנשים שמאחורי המדים. דרך מחשבותיהם ורגשותיהם של חלק מהאנשים, דרך מחשבותיו של פרופ' זייפר, מנהל המחלקה, הסוקר את אנשיו, במבט מחודש, אחרי שהוא עצמו עובר שינויים משפחתיים ומתחיל לראות את החיים מזווית אחרת, ודרך סרטוני המצלמות, העוברים סריקה ובדיקה קפדנית של יוסי, איש המוסד לשעבר, כשגם הגנב נראה במצלמות: "פתאום קלטה עינו דמות לבושה בבגדי חדר ניתוח, כולל הכובע והמסכה, יוצאת בשפיפה מחדר השירותים. מביטה סביב לכל הכיוונים ובזריזות חתולית מגיעה לארון התרופות, פותחת, נוטלת חבילה ונעלמת באותה מהירות". (ע' 28).

מיקוד גדול יותר מהשאר, מקבלים שני מתמחים: עידו וסיגל, שמתחילים ביחד את התמחותם. עידו, ששקוע בהתמחות, ובעבודה, אינו שם לב, למתרחש מתחת לפני השטח, ואל האנשים כאנשים, ואילו סיגל – רואה הכל. ירון, מתמחה נוסף, מזמין אותם לארוחת ערב בביתו. דפנה אשתו, מתגלה כאשת חברה נעימה, והארבעה מוצאים שפה משותפת, ומעבירים ערב נעים ביותר.
בסופו של אותו ערב, מבין עידו, שעד עתה לא הבין כלום. סיפוריה של סיגל על אנשי המחלקה, וראייתה החדה, מבהירים לו, עד כמה הוא מרחף. הוא גם נחשף לסיגל עצמה, ומכאן, זוהי תחילתו של קשר אהבה מתפתל בין מקומות, אנשים, משפחה וחברים.

צוות מחלקת הנשים חי את חיי המחלקה מצד אחד, על כל הבעיות שיש בה, אזעקות החירום, הניתוחים וההחלמות, כשיש להם מטרה משותפת והם משתדלים למלא אותה לבד וביחד. מצד שני, אנו נחשפים לפן האישי-אנושי של כל אחד מאנשי הצוות על קשת הרגשות שבליבם וכמיהותיהם. אהבתי.